רובנו לא יודעים הרבה על יהדות אוסטרליה, אחת מעשר הקהילות הגדולות בעולם. ביקור במדינה הרחוקה חושף את הקרע ההיסטורי בין חלקי הקהילה היהודית בארץ הקנגורו, ואת הניסיונות העכשוויים לאחות אותו

לו היו מבקשים מכם להכין את רשימת עשר הקהילות היהודיות הגדולות בעולם – מבלי להסתייע בגוגל – סביר להניח שלא הייתם כוללים בתוכה את יהדות אוסטרליה. המדינה הענקית הזו רחוקה מאוד מהעין הישראלית וכתוצאה מכך רחוקה גם קצת מהלב. היא לא נמצאת כמעט אף פעם בכותרות החדשות; אין שם תקריות אנטישמיות על בסיס קבוע כמו בצרפת, לא ויכוחים יהודיים פנים–דתיים סוערים כמו בארה"ב, ושעריה אף פעם לא היו סגורים לבני עמנו ונפתחו לפתע פתאום כמו במדינות חבר העמים לשעבר. רובנו מתייחסים לאוסטרליה כאל גן עדן אוטופי שנמצא אי–שם, יודעים שיש בו גם יהודים, אבל לא באמת מכירים אותם או מתעניינים בהם. השבוע, כאורחי פרויקט "לימוד FSU", קיבלנו הזדמנות נדירה יחסית לבקר בקהילה היהודית של אוסטרליה, בעיקר בחלק אחד ומרתק שמהווה חלק ממנה, וחזרנו עם כמה תובנות ומחשבות שעשויות לגרום לכולנו להתחיל לחשוב קצת אחרת.

המבוגר האחראי

קודם כול, העובדות היבשות שבאופן לא מאוד מפתיע יצליחו להפתיע גם אתכם: יהדות אוסטרליה היא אכן חברה של כבוד בעשירייה הראשונה של רשימת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם. מלבד ישראל וארה"ב, קודמות לאוסטרליה ברשימה רק צרפת, קנדה, בריטניה, רוסיה וארגנטינה.

כ–120 אלף יהודים חיים במדינה העצומה הזו, אולם רובם המכריע, כמאה אלף איש, חיים בשתי הערים הגדולות – סידני ומלבורן. יהודים חיו באוסטרליה כבר מימיה הראשונים כאזור בשליטת הכתר הבריטי בסוף המאה ה–18, אולם המסה הראשונה הגדולה הגיעה בתקופת השואה ולאחריה. במלבורן התיישבו בעיקר יוצאי פולין, ובסידני יוצאי הונגריה. קבוצה זו וצאצאיה מהווים כיום כחצי מהאוכלוסייה היהודית במדינה. קבוצה משמעותית נוספת הגיעה מדרום אפריקה במהלך שנות ה–80. חבריה התיישבו בשתי הערים הגדולות והצליחו להתערות בחברה האוסטרלית הכללית ובחברה היהודית הוותיקה במהירות יחסית, מכיוון שבאו מתרבות מערבית ודיברו את שפת המקום. הקבוצה השלישית, שמהווה כיום כרבע מאוכלוסייתה היהודית של אוסטרליה, הייתה מושא ביקורנו השבוע, והיא מהווה אתגר אמיתי לחוזקה ולחוסנה של הקהילה כולה.

מדובר בקהילה היהודית–אוסטרלית דוברת הרוסית, שמונה כ–35 אלף איש. חלקה הגיע בתחילת שנות ה–70, בחרך הקטן שנבקע אז במסך הברזל ואפשר גם את עלייתם של יהודים מברית המועצות לישראל. חלק נוסף הגיע עם פתיחת השערים בתחילת שנות ה–90, וגל נוסף שייך כבר לאלה שלא מצאו את מקומם בישראל וחיפשו יעד הגירה חדש. ישנם כמובן הבדלים בין שלוש תתי–אוכלוסיות אלו בקבוצה היהודית–רוסית, אולם דבר אחד משותף יש לכולם – נתק כמעט מוחלט עם הקהילה היהודית הוותיקה ודוברת האנגלית. הסיבות לנתק זה רבות ומגוונות, כשהגדרתו ועוצמתו משתנות לפי האדם שנשאל לגביו.

