לשמוע אל הרינה ואל התפילה

ארבעה מסעות קצרים ואישיים בעקבות התפילה והחזנות, הנוסחים והמנגינות, התקיעות והימים הנוראים.

הרב ירחמיאל ויס על המלחמה והתפילה הישיבתית משך יובל שנים. אביטל ברנר על החזנות והאותנטיות במניין הנשים בנווה דניאל. מנדי קרומבי מספר איך מגייסים מניין במלחמת האזרחים בסרי לנקה, 
ויצחק שמלוב על הפנייה 
כלפי מעלה בבית הכנסת הבוכרי בניו יורק

%d7%97%d7%96%d7%a0%d7%99%d7%9d

איור: עופר גץ


 

צרעה, מלחמת יום הכיפורים והישל"צ

הרב ירחמיאל ויס

מגורים: ירושלים

קהילה: ישיבת ירושלים לצעירים (ישל"צ)

%d7%97%d7%96%d7%a0%d7%99%d7%9d-1

צילום: ידידיה שרף

כאשר הייתי ילד בבית הספר "תחכמוני" בנתניה ביקשו שאצטרף למקהלה הבית ספרית. המורה לזמרה שלנו, ר' שלום כהן, שהיה גם החזן האגדי בבית הכנסת הגדול בנתניה, אסף ילדים מבית הספר כדי שיצטרפו אליו לתפילת הימים הנוראים ומאז הייתי ער למנגינות ולניגונים השונים.

בהמשך, כשלמדתי בישיבת כפר הרא"ה, הרב משה צבי נריה היה בעל תפילה מאוד מיוחד ולמדתי ממנו הרבה. הוא היה משלב מנגינות ארצישראליות של הפלמ"ח בתוך התפילות. הוא היה שר את "אתה זוכר מעשי עולם" במנגינת "בערבות הנגב מתנוצץ הטל", ואת "הממליך מלכים" במנגינה של "התקווה". ממנו למדתי את מלאכת השילובים הזו.

בשנים מאוחרות יותר, וכבר למדתי בישיבת "מרכז הרב", הרצי"ה קוק ביקש לארגן מניין מתפללים של בחורים מהישיבה בקיבוץ צרעה. הרצי"ה פנה אל הרב דב ביגון, כמי שמבין בקיבוצים, והוא פנה אל ר' ישראל מלכיאל. הרב מלכיאל פנה אליי ונסענו יחד לצרעה. שם התחלתי להיות בעל תפילה. בשנה הראשונה לנישואיי גרנו בשכונת קריית יובל בירושלים ובקשו שאהיה בעל תפילה. הסכמתי, ו"הלך טוב", ובהמשך הייתי חזן בימי הקמת כפר עציון הצעיר לבקשתו של חנן פורת. אחר כך, במשך השנים, הפכתי להיות בעל התפילה בישיבה, כך שאני חושב שקרוב ליובל שנים אני משמש בעל תפילה ולמעלה משלושים שנים בעל תפילה בישיבה. התחלתי כבעל תפילה בשחרית, והרב מלכיאל היה בעל התפילה במוסף. בהמשך גם נהייתי לבעל תפילה במוסף. התפילה בישיבה היא תפילה מאוד מרוממת, סוחפת וחזקה. אני ממש חש שאני נדחף למעלה מהציבור כולו.

הציר המרכזי של המנגינות שלי הוא מהרב נריה ומהרב מלכיאל שקיבל מנגינות מאביו וסבו שהיו קשורים לחצר חסידות בובוב. כמו כן למדתי הרבה מהרב אריה לוין, שהיה חזן בישיבת "מרכז הרב" ואף התבטא על הנוסח שלו שזהו הנוסח המסורתי של ישיבת וולוז'ין.

זיכרון מיוחד: בשנה שבה פרצה מלחמת יום הכיפורים, גייסו אותי למילואים בעשרת ימי תשובה. כשהתגייסנו אמרתי למ"פ שאני צריך להיות חזן בישיבה שלי ביום הכיפורים, והוא אמר שלא תהיה כל בעיה. אבל אז התחילה המלחמה. הודיעו לנו שאין יציאות, קצין המודיעין של החטיבה באילת אמר שכל החטיבה נשארת וביקשו שאהיה חזן בפלוגה.

למחרת התפללנו שחרית ובאמצע התפילה הייתה אזעקה. המ"פ אמר להפסיק את התפילה ושצריך לחפור תעלות למיגון. יצאנו החוצה, חפרנו שוחות ולאחר שעתיים של חפירה חזרנו להתפלל. חיילים רבים הגיעו בשלב הזה לתפילה וערכתי תפילה מעורבת של נוסח ומנגינות ספרדיות ואשכנזיות, כולל פיוטים מזרחיים שהכרתי ושרתי.

