כשהעולם מרושת מאופק עד אופק, השאלות הכבדות ביותר של הקיום מקבלות משמעות חדשה, ואיתן גם המחשבה החברתית–דתית. הרהורים על טכנולוגיה, תיאולוגיה ומשיחיות קיברנטית

היות המחשבים והאינטרנט חלק בלתי נפרד מחיינו הופך יותר ויותר לעובדה שיש להבין את משמעותה בכל הרבדים. אין כיום דת או תפיסה מודרנית המתעלמת ממחשוב העולם המוכר לנו, ובפרט כשהוא מרושת מאופק עד אופק. עוד בסוף שנות ה–50, כנביא טכנולוגי, כתב סופר המדע הבדיוני אייזיק אסימוב את אסופת הסיפורים הקצרים "מחר כפול תשע". תשעת הסיפורים המקובצים בספר עוסקים לא רק בתחום הממוחשב בעתיד מדומיין, אלא גם בשאלות של אכלוס האנושות מחדש, חזרה בזמן ועוד, אך גולת הכותרת של הספר, כך גם לדברי אסימוב, היא הסיפור "השאלה האחרונה".

בעלילה מוצגת סדרת מפגשים אקראיים בין האנושות למחשב לאורך העתיד, כאשר תמיד השאלה הנשאלת היא האם יש אפשרות לדחות את הקץ, ומשמעותה הפיזיקלית – האם ניתן לעצור את תנועת היקום כלפי חוץ מאז המפץ הגדול עד לסיום האנרגיה המאפשרת את תנועתו, דבר שיביא לקריסה שלו בחזרה לתוך עצמו, ויביא איתו את קץ הימים? תשובת מחשב העל בכל ששת המפגשים למעט השביעי והאחרון היא זו: "אין די נתונים על מנת לתת תשובה בעלת משמעות".

בסצנה האחרונה, שבה האנושות כולה היא תודעה מרחפת על פני תהום והמחשב גם הוא תודעה טכנולוגית המשייטת לעומתה, הוא עדיין לא מצליח למצוא מענה, אך מאחר שקץ העולם אינו נוגע לו הוא ממשיך ומהרהר בשאלה. כאשר נמצא בידיו הפתרון – היפוך האנטרופיה מחדש – אין עוד למי להעניק את התשובה, מאחר שהיקום כולו כבר חדל. או אז הוא קורא בקול את הפתרון – "ויהי אור!"…

סופו המפתיע של הסיפור, בקישור הלא צפוי בין התיאולוגי–מיסטי לבין הקיברנטי–וירטואלי, מצביע על תהייה פילוסופית אקטואלית ומהותית. או במילותיו של היידגר: "מה המהות של טכנולוגיה ומה בין מהות זאת ובין המהות האנושית?". ולענייננו, האם משמעותה של רשת האינטרנט משפיעה על קיומו של האדם? האם היא מעניקה לקיום זה משמעות חדשה?

צילום: אי.פי.איי

דת האינטרנט

טכנולוגיה היא, כך על פי וובסטר ורובינס, הסוכן המרכזי של שינוי חברתי. הגדרה זו מבוססת על שלוש הנחות חשובות. הראשונה, ניטרליות, קובעת כי הטכנולוגיה היא בעלת היסטוריה משלה, ומתפתחת בכפוף לדינמיקה והיגיון פנימיים. היא כוח א–חברתי ואוטונומי מהחברה. ההנחה השנייה נוגעת להיותה בלתי נמנעת. הווה אומר: הטכנולוגיה מעצבת באופן מכריע וחד–כיווני את החברה ומארגנת אותה מחדש בהתאם לאופני הפעולה הפנימיים שלה. מכאן שהתגובה היחידה האפשרית לטכנולוגיה לדידו של הסבר זה היא דחייה או קבלה. ההנחה השלישית היא שבבסיס משמעותה, הטכנולוגיה היא התקדמות אנושית; מעין "מטרת הטוב להיטיב" במובנו הקוסמי של הביטוי.

בהקשר החברתי ניתן לחלץ מכך שלוש גישות מרכזיות להתייחסות של האדם לטכנולוגיה. הראשונה היא הגישה הדוגלת בנטורליזציה של הטכנולוגיה. משמעותה התייחסות לטכנולוגיה כדבר טבעי, ארכיטיפ קדום המקביל לקיום האנושי משחר הזמן, עוד משיוף אבני הצור ליצירת חנית. גישה שנייה גורסת כי הטכנולוגיה ובראשה הרשת הביאה איתה משמעויות "דתיות" לשיח הדיגיטלי. כתופעת קצה של גישה זו ניתן לראות תפיסה אוטופיסטית שבה מתאפשרת חזרה של "הנשמה האנושית" שאבדה בתוך העידן התעשייתי. מכאן קצרה הדרך לגישה השלישית המייתרת את האדם, ושמה אותו כחוליה בודדת אחת בכרונולגיה הטכנולוגית. גישה זאת שמה את הטכנולוגיה במרכז שאלת תכלית הקיום וקובעת כי זהו קץ ההיסטוריה במובנה התכליתי, ופתרונה באחרית ימים טכנולוגית נטולת אנושיות.

בין שתי פרשנויות אחרונות אלו מתקיים מרחב מושגי שלם המשובץ באסימילציות שונות ומשונות בין העולם הדתי/מיסטי/מטפיזי לבין זה הטכנולוגי. הדוגמאות הן רבות, אך אחת הבולטות היא זו המופיעה במאמרו של קווין קלי "א–לוהים הוא המכונה", שהתפרסם בגיליון מיוחד של "ויירד" על מדע ודת. כותרת המשנה הייתה: "בראשית היה 0. ואז היה 1". האלגוריה הברורה בין כאוס לאפס הבינארי, והבריאה כולה כאפשרות החיובית המיוצגת בספרה 1 באותה שפה, מצביעות על ההפשטה הקונספטואלית הנדרשת על מנת להחיל את אותה תקווה פילוסופית מבריאת העולם ועד לאחרית הימים.

ככל הנראה מסתמך כאן קלי על הרעיון הבינארי של לייבניץ, שקיבל את השראתו מרעיון האחדות הקבלי בנוסף למתמטיקה סינית עתיקה. אך  ברובד נוסף מתייחס קלי גם לאחדותם של הבורא והבריאה, הידועה כמיתוס התיאולוגי העומד במרכז התפיסה המונותיאיסטית, וגם לשאלת הבחירה החופשית:

מנקודת ההשקפה הזאת (של דיגיטליזם), חישוביות נתפסת כתהליך תיאולוגי כמעט. החומר היסודי שהיא משתמשת בו הוא הבחירה בין כן ולא, המצב היסודי של 0 או 1. לאחר שמפשיטים את כל התוספות, את כל העיטורים החומריים, מה שנשאר הוא הצורה הטהורה ביותר של קיום: כאן/לא כאן. הנני/אינני. בברית הישנה, כאשר משה שואל את הבורא "מי אתה?", הישות משיבה למעשה, "הנני". ביט אחד. ביט א–לוהי אחד. אחד קיים. זו ההצהרה הפשוטה ביותר האפשרית.

מעבר לאסימילציה הברורה, חוזר קלי ומצביע על הבנה מחודשת של המדע את הקיום כ"צורה של חישוביות" שמבשרת בסופו של דבר תיאולוגיה חדשה, שאולי נרמזה כבר בתודעות המחשב העצומות של אסימוב ב"שאלה האחרונה": "היקום עצמו הוא המחשב האולטימטיבי – למעשה המחשב היחיד". אותו מאמר מסוכם בציטוט מאת דני היליס, דמות מרכזית בפיתוח מחשבים: "[למחשוב] יש מאפיין כמעט מיסטי, מכיוון שככל הנראה יש לו זיקה עמוקה לסדר היסודי של היקום". האם הדברים מרחיקי לכת בפרשנותם? ייתכן, אך הבנת נתיב המחשבה הזה חיונית לחיינו כצרכני אינטרנט.

נבואה במשקפי גוגל

על פניו נדמה כי אין כמו השינוי שמביאה איתה חברת הרשת להגברת החירות שנגזרת מתוך הממד האקזיסטנציאליסטי העומד בבסיסו של הרעיון הפוסט מודרניסטי. קיומו של האדם במרכז ההוויה, מוקף "משרתי טכנולוגיה זעירים" המאדירים את חירותו הקיומית ומאפשרים לו את הפנאי הדרוש לו כדי למצוא את משמעות קיומו, אינו נראה יותר כמו חלום רחוק. אך בסופו של יום מתקבל הרושם שחייו של הפרט בעידן הפוסט מודרניסטי (בעולם המערבי) רחוקים מאוד ממציאות זו. דווקא השחרור מדיכוי הדתות, "רצח" הא–ל על ידי החילון שהחל בנאורות, והמרת האידיאולוגיות הפשיסטיות הגדולות בדמוקרטיות יומיומיות הובילו בסופו של דבר לרגשות אשמה, לבדידות גדולה ולמצוקה פסיכולוגית. האדם אמנם קיבל חירות מחשבתית ואישית אך הוא איננו יודע מה לעשות איתה, וכעת היא מעיקה עליו לא פחות משהיה הדיכוי עצמו.

מה הפתרון? ייתכן שהוא נמצא בפתיחה לספר "שארית אמונה" מאת הרב שג"ר, המצביע על המדע הבדיוני כסוגה ספרותית רעיונית פורצת דרך. כאן גם ניתן לחזור לאסימוב ואל סיפורי "מחר כפול תשע". כחלק מז'אנר המדע הבדיוני גם הם עוסקים בשאלות הקיומיות המאפיינות את דפוס המחשבה הפוסט מודרניסטי: מהו העולם? אילו עולמות קיימים? מה קורה כשיש עימות בין כמה סוגי עולמות וכו'. וכך, אותה תודעה מיסטית העולה מתוך ז'אנר ספרותי זה יכולה להיות השחרור המיוחל שצריך לעמוד בבסיסו של הרעיון הפוסט מודרניסטי.

אך איך תוגשם אותה פנטזיה אוטופיסטית–טכנולוגית? רק הנביא בעל העיניים הטכנולוגיות ישכיל להביט נכוחה ולראות את התגשמותה בעיני בשר ובעיניים אמוניות. האדם הפוסט מודרניסטי נדרש מעתה לכישורים רוחניים/מיסטיים, בבסיס תודעתו, שיאפשרו לו להתמודד עם העומס התבוני. כך לדידו של האנס מורבק, מומחה לרובוטיקה, שכתב גם הוא במגזין "ויירד": "יש לנו מוח של עידן האבן, אך איננו חיים עוד בעידן האבן. הותאמנו על ידי האבולוציה לחיות בכפרים שבטיים של עד 200 קרובים וחברים, לחפש ולצוד את האוכל שלנו. אנו חיים כעת בערים של מיליוני זרים, מתקיימים באמצעות מילוי משימות לא טבעיות שעל מנת לבצען עלינו לעבור הכשרה, כמו חיות שנכפה עליהן ללמוד טריקים של קרקס".

האם משמעות הדבר שרק היכולת לדבר בשפת המחשבים היא זאת שתעניק לנו את היכולת להתמודד בעולם טכנולוגי? האם רק אלו שהינם מספיק זריזים ומתוחכמים דיים להבנות מחדש את המציאות כרצונם בעזרת יכולותיהם הטכנולוגיות הם אלו ש"יירשו את הארץ"? על פני הדברים ניתן לומר שכן. אין המדובר דווקא באינדיבידואלים כאלה או אחרים המתאגדים לאוטונומיה על–לאומית/גלובלית ויוצרים אליטות חדשות במרקם האנושי הפוסט מודרניסטי, בדומה למייסדי סטארט אפ מסוים. מדובר בצורך בהגדרת הזהות הבסיסית של האינדיבידואל בעידן הנוכחי ובצורך ההכרחי שלו לסגל לעצמו כישורי חיים חדשים.

דוגמה לכך ניתן לראות בהתאגדויות חשאיות של אינדיבידואלים טכנולוגיים – ההאקרים השולטים לפניי ולפנים בכל צפונות שפות הקוד הטכנולוגיות ובנבכי הרשת ויכולים להשתמש בסגולותיהם הטכניות ליצירת שינוי מהותי בעולם באמצעות התאגדויות לטובת מטרות מסוימות, כאשר הקו המוביל הוא לרוב מהפכני אנרכסיטי. כזו היא תופעת האינטרנט "אנונימוס" שהחלה בשנת 2003, ומייצגת קונספט וירטואלי של קהילה המתקיימת ברשת ומחוצה לה ופועלת כישות בעלת אינטליגנציה משותפת אחת.

תודעות משותפות

האם זהו כורח המציאות, שנהפוך כולנו האקרים, שבויי הרשת? לא בהכרח, כי בסופו של עניין לא מדובר על שינוי פיזי אלא דווקא על השינוי התודעתי–מחשבתי העומד בבסיס. הנביאים האלו מסוגלים לראות בתוך המציאות גם וירטואליות, כוחם הוא בהענקת הכלים הקונספטואליים לקיומה של מציאות מקבילה – רוחנית אך בה בעת גם בעלת ממד מוחשי. הם יכולים להיות גם אותם נערים המחוברים לאפליקציות במכשיר הסמארטפון שלהם, אך לא בהכרח. מה שוודאי הוא כי מאותו אדם חדש נדרשת יכולת אלתור אין סופית כמו גם דמיון שגבולות ההפשטה שלו עצומים. כיצד מחנכים אנשים כאלה? ניתן להבין מתוך דברי הרב שג"ר באותה פתיחה כי ייתכן שיסודות תלמודיים שלהם שלוחות חסידיות קבליות הותאמו כבר משחר ההיסטוריה כדי לגדל את נביאי האוטופיה הטכנולוגית של ימות המשיח הדיגיטליים.

אין טעם לנסות ולחזות כיצד או האם בכלל תתפתח תודעת קיום שכזאת בקרב האינדיבידואל הפוסט מודרניסטי. לעומת זאת ניתן להבין כי נדרש – ואולי כבר מתרחש – שינוי תפיסתי אמיתי של גבולות השיח בדיאלקטיקה של אדם–רשת. כעת גם ברור כי אותה קוסמולוגיה רשתית משחררת אותנו מכבלי תפיסה שיסודם בעידן התעשייתי ולוקחת אותנו אל עבר ממד חדש של הבנה של העולם הסובב אותנו, ומאפשרת לנו התעמקות אמיתית יותר במובנה התודעתי של שאלת הקיום האנושי. היא אף מעניקה למין האנושי ממד חדש ואמיתי יותר בחירות שהבטיחה לו הנאורות, כאשר נדמה כי לאו דווקא תודעתו של האינדיבידואל היא כורח אותה חירות, אלא תודעות משותפות הפועלות כאחת דרך חיבורי בינה קיברנטיים ברשת, ואיתם כלים חדשים לאמונה המתפרשים מתוך טכנולוגית הרשת.

האם תשכיל האנושות להכיל שינוי זה לטובתה? ימים יגידו.‎ ברם כבר ברור שבין אם על ידי פרטים בודדים או על ידי תודעות קולקטיביות שיכילו את שבירת הפרדיגמה המחשבתית האמורה, אנו כבר פוסעים במעלה המשעול של הדרך הקוסמית שהיטיב להגדירה קפטן פיקארד: "A boldly go where no one has gone before".

אלעד יאנה הוא מעצב גרפי

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' אלול תשע"ו, 23.9.2016