רק בחמש השנים האחרונות החלה הקהילה היהודית הממוסדת לקחת על עצמה את תפקיד המבוגר האחראי, ולנסות לקרב בין פלח אוכלוסייה גדול ומשמעותי זה למיינסטרים היהודי באוסטרליה. מכיוון שישנם הבדלי תרבויות ושפה ואפילו טינה מסוימת שהתפתחה עם השנים בין הצדדים, מי שהתבקש לסייע בעניין הוא ארגון "לימוד FSU". זהו פרויקט חינוכי–תרבותי הפועל כיום בתשע מדינות ברחבי העולם שבהן ישנו ריכוז גדול של יהודים יוצאי חבר המדינות לשעבר. ב–11 השנים שבהן ארגון זה קיים הוא בנה מודל המאפשר לצעירים יהודים דוברי רוסית, ממקומות שונים, לבנות לעצמם מסגרת אלטרנטיבית וחוץ ממסדית לפיתוח חיים יהודיים ולחיזוק הזהות היהודית, תוך חיבור לשורשיהם והגברת הזיקה למדינת ישראל.

נדחו על ידי הממסד היהודי

אחת לשנה מתכנס אירוע ה"לימוד" המקומי לחוויית יהדות וישראליות אינטנסיבית של 24–48 שעות, שבמסגרתה מתקיימים הרצאות במגוון נושאים, פעילויות למבוגרים ונוער, אירועי תרבות וקונצרטים – מעין "בר בי רב דחד יומא" שאמור לתדלק את המשתתפים בו בציונות וישראליות עד לאירוע הבא.

בשיחה שערכנו עם חיים צ'סלר, מייסד "לימוד FSU", עם סיום אירוע "לימוד" בסידני, הוא לא חשש להניח את כל הקלפים על השולחן: "הפדרציה הציונית באוסטרליה קראה לנו לפני שלוש שנים שנסייע להם להוציא את דוברי הרוסית מהיער שבו התחבאו 20 שנה, ולהביא אותם סוף סוף למרכז הקהילה היהודית. המתח בין הקהילות קיים עוד משנות ה–70, כשהגיעו לכאן יהודים עם כובעי צמר ובגדים משונים שאכלו בורשט ולא דיברו אנגלית. הם נדחו על ידי הממסד היהודי, ומכיוון שמדובר בקהילה גאה, בניה לא שכחו. גם הדורות הבאים המשיכו לזכור את מה שנעשה לסבא ולסבתא שלהם. היינו צריכים לעשות פה חיבור שלא פשוט בכלל לעשות.

"אני שמח לומר שבהחלט עלינו על הדרך הנכונה. לפני שנה וחצי התקיים ה'לימוד FSU' האוסטרלי הראשון במלבורן, שאליו הגיעו 250 איש. הפעם, בסידני, כבר עלינו ל–300 ועל הדרך הנכונה לקיום קבוע של האירוע. העובדה שלאירוע כזה הגיע שר בכיר מישראל, זאב אלקין, שדיבר איתם בשפתם והחזיר להם את הגאווה, היא חלק מההצלחה. הם מרגישים עכשיו חלק יותר משמעותי. ואם השר אלקין בא, גם השגריר מגיע. וכמובן ראש הפדרציה הציונית של אוסטרליה. סוף סוף סופרים אותם".

חייים צ'סלר

רוסים מבחינה תרבותית

האירוע נמשך 24 שעות בדיוק לאורך יום ראשון, אולם כבר בשבת שלפניו מגיעים למלון נובוטל ב"מאנלי ביץ'" שבפאתי סידני עשרות מתנדבים מרחבי אוסטרליה. במהלך השבת היה ניתן לראות את ייחודיותה של הקהילה היהודית דוברת הרוסית, ולנסות להבין לאן היא הולכת מכאן.

הדבר הראשון שניכר באופן ברור הוא סובלנות והכלה פנים קהילתית שלישראלי המשקיף מהצד יכולה להיראות תמוהה עד משונה. בחדר אחד מתכנס לו מניין אורתודוקסי למהדרין הכולל חב"דניקים ושאר דתיים חברי הקהילה, וממש מעבר למחיצה עוסקים חברים אחרים בארגונים אחרונים הקשורים לכנס, הכוללים חילול שבת מובהק. כשנגמרת התפילה מסייעים הדתיים שבחבורה להמשך ההכנות, לפחות אלה המותרות על פי ההלכה, ומהצד השני מתארך לו תור של נשים חילוניות לגמרי בסוף קריאת התורה לצורך קבלת שם עברי, לראשונה בחייהן.

כשלפתע מתברר שחסר אחד למניין, אלכס מנדלביץ' מגיע מיד, חובש כיפה על ראשו ומתגייס למשימה בחיוך רחב. אחרי סעודת השבת אני משוחח איתו. "המשתתפים שהגיעו לכאן רואים את עצמם יותר רוסים, יותר יהודים או יותר אוסטרלים?", אנחנו מקשים. "אני חושב שהם עדיין יותר מרגישים רוסים", אלכס משיב, "ברור שהם גם יהודים ותורמים לקרן הקיימת למשל, אבל עדיין מתייגים עצמם בגדול כרוסים לפחות מבחינה תרבותית.