 


 

לשיר "היום הרת עולם" כשאני בהיריון 

אביטל ברנר

מגורים: נווה דניאל

קהילה: שירת רבקה

%d7%97%d7%96%d7%a0%d7%99%d7%9d-2

אביטל ברנר (במרכז)בתפילת נשים, 
נווה דניאל [צילום מסך מתוך הסדרה "מקדש מעט" של לייזי שפירא ואילנית באומן]

 

עם המעבר לנווה דניאל התחברתי ונקשרתי לקהילת "שירת רבקה". זוהי קהילה של נשים שנפגשות יחד בכל שבת בבוקר וכן בחגים ובימים נוראים, מתפללות, לומדות ומנסות להעשיר ולהעמיק את עבודת ה'. תפילות החגים תופסות מקום מיוחד במעגל השנה של הקהילה. הקפות בשמחת תורה, קריאת מגילה בפורים, איכה וקינות בתשעה באב. אחד השיאים של השנה הוא התפילות של הימים הנוראים, שבהן אישה תוקעת בשופר, ושליחות ציבור מובילות את תפילות שחרית ומוסף. להתפלל בין חברות, לשיר ביחד ולהצמיח בנות שמרגישות בנות בית בבית כנסת משלהן אלו חוויות שמרוממות לכולנו את התפילה. בקהילה זו צמחתי במובנים רבים. למדתי להעז להשמיע את קולי ולהוביל.

גדלתי במשפחה של חזנים. אבא, סבא, דודים שעוברים לפני התיבה בשבתות ובימים נוראים.  בשלהי שנות העשרים לחיי הובלתי לראשונה תפילה בראש השנה. מאוד התרגשתי לקראת התפילה והתקשרתי מספר פעמים לאבי להתייעץ איתו וללמוד ממנו נוסח מדויק. באחת הפעמים התקשרתי אליו לעבודה. אבא שלי שמח לעזור אך אמר לי שידבר איתי בלשון זכר כיוון שלא נעים לו שמישהו ייכנס וישמע אותו מלמד אישה חזנות. מאז הובלתי תפילות רבות. בני משפחתי התרגלו לסטטוס החדש. לפני שנה הוריי התארחו אצלנו בראש השנה ואבי עמד ליד החלון לשמוע קצת.

אחת השאלות שעולות בקרב קהילות נשים היא עד כמה תפילה של נשים צריכה להיות דומה לתפילת הגברים. שאלה זו מעסיקה אותי באופן אישי. יש דברים שאנחנו לא אומרות כיוון שאיננו נחשבות למניין. יש חלקים בתפילה שאני בוחרת שלא להגיד וצריכה לבנות אותם אחרת. כשליחת ציבור של מוסף, אני אומרת את "הנני העני ממעש". זוהי תפילת החזן על שליחותו בהובלת תפילת הציבור. בתפילה זו יש ממד אישי, והיא מאוד משמעותית לי כהתכווננות לקראת הובלת תפילה. אני חשה שאינני יכולה לאמרה בלשון זכר ולכן אני הופכת אותה ללשון נקבה. בנוסף, אני מוסיפה את שמות האִמהות לצד שמות אבות האומה. יש חלקים בתפילה זו שעליהם אני מדלגת שכן זקני לעולם לא יהיה מגודל…

בתור אמא לילדות, היו תקופות שבהן התפקיד היה מאתגר. הייתי צריכה לסנכרן את זמני ההנקות עם זמן התפילה, להוביל תפילה בהיריון מתקדם ועוד. מצד שני, רגעים אלו העצימו מאוד את התפילה. שירת "היום הרת עולם" כאשר שליחת הציבור בהיריון מתקדם נותנת הבנה אחרת וחיבור אחר למילות התפילה.

זוהי זכות גדולה עבורי להוביל תפילה בקהילה שהחיוב העיקרי שלה לתפילה הינו חיוב פנימי, קהילה של נשים שבוחרת בדרך מאתגרת הלוקחת אחריות על עצמן, על הקשר שלהן עם הקב"ה, על חיפוש אחר אותנטיות דתית עם מחויבות עמוקה למסורת ולהלכה. בהובלת התפילה אני מתפללת להיות קול הפותח את הלב לתפילה, לתת לכל אחת תחושה של בית שבו כל אחת יכולה להיות היא עצמה תוך שהיא חלק ממשהו יותר גדול.

 

 


 

שופר בסרי לנקה

הרב מנדי קרומבי

מגורים: קולמבו, סרי לנקה

קהילה: בית חב"ד

%d7%97%d7%96%d7%a0%d7%99%d7%9d-5

בסרי לנקה אין אפילו שגרירות ישראלית. הקמת בית חב"ד באי הזה היא למעשה ההקמה הראשונה של מוסד יהודי וישראלי על האי הטרופי המרוחק. הייתי אז – לפני אחת עשרה שנים – בן עשרים וחמש, והגעתי מצפת יחד עם אשתי ובננו בן החצי שנה להקים באי את בית חב"ד. כשהתקרבו החגים היינו צריכים להתחיל להתארגן על תפילות. תלינו מודעות, שלחנו דוא"ל וניסינו לעניין אנשי עסקים ומטיילים בתפילה שערכנו אז בבית מלון. בהמשך פתחנו באי את בית חב"ד והתפילות מתנהלות בו.

בשנים הראשונות שלנו על האי הייתה עדיין מלחמת אזרחים באי בין הממשלה לטאמילים והמניינים היו מצומצמים מאוד במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב – כלל לא היה מניין. בשנים האחרונות מגיעים קרוב לארבעים מתפללים ומתפללות לתפילות.

מרבית המתפללים מגיעים מארצות הברית ואירופה, וכלל אינם מכירים את התפילה. נדרשים הסברים רבים לכל אורך התפילה. התפילה מייצרת חוויה קהילתית ויהודית מאוד ייחודית. אנחנו לא רק מתפללים את כל התפילות יחד אלא סועדים יחד ועוברים בבתי המלון השונים לתקוע בשופר לאורחים היהודים שלא הגיעו לתפילה. מגיל בר מצווה הייתי תמיד בימים הנוראים אצל הרבי בבית מדרשו בניו יורק, כך שעבורי ועבור רעייתי זהו בהחלט ויתור, אך יחד עם זאת אנחנו על האי בשמחה גדולה ובתחושה של זיכוי יהודים רבים בתפילות ובחוויה יהודית.

זיכרון מיוחד: יום כיפור, 2007, מלחמת אזרחים. התיירות בשפל, ובכל התפילות אנחנו תשעה יהודים ומחכים לעשירי. אנחנו עומדים להתחיל את תפילת הנעילה בלב כבד, בתחושת אכזבה והחמצה, כשלפתע הדלת נפתחת, נכנס יהודי עם טלית, לוקח מחזור. יש מניין. מתפללים את התפילה, ועוד לפני שאני מספיק לשאול אותו מנין הגיע הוא נעלם. אולי אליהו הנביא, אומרים כולם.

 

 


 

עולי בוכרה מגיעים

יצחק שמלוב

מגורים: גבעת זאב

קהילה: הקהילה הבוכרית של שכונת ג'מייקה, ניו יורק

%d7%97%d7%96%d7%a0%d7%99%d7%9d-4

איך הכול התחיל? ההתחלה הייתה כבר בגיל שתים–עשרה, אז הצטרפתי אל חזני בית הכנסת של העדה הבוכרית בשכונת רמות ירושלים. בגיל ארבע–עשרה התחלתי ללמוד את יסודות הסולמות בחזנות ספרדית–ירושלמית בפרויקט משותף של משרד החינוך ומכון רננות להכשרת חזני בתי ספר, ומאז נכנסתי בשערי עולם עשיר של סולמות, פיוטים, סגנונות וז'אנרים שונים. שימשתי חזן בקהילות שונות בארץ (ירושלים, תל אביב, אשקלון, פתח תקווה, רמלה, אור יהודה, נתניה וקריית מלאכי) ובעולם: וינה וקולוראדו, דאלאס וניו יורק.

כיום אני משמש בימים הנוראים חזן בנוסח בוכרי וספרדי ירושלמי בניו יורק בקהילה שנקראת "הקהילה הבוכרית של שכונת ג'מייקה אסטייט". בית הכנסת נבנה לשם שמים בעזרת תרומות והלוואות של אנשים רבים, בתנאי שלא יונצחו שמות עבור תרומתם. מי שרוצה להשתתף יעשה זאת לשם שמים.

יוזם הרעיון הוא חבר שמשפחתו עזבה את הארץ לפני 30 שנה. הוא ראה שבימים הנוראים מבקשים סכומי כסף גבוהים על כיסאות בית הכנסת, דבר המונע מרבים לפקוד את בית הכנסת ובמיוחד את בני הדור הצעיר. הוא פנה אל מספר עשירים והם התארגנו למניין מיוחד בחגים כשהכיסאות ללא תשלום. הגיעו אל המניין הזה 450 מתפללים, ולא נותרו כיסאות פנויים. מדובר על קהילה של ניצולי ציפורני הקומוניזם, עם חיסרון עצום ביהדות. לא אגזים אם אומר שמתוך כ–500 מתפללים, אולי רק כ–20 או 30 איש שומרים שבת ומסורת.

זיכרון מיוחד: ברגע מסוים לפני תפילת נעילה, הרמתי ראשי לסקור את הקהל בחטף והנה אני רואה עם שלם שלאחר שואה רוחנית עצומה היה יכול לבחור להישאר בבית, לאכול ולשתות ולהתענג, ולמרות הכול הם כאן בבית הכנסת עם נעלי העור שלהם. הם לא מבינים את מילות התפילה, לא יודעים מתי עונים אמן, מתי עומדים ומתי יושבים, אך בכל זאת באים, מתענים יממה שלמה ומעידים כולם שה' הוא מלכנו ואין עוד מלבדו. ואני באותה שנייה פונה בדמעות אל בורא עולם ואומר לו: איזה עם מדהים יש לך. האם לא שווה הכול רק בשביל זה? כתוב וחתום אותם בבקשה בספר החיים והשלום.

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ז אלול תשע"ו, 30.9.2016

 

 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-30 בספטמבר 2016, ב-גיליון נצבים תשע"ו - 999 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: