רבים מבני הישיבות ומבנות המדרשות מעדיפים לחוות את יום הכיפורים במקום לימודם. אך שיאו של היום, כמו התשובה עצמה, מתבטאים דווקא ביכולת לחזור אל הבית, לחיק המשפחה

כולם שבים הביתה ביום הכיפורים: תלמידי החכמים שהפליגו ללמוד במחוזות רחוקים, הנערים שנשלחו אל הישיבה להתנתק לחודשים ארוכים, הפועלים השכירים שבנפשם מביאים לחמם מרחוק, כולם שבים הביתה דווקא בערבו של היום הקדוש (ראו למשל: כתובות סב, ב; כתובות סג, א; שבת קכז, ב). גם העבדים המשוחררים משתהים עד שימשוך היובל וישובו לאחוזתם ביום הכיפורים, ואפילו הכהן הגדול שהופרש מביתו שבעה ימים קודם לכן מסיים את עבודת היום רק בשיבה מהקודש אל ביתו. כולם שבים הביתה כי יום הכיפורים הוא יום של בית, יום של השלמה ושל פיוס, יום של התכנסות לנקודת הראשית ולידה מחדש.

האמנם כולם שבים הביתה ביום הכיפורים?

בשביל הרבה מתלמידותיי במדרשה וחבריהן בישיבות, יום כיפור הוא יום של שיא, של ריחוף על הגובה. ארבעים יום של טיפוס במעלה ההר מובילים אותם בדמיונם אל הרוחניות המופשטת, הנחווית כמה שיותר רחוק מהבית, שהוא רק נקודת המוצא הזעירה שנשארה למרגלות ההר. את יום כיפור הם מבקשים לחגוג במדרשה או בישיבה בחבורה צעירה ונלהבת, חד–דורית ונטולת משקולות. מתוך שיח איתם אני כותבת את הדברים הללו, בשאיפה להחזיר את יום הכיפורים הביתה.

מנוחה ינקלביץ, 
בדרך לכל נדרי, 2014

אל נקודת הראשית

עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה לָנוּ רֵאשִׁית הַזְּמַן בְּדִמְמַת אִי שֶׁהֵאִיר יָם בְּנֵרוֹת (זלדה)

לאחר שבע שמיטות, בראשית שנת היובל, הכול אמור לחזור לנקודת המוצא, לראשית הזמן: "יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (ויקרא כה). לכאורה השיבה צריכה להתחולל בראש השנה, ברגע שבו נכנסת לתוקפה השנה החדשה, אבל העבדים המשוחררים ממתינים עשרה ימים עד ליום של השיבה האולטימטיבית הביתה. המדרש משרטט את "בין כסה לעשור" של היובל כזמן לימינאלי, מעין פסק זמן מחוץ לזמן, כבר לא עבד אבל עוד לא בבית. זהו זמן של השהיה, כמעט גן–עדן, שבו הם יושבים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם. וכשמגיע יום הכיפורים תוקעים בשופר וכולם חוזרים הביתה, אל המקור, אל הראשית.

לא זכאי, אף לא נקי–כפיים, והלב לא חזר בתשובה – ויכרע על הסף אפיים, וישכב ולקום לא אבה… רק האם נשאה את פניה ופניה היו קורנים: "היינו–הך אם צדיק או פושע, ובלבד שחזרת, בני…" (לאה גולדברג, משירי הבן האובד).

רבים ממשלי חז"ל ומהמשלים החסידיים על תהליך התשובה מבוססים על הדגם של הבן האובד, המנסה לגשש בחזרה את הדרך השבה הביתה, אל אביו.

"שובה ישראל עד ה' א–לוהיך" – משל לבן מלך שהיה רחוק מאביו מהלך מאה יום. אמרו לו אוהביו: חזור אצל אביך! אמר להם: איני יכול. שלח אביו ואמר לו: הַלֵך לפי מה שאתה יכול ולפי כוחך, ואני בא אצלך בשאר הדרך! כך אמר להם הקדוש–ברוך–הוא – "שובו אלי ואשובה אליכם" (פסיקתא רבתי, מ"ד).

היכולת לשוב בתשובה קשורה באופן עמוק ביכולת לשוב הביתה, אל ההורים, לשוב באופן ספירלי אל הנקודה שממנה התחלנו את המסע. לאה גולדברג הכניסה לתוך משל הבן האובד גם את דמות האם, זו שמייצגת את הקבלה הבלתי מותנית. "היינו הך אם צדיק או פושע, ובלבד שחזרת, בני". למרות שהבן אינו נקי כפיים, עצם הצעד המהוסס שלו אל הבית מאפשר התחלה חדשה, "בין כך ובין כך – בנים אתם לה' א–לוהיכם".

ראש השנה הוא יום הדין, יום כיפור הוא יום הרחמים. ניתן לומר כי הם מייצגים את הפן הגברי והנשי של ההורות הא–לוהית. יום הרחמים מזמן חזרה סמלית אל הרחם האִמהית. החוטא השב הגועה בבכייה מניח ראשו בין ברכיו, בהתקפלות פנימה לתנוחה עוברית המייצגת לידה מחדש (כמעשה רבי אלעזר בן דורדיא; עבודה זרה יז, א). גם הכוריאוגרפיה של עבודת היום כרוכה בהתקפלות לתנוחה עוברית: "והכוהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעין את שם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה, היו כורעין ומשתחווים ונופלים על פניהם…" – כוריאוגרפיה של התכנסות והתמתחות, התקפלות פנימה אל עצמי כדי להיוולד מחדש מבחינה רוחנית.

השיבה אל האינטימיות

סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים מתואר בספר ויקרא כשהמילה "בית" היא כמעט מילה מנחה בו – שלוש פעמים כתוב "וכפר בעדו ובעד ביתו" ומנגד שלוש פעמים מתואר הטקס של כניסה "מבית לפרוכת". הבית שהוא אישה ומשפחה ניצב אל מול הבית שהוא לפניי ולפנים, של התייחדות עם הקודש. כמו באגדות מסכת כתובות אנו ניצבים במתח שבין המשפחה לבין הקודש.

הכהן הגדול חייב להיות נשוי. שליחו של הציבור לא יכול להיות נזיר מתבודד, אלא רק מי ששייך לקהילה הגרעינית ביותר שהיא משפחה. ממנה הוא יוצא אל השליחות ואליה הוא חוזר בסיום תפקידו. מסכת יומא נפתחת בכך שמפרישים את הכהן הגדול מביתו שבעה ימים קודם ליום הכיפורים ולאחר שבעה פרקים המשנה מלווה אותו הביתה כמנצח, חבוק באוהביו.

למעשה העלילה של המשנה בנויה בדגם של סיפור התבגרות, שליחות וחזרה הביתה: בן המלך נשלח למשימה הכוללת כניסה למקום מסוכן – "מקום אש להבת שלהבת", ואם הוא מצליח ויוצא בשלום הוא מבטיח את עתיד הממלכה לשנה הקרובה. לכאורה הסיפור היה צריך להסתיים באנחת הרווחה שביציאתו מן הקודש בשלום בלי פגע, בעיצומו של יום, בשיא של היכל הרוממות. אבל המשנה בוחרת לסיים את הסיפור בבית, היא מחזירה אותו לסגור את היום הקדוש באינטימיות של המעגל המשפחתי הקרוב של אוהביו.

אני מבקשת להציע שכמו אצל הכהן הגדול, ההצלחה האמיתית של מסע ההתבגרות הרוחני היא דווקא ביכולת לשוב. יוצאים לישיבה או למדרשה לזמן אלול והאתגר הוא להצליח לרדת מן ההר אל הבית, לחזור לנקודת הראשית ולעשות יום טוב עם אוהבינו; להצליח לעשות את יום הכיפורים מתוך השלמה ורצף. להתפלל בקהילה רב גילאית ורב דורית – סבתא, אם ובת על ספסל אחד בבית הכנסת, עם ניגונים מסורתיים שכבר הספיקו לצבור כמה דורות. לשבת עם האחים בפיוס בסעודה מפסקת שהיא הסעודה החשובה ביותר של השנה, להתכנף בברכת הבנים והבנות: "ויהי מקורך ברוך".

תמר ביטון עומדת בראש מדרשת אמי"ת באר 
בירוחם ובאשדוד

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' תשרי תשע"ז, 7.10.2016