"יש הצטרפות לקהילה היהודית הגדולה, אבל זהו תהליך ארוך ועדיין באחוזים קטנים. הקהילה הזו לא דתית, אחרי ניתוק של 70 שנה מהדת, ולכן מה שיכול לחבר אותנו זו התנועה הציונית–ישראלית. אני לא רואה פה אנשים שפתאום יהפכו למסורתיים או דתיים, בטח לא בני הדור המבוגר".

מי שמנסה לשנות את המצב בקרב הצעירים היא בתו של אלכס, שילי מנדלביץ'. היא בת 25, סיימה לא מזמן את לימודיה באוניברסיטה, ומתהלכת הלוך וחזור כרוח סערה במהלך כל הכנס ולפניו, מסייעת בכל אשר תפנה. היא מסתמנת, גם בפועל וגם לדברי אנשי הקהילה, כדוגמה מצוינת לסיכוי לאיחוד עתידי בין הקהילה היהודית–רוסית לקהילה היהודית הממוסדת. בחורף הקרוב תטוס לישראל ותשמש מדריכה, לצד מדריך ישראלי, בקבוצת "תגלית" ראשונה של כ–40 בני נוער מהקהילה היהודית–רוסית באוסטרליה.

למרות שנולדה בסידני והאנגלית שלה מצוחצחת, ניתן לשמוע בדבריה הד ברור לחוויות הלא נעימות שעברו הוריה: "כשיהדות רוסיה הגיעה לכאן, היו מחסומים רבים שמנעו את החיבור שלנו לקהילה היהודית. לא הייתה לנו שפה, לא היה לנו כסף לשלוח את הילדים לבתי הספר היהודיים, וכמובן הרקע הקומוניסטי שממנו באנו יצר נתק מהיהדות המסורתית. במקום לקרב אותנו ולהושיט לנו יד, הורינו שברוסיה היו 'יהודים' פתאום הפכו באוסטרליה ל'רוסים'. זה מאוד מתסכל. בתגובה, לא מודעת אפילו, רבים מהדור של הוריי בחרו לדבוק במורשת הרוסית ולהעמיק אותה. הם היו צריכים להיאחז במשהו, וזה הדבר היחיד שהיה להם. אני חושבת שמדובר בכישלון של המנהיגות היהודית–אוסטרלית, שלא הייתה מספיק פתוחה לצורות תרבות יהודיות אחרות".

והמצב הזה משתנה?

"אני חושבת שאנחנו בדרך לשם, אבל יש עדיין הרבה מה לעשות. יש הרבה התנגדות מצד הממסד היהודי, אני לא יודעת אם זה בגלל שהם לא מבינים את הסיטואציה לעומקה או בגלל פטרונות שעדיין קיימת. יש כמובן גם אנשים בממסד שעושים הרבה כדי שהחיבור הזה יקרה. כמו שהדרום–אפריקאים לא צריכים לבחור בין הזהויות שלהם – הם גם יהודים וגם דרום–אפריקאים – גם אנחנו לא. המטרה היא שנוכל להיות יהודים עם תרבות רוסית, וחלק אינטגרלי מהקהילה היהודית הגדולה".

שליחה מהארץ לדוברי הרוסית

ג'ינט סירל, מנהלת הפדרציה הציונית של אוסטרליה, היא ללא ספק אחד מהגורמים הבכירים ביהדות אוסטרליה שמנסה לחבר בשנים האחרונות בין חלקי הקהילה ולעמעם את כאב הניתוק ותחושת הפטרונות. "בהחלט יש חלק גדול מהקהילה שלא הרגיש חלק", היא מודה, "אבל זה היה דו–צדדי. אין כאן אשם אחד. למשל, הם לא שלחו את ילדיהם לבתי ספר יהודיים באותן פרופורציות כמו הקהילה הוותיקה, והדבר יצר ריחוק טבעי. הם היו חזקים כשלעצמם, אבל לא חלק מהקהילה. בחמש השנים האחרונות אנחנו משקיעים מאמצים רבים כדי לחבר אותם אלינו, פשוט לומר להם 'ברוכים הבאים'.

"התחלנו בכך שהבאנו שליחה מיוחדת מהארץ לאוכלוסייה דוברת הרוסית. המשכנו בשיתוף הפעולה המבורך עם 'לימוד FSU' וקבוצת ה'תגלית' היא סנונית נוספת. אני מקווה שיום יבוא ונוכל לאחד בין 'לימוד FSU' ל'לימוד' האוסטרלי המרכזי, אבל בינתיים יש משמעות מאוד גדולה לאירועים שכבר קורים בתוך הקהילה עצמה. שמתפתחת שם מנהיגות צעירה, שהם מקיימים בכוחות עצמם אירועים גדולים שבנויים על התנדבות. מאוד משמח לראות את זה והדבר נותן תקווה לעתיד".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' אלול תשע"ו, 23.9.2016