לראות את הבלתי נראים | זיוה ברכה גדרון

הם התלמידים הנוחים בכיתה – שקטים, ביישנים ולא מפריעים, אבל כמו כולם הם זקוקים ליחס ולתחושת השתייכות. קריאה למורים ולמחנכים שלא להחמיץ את התלמידים השקופים

העולם הזה מעריך את הגלוי לעין. את מי שנראה ונוכח בבירור. מי שרואים ושומעים את קולו הוא אשר מרוויח מקום. אך מי הם הנראים? ומה הופך מישהו לבלתי מורגש או בלתי נראה בחברה בכלל,  ובבית הספר של ילדינו בפרט?

ניתן להעריך את יכולתו של אדם לפי הדרך שבה הוא מופיע על "בימת החיים". ככל שההופעה צבעונית או חריגה, מעוררת כבוד או לחלופין מעוררת דאגה, כך היא מוערכת ככזאת שעשתה את שלה. ככל שהתלמיד מפגין מחוות של נִראות, כך תהיה רמת ההתייחסות אליו. אם הנראות שלו נמוכה, האפשרות שהמורה שלו יחייך אליו, יעיר הערה, ישאל בנועם "הכול בסדר?" או יטפח על שכמו לא תהיה גבוהה.

ראוי שהורים ומורים יעודדו את היכולת הזו – להוציא מן הכוח אל הפועל כוחות, כישרונות ויכולות אישיים, בינאישיים ושכליים. יהפכו את מה שקיים באופן גולמי בעולמו של התלמיד לחומרים מעובדים של כוח, רצון ויכולות המשמשות את הפרט כל חייו בהתנהלות על בימת החיים. אך כיצד עושים זאת?

ISRAEL EDUCATION

צילום: הדס פרוש

להיפגש עם הפנים

יש שיאמרו שהיכולת להיראות היא מוּלדת. זה נכון, אבל באופן חלקי. יכולת זו היא גם נלמדת. רבים מחבריי הטובים, ואני ביניהם, גדלנו כילדים וילדות מופנמים משהו, לא אסרטיביים מדי ולא יוזמים גדולים מבחינה אישית וחברתית. והנה, ראו איזה פלא, במהלך חיינו מצאנו עצמנו יוצרים ומובילים, אישית ומקצועית, גם מהפכות קטנות וגם גדולות, כל אחד בתחומו.

המסתכל באדם ה"הבלתי  נראה" על פי הקריטריונים המצמצמים לא ממש מביט בו. ואם כן, כנראה יהא זה מבט חולף, לא משתהה, פחות מסתקרן. כיצד הדבר מתבטא בעולם בית הספר? התלמיד הפחות נראה אינו מבקש שינוח המבט עליו. להיפך; לעתים התלמיד הזה רוצה מאוד שיחלפו מעליו מחמת הבושה, אי הנחת או הפחד שמא יצא ממנו משהו לא מדויק או שלם. לעתים הסיבה תהיה תחושת חרדה מעלבון לא צפוי.

הרבה פעמים נכון להניח לתלמיד הזה, לא להביך במכוון. אין גישה זו סותרת את הנאמר למעלה, שכן יש הבדל בין רגישות ורצון לא להביך ובין אדישות, חוסר הסתקרנות או חוסר עניין, שאותו תלמיד מעוניין לעורר. כן, לעתים אותו תלמיד יעשה הכול כדי לא להפריע למורה להתעלם ממנו.

אלה שאני מכנה ה"בלתי נראים דיים" עלולים להיעלב, ובצדק, מכינוי זה. לכן אחדד ואומר שאני מדברת על אותם ילדים בחינוך הרגיל, ביסודי ובתיכון, בממ"ד ובממלכתי. הם דווקא אלה שנראים על ידי הוריהם, חברים ומשפחה. יש מביניהם אף מחוננים, היושבים בכיתה, עושים מה שנאמר להם, ממושמעים ומקשיבים. אולי פה ושם הם מעִזים לפטפט, אך עדיין יש בהם "מורא מורים".

בכל מקרה, אין הם מייצרים מספיק יוזמות שיוציאו את האמת שלהם לאור, איזו מחשבה, בקשה או רצון. האם המורה אחראי לכך? לא ולא! אבל אין זה אומר שאין על המורה לתת דעתו לכך. יש להתנהג עם הילדים האלה בזהירות, רגישות וממשות. נכון, הזמן יעשה את שלו, אבל גם על המורה לפעול. תיפגשו איתם, מורים ומורות יקרים, בהיסוס, במתיקות וברצון טוב. תראו בזה רגע של קדושה, שמים נפתחים. אולי תהיה זאת עת רצון, מי יודע?

אין צורך לגונן באופן יתר מפני תסכול, וגם לא נוכל לעשות זאת ברגעי האמת. אבל אין זה אומר שאין צורך לקבל הד ממי שמולי, להרגיש שמישהו ראה אותך, גם בשתיקתך וגם בהימנעותך. לדעת שגם אם לא עלית על "הבימה" אתה מרגיש ומורגש. אלה אחדים מהמרכיבים שנותנים לנו להרגיש משמעותיים, במיוחד בעולם תחרותי כמו שלנו.

חברה של ערבות

מרטין בובר, בחיבור הידוע שלו "אני–אתה", דיבר על זיקה אנושית. זו היכולת של שני אנשים לגרום האחד לשני להרגיש נוכחות חיה; נוכחות כזאת שאם הם נפגשים אין דומה האדם שלפני המפגש לזה שלאחריו. ויניקוט הפסיכואנליטיקאי אמר שאפשר להיות בודד בחברתם של בני אדם. חוקיה הנוקשים של ההתקבלות וההשתייכות הם כמו משחק מחבואים. הילד מתרגש מהמשחק, מתחבא, אך ייעצב מאוד אם לא ימצאוהו. אכן, מחקרים רבים מצאו שבדידות ואדישות הן המחלות הגדולות של תקופתנו.

ביום ההורים הראשון שנערך בבית הספר החדש של ילד שעלה לחטיבה, אמר לו המחנך בפשטות חמה: "אתה לא מדבר הרבה, אבל אני רואה אותך. יש בינינו סימנים, ואני ואתה מבינים אותם". זו דרך נפלאה וחכמה להנכיח את הקשר שהולך ונרקם בין מורה לתלמיד. המורה אִפשר לתלמיד קצב משלו. הוא גילה לו שקשר זה יותר מלהיות כמו כולם, עם כולם, כל הזמן.

פעמים רבות אני מגלה בחדר הטיפולים שמבוגר זוכר מבית הספר רגעי בדידות, הסתרה של האני היצירתי, אך בעיקר מחוות של גילוי לב, עין טובה ורצון טוב. אלו המחוות הקטנות ששינו לאדם את התפיסה העצמית שלו משלילית לחיובית. פשוט כך!

להקרין את היכולת האישית זוהי משימת חיים. כדי לעזור לכך צריך לקדם את שמכונה בשפה היהודית–אמונית "ערבות הדדית". לעתים הבלתי נראים עלולים לחוש בלתי משויכים לקליקה מסוימת. לכן, לפני הכול רצוי שהם יוגדרו אחרת: כנוכחים–יצירתיים ומשמעותיים, באמות מידה שאינן רק הכישרון לבלוט בדרך אחת. הם יכולים לשמש מנהיגים שקטים, אכפתיים, ממציאנים נסתרים, אמנים, מוצלחים בתחום מסוים ולא באחר הנחשב יותר. הרי זו הגדרה שאיתה נברא האדם: יחידי, ייחודי ומשמעותי. הערך שיתקבל מכך יהיה לא רק ערך עצמי אלא ערך לחיים.

הערבות ההדדית מתחילה בהרחבת ההגדרות. יש ללמד את המורה (שילמד את תלמידיו) שלא כל שקט הוא מופנם ולא כל מדבר הוא בעל ביטחון עצמי. לא כל בעל ביטחון עצמי הוא רק חזק, ולא כל מי שיש לו מקום לא זקוק למקום קרוב יותר מהניתן לו. באותו אופן, מי שעוד לא מצא את מקומו לא חייב להיקרא חסר ביטחון או הססן. יש דרכים רבות לראות, להכיר ולהגדיר.

הפסיכותרפיה הקבוצתית שאני שותפה לה הוכיחה לפסיכותרפיה בכלל שהאדם לא מונע רק מדחפים "יצריים ופרוידיאניים". האדם לא נולד בוואקום, וכל חינוך לאינדיבידואליות–יתר לא יאפשר לילד לגדול באופן פורה ובריא. האדם זקוק ליחסים ולמערכות יחסים כדי להתפתח שכלית, רגשית וחברתית. לשם כך יש צורך בערבות הדדית המשולבת עם חירות – החירות להתגלות בתוך הקבוצה. לא לפרוש ממנה אלא לנהל דיאלוג איתה.

 

זיוה ברכה גדרון היא פסיכותרפיסטית, דוקטורנטית לפסיכולוגיה ומנהלת "הקול קורה" – בית ספר לפסיכודרמה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' אלול תשע"ו, 23.9.2016

 

מודעות פרסומת

פורסם ב-23 בספטמבר 2016,ב-גיליון כי תבוא תשע"ו - 998. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: