הסוד הערבי הגדול | חיותה דויטש

 

ואחיד מחליט להגיע אל האמת שמאחורי מותה של דודתו לפני ארבעים שנה. מלבד הרצח, הטרגדיה של הסיפור נעוצה בסבך היחסים המשפחתיים והלאומיים ובקשיי הקיום הערבי בישראל

1

 

תִשרִין

איימן סיכסק

אחוזת בית, 2016, 
224 עמ'

 

 

 

 

 

"ראשית עליך למצוא את האמת הגדולה, אם תמצא את האמת הגדולה, האמיתות הקטנות יצטברו סביבה". המילים הן מילותיו של הסופר האמריקני ריי ברנדבורי, ובהן נפתח הספר שלפנינו. אם אפשר להתחיל ביקורת ספר בסיכום שלה, אזי זה הסיכום המדויק. הספר מצליח לגעת – ולחטוף כווייה – באמת הגדולה, השורפת, של הקיום הערבי ישראלי בארץ הזו. בעצב התