ובלבד שחזרת, ילדי | תמר ביטון

רבים מבני הישיבות ומבנות המדרשות מעדיפים לחוות את יום הכיפורים במקום לימודם. אך שיאו של היום, כמו התשובה עצמה, מתבטאים דווקא ביכולת לחזור אל הבית, לחיק המשפחה

כולם שבים הביתה ביום הכיפורים: תלמידי החכמים שהפליגו ללמוד במחוזות רחוקים, הנערים שנשלחו אל הישיבה להתנתק לחודשים ארוכים, הפועלים השכירים שבנפשם מביאים לחמם מרחוק, כולם שבים הביתה דווקא בערבו של היום הקדוש (ראו למשל: כתובות סב, ב; כתובות סג, א; שבת קכז, ב). גם העבדים המשוחררים משתהים עד שימשוך היובל וישובו לאחוזתם ביום הכיפורים, ואפילו הכהן הגדול שהופרש מביתו שבעה ימים קודם לכן מסיים את עבודת היום רק בשיבה מהקודש אל ביתו. כולם שבים הביתה כי יום הכיפורים הוא יום של בית, יום של השלמה ושל פיוס, יום של התכנסות לנקודת הראשית ולידה מחדש.

האמנם כולם שבים הביתה ביום הכיפורים?

בשביל הרבה מתלמידותיי במדרשה וחבריהן בישיבות, יום כיפור הוא יום של שיא, של ריחוף על הגובה. ארבעים יום של טיפוס במעלה ההר מובילים אותם בדמיונם אל הרוחניות המופשטת, הנחווית כמה שיותר רחוק מהבית, שהוא רק נקודת המוצא הזעירה שנשארה למרגלות ההר. את יום כיפור הם מבקשים לחגוג במדרשה או בישיבה בחבורה צעירה ונלהבת, חד–דורית ונטולת משקולות. מתוך שיח איתם אני כותבת את הדברים הללו, בשאיפה להחזיר את יום הכיפורים הביתה.

%d7%9b%d7%9c-%d7%a0%d7%93%d7%a8%d7%99

מנוחה ינקלביץ, 
בדרך לכל נדרי, 2014

אל נקודת הראשית

עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה לָנוּ רֵאשִׁית הַזְּמַן בְּדִמְמַת אִי שֶׁהֵאִיר יָם בְּנֵרוֹת (זלדה)

לאחר שבע שמיטות, בראשית שנת היובל, הכול אמור לחזור לנקודת המוצא, לראשית הזמן: "יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (ויקרא כה). לכאורה השיבה צריכה להתחולל בראש השנה, ברגע שבו נכנסת לתוקפה השנה החדשה, אבל העבדים המשוחררים ממתינים עשרה ימים עד ליום של השיבה האולטימטיבית הביתה. המדרש משרטט את "בין כסה לעשור" של היובל כזמן לימינאלי, מעין פסק זמן מחוץ לזמן, כבר לא עבד אבל עוד לא בבית. זהו זמן של השהיה, כמעט גן–עדן, שבו הם יושבים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם. וכשמגיע יום הכיפורים תוקעים בשופר וכולם חוזרים הביתה, אל המקור, אל הראשית.

לא זכאי, אף לא נקי–כפיים, והלב לא חזר בתשובה – ויכרע על הסף אפיים, וישכב ולקום לא אבה… רק האם נשאה את פניה ופניה היו קורנים: "היינו–הך אם צדיק או פושע, ובלבד שחזרת, בני…" (לאה גולדברג, משירי הבן האובד).

רבים ממשלי חז"ל ומהמשלים החסידיים על תהליך התשובה מבוססים על הדגם של הבן האובד, המנסה לגשש בחזרה את הדרך השבה הביתה, אל אביו.

"שובה ישראל עד ה' א–לוהיך" – משל לבן מלך שהיה רחוק מאביו מהלך מאה יום. אמרו לו אוהביו: חזור אצל אביך! אמר להם: איני יכול. שלח אביו ואמר לו: הַלֵך לפי מה שאתה יכול ולפי כוחך, ואני בא אצלך בשאר הדרך! כך אמר להם הקדוש–ברוך–הוא – "שובו אלי ואשובה אליכם" (פסיקתא רבתי, מ"ד).

היכולת לשוב בתשובה קשורה באופן עמוק ביכולת לשוב הביתה, אל ההורים, לשוב באופן ספירלי אל הנקודה שממנה התחלנו את המסע. לאה גולדברג הכניסה לתוך משל הבן האובד גם את דמות האם, זו שמייצגת את הקבלה הבלתי מותנית. "היינו הך אם צדיק או פושע, ובלבד שחזרת, בני". למרות שהבן אינו נקי כפיים, עצם הצעד המהוסס שלו אל הבית מאפשר התחלה חדשה, "בין כך ובין כך – בנים אתם לה' א–לוהיכם".

ראש השנה הוא יום הדין, יום כיפור הוא יום הרחמים. ניתן לומר כי הם מייצגים את הפן הגברי והנשי של ההורות הא–לוהית. יום הרחמים מזמן חזרה סמלית אל הרחם האִמהית. החוטא השב הגועה בבכייה מניח ראשו בין ברכיו, בהתקפלות פנימה לתנוחה עוברית המייצגת לידה מחדש (כמעשה רבי אלעזר בן דורדיא; עבודה זרה יז, א). גם הכוריאוגרפיה של עבודת היום כרוכה בהתקפלות לתנוחה עוברית: "והכוהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעין את שם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה, היו כורעין ומשתחווים ונופלים על פניהם…" – כוריאוגרפיה של התכנסות והתמתחות, התקפלות פנימה אל עצמי כדי להיוולד מחדש מבחינה רוחנית.

השיבה אל האינטימיות

סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים מתואר בספר ויקרא כשהמילה "בית" היא כמעט מילה מנחה בו – שלוש פעמים כתוב "וכפר בעדו ובעד ביתו" ומנגד שלוש פעמים מתואר הטקס של כניסה "מבית לפרוכת". הבית שהוא אישה ומשפחה ניצב אל מול הבית שהוא לפניי ולפנים, של התייחדות עם הקודש. כמו באגדות מסכת כתובות אנו ניצבים במתח שבין המשפחה לבין הקודש.

הכהן הגדול חייב להיות נשוי. שליחו של הציבור לא יכול להיות נזיר מתבודד, אלא רק מי ששייך לקהילה הגרעינית ביותר שהיא משפחה. ממנה הוא יוצא אל השליחות ואליה הוא חוזר בסיום תפקידו. מסכת יומא נפתחת בכך שמפרישים את הכהן הגדול מביתו שבעה ימים קודם ליום הכיפורים ולאחר שבעה פרקים המשנה מלווה אותו הביתה כמנצח, חבוק באוהביו.

למעשה העלילה של המשנה בנויה בדגם של סיפור התבגרות, שליחות וחזרה הביתה: בן המלך נשלח למשימה הכוללת כניסה למקום מסוכן – "מקום אש להבת שלהבת", ואם הוא מצליח ויוצא בשלום הוא מבטיח את עתיד הממלכה לשנה הקרובה. לכאורה הסיפור היה צריך להסתיים באנחת הרווחה שביציאתו מן הקודש בשלום בלי פגע, בעיצומו של יום, בשיא של היכל הרוממות. אבל המשנה בוחרת לסיים את הסיפור בבית, היא מחזירה אותו לסגור את היום הקדוש באינטימיות של המעגל המשפחתי הקרוב של אוהביו.

אני מבקשת להציע שכמו אצל הכהן הגדול, ההצלחה האמיתית של מסע ההתבגרות הרוחני היא דווקא ביכולת לשוב. יוצאים לישיבה או למדרשה לזמן אלול והאתגר הוא להצליח לרדת מן ההר אל הבית, לחזור לנקודת הראשית ולעשות יום טוב עם אוהבינו; להצליח לעשות את יום הכיפורים מתוך השלמה ורצף. להתפלל בקהילה רב גילאית ורב דורית – סבתא, אם ובת על ספסל אחד בבית הכנסת, עם ניגונים מסורתיים שכבר הספיקו לצבור כמה דורות. לשבת עם האחים בפיוס בסעודה מפסקת שהיא הסעודה החשובה ביותר של השנה, להתכנף בברכת הבנים והבנות: "ויהי מקורך ברוך".

 

תמר ביטון עומדת בראש מדרשת אמי"ת באר 
בירוחם ובאשדוד

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' תשרי תשע"ז, 7.10.2016

 

 

Advertisements

פורסמה ב-10 באוקטובר 2016, ב-גיליון וילך תשע"ז - 1000 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. רואים שהכותבת היא ממוצא מזרחי

    אחד מחבריי שהוא ממוצא תימני אמר לי פעם דבר מעניין שבניגוד למה שקורה אצל האשכנזים שככל שמדובר בתפילה בימים הנוראים של מתפללים יותר מבוגרים בהרבה מהמקרים התפילה תהיה הרבה יותר "יבשה" מתפילה ישיבתית תוססת אצל הספרדים והתימנים זה ההיפך -ככל שהתפילה בימים הנוראים תהיה מורכבת ממתפללים מבוגרים אז התפילה והפיוטים יהיו מרגשים ועצמתיים יותר ותפילת ימים נוראים ספרדית שמורכבת מצעירים בדר"כ לא יהיו בה את העוצמות של תפילת מבוגרים -זו אמירה מעניינת שיש בה הרבה ממש

    כך שאם מדובר על תלמידי ישיבות ספרדים אני בהחלט יכול להבין את הקריאה של הכותבת אך באשר לאשכנזים מה לעשות שבהרבה מקרים הפער בין העוצמות של תפילה ישיבתית לבין התפילה הקהילתית בבית הכנסת הוא פער רציני וגדול מידי ומי שמתחבר ואוהב את התפילה הישיבתית ירגיש בתפילה אצלו בקהילה בהרגשת יובש ו"דאון"

    אני לא מגזים ואני כותב מהניסיון -זה לא רק איזה שירים שרים ואיזה לא זה כל האווירה .

    כשהייתי לפני 7 שנים באומן בראש השנה את התפילות של היום הראשון של החג התפללתי ב"קלויז" במניין של חסידי ברסלב האותנטיים [לאפוקי מחוגי בעלי התשובה שבתוך ברסלב] התפילה הייתה שונה מהתפילה הישיבתית שמקובלת בישיבות שלנו והיא כמעט ולא כללה שירה בתפילה אך המינון הנמוך של השירה לא גרע מהעוצמה הרבה שהייתה בתפילה שם שהייתה ניכרת בבכי והכוונה של המתפללים הרבים

    אז אומנם אני אישית פחות התחברתי לתפילה ארוכה מאוד שכמעט ולא כללה שירה ושיתוף של המתפללים וביום השני התפללתי במניין אחר אבל בכל זאת העוצמה שהייתה שם נחרטה בי היטב ללמד שזה לא רק השירה עושה את העניין – בתפילה אשכנזית בעליבתית ממוצעת בימים הנוראים זה פשוט שונה תהומית מתפילה ישיבתית אין מה לעשות

  2. ועוד הבדל חשוב בין אשכנזים לספרדים בעניין-

    אם אצל הספרדים הרבה פעמים עדיין נשמרים הניואנסים של הבדלי המנהגים והלחנים בתוך העדות השונות הרי שאצל האשכנזים הנויאנסים הללו כמעט ולא נשמרו

    אצל החסידים זה עדיין קיים במידת מה אבל בבתי הכנסת האשכנזים של הציבור הדתי לאומי נדיר ביותר למצוא הבדלי ניואנסים בין "מנהג ליטא" "מנהג אונגרן" "מנהג ווהלין" או "מנהג ק"ק קרקא" "מנהג ק"ק ווילנא" וכיו"ב ולכן עניין החשיבות עליו הכותבת מדברת של הכרת הניגונים המסורתיים של הקהילה שעוברים מדור לדור רלוונטי יותר לספרדים מאשר לאשכנזים

  3. לטעון את המצברים

    בס"ד ערב יוה"כ תשע"ז

    הרי כשהבן או הבת יקימו את ביתם, יהיו להם בע"ה עשרות שנים שבהן יהיו ביום הכיפורים עם קהילתם ומשפחתם. גם בזמן הלימוד בישיבה או במדרשה, הרי מגיעים הביתה בחלק ניכר מהשבתות והחגים, וגם אם לא יהיו בבית ביום הכיפורים, הרי בצאת היום ייצאו ל'בין הזמנים' ויהיו בבית בחג הסוכות, ובו יגבירו את הלכידות המשפחתית.

    בשנים הספורות שיש לצעירים הזדמנות להתחבר ללימוד תורה ברוחב ובעומק, לעבודה רוחנית ולתפילה עוצמתית באוירה תורנית – יש הזדמנות בלתי חוזרת 'למלא את המצברים' ולהיטען במטען רוחני שילווה את האדם לכל אורך חייו, מטען שממנו יאציל ויקרין מהמאור שבתורה למשפחתו, לקהילתו ולחברה כולה.

    בברכת גמר חתימה טובה, לשנה טובה ומבורכת, ש.צ. לוינגר

  4. מזדהה עם אלו שהגיבו לפניי

    חווית התפילות בישיבה בראש השנה ויום כיפור היא חוויה שעבור הרבה לא תחזור להרבה שנים לאחר מכן או אולי לתמיד וחבל לפספסה ,כמו זה שכתב לפני אף אני אומר שיהיו לצעירנו הרבה שנים בתפילה הקהילתית ושיהנו מהעושר שבתפילה בישיבה כל עוד הם פנויים לכך

    לא יודע מה בדבר הכותבת של המאמר הזה אבל תמיד שאני קורא על מורת רוח והתאנחות על הנהירה של הצעירים לתפילות בישיבות זה תמיד מגיע משום מה מאנשים עם קו מחשבה מסויים מאוד שלא מסמפטים את הישיבות ללא קשר לנושא הנ"ל

    זה נראה כאילו יש כאן קנאה מהפופולאריות שלהן או שמא דאגה מהפופולאריות הזו שבתפילות הימים הנוראים היא מגיעה לשיאה

    לא יודע לי זה נראה התנגדות לא עניינית אלא התנגדות ומורת רוח כוללת מהישיבות ומה שהן מייצגות

  5. שלום אסי

    אפשר לומר שדי הוצאת לי את המילים מהפה והתלבטתי אם להתייחס לפן הזה ובסוף לא עשיתי זאת אז הנה זכינו לתגובתך ויש דברים בגו

    מעבר לכך דילמה מעניינת וחשובה מבחינתי תהיה במצב הנדיר של בחור אשכנזי[במקרה של הספרדים כבר כתבתי] ששייך לקהילה ששומרת מסורות וותיקות ועתיקות של מנהגים ולחנים לתפילות הימים הנוראים אך מצד שני לא יהיו בקהילתו את העוצמות של התפילה שמתקיימת אצלו בישיבה לאן יותר כדאי או חשוב שיילך להתפלל כאשר לדעתי שני האספקטים -הן העוצמה של התפילות והן המסורת והלחנים חשובים?

    לענ"ד בהתלבטות כזאת עדיף לאותו בחור שיישאר להתפלל בישיבה ושהעוצמות והאווירה המיוחדת בתפילה מכריעות את עניין הלחנים והמנהגים שהם כמובן חשובים אבל העוצמות והאווירה המיוחדת של ימים אלו לדעתי חשובות יותר

    מה גם שאת הלחנים תמיד אפשר ללמד ולהעביר מה שאין כן את העוצמות והאווירה שיש בתפילה הישיבתית שזה משהו שצריך לחוות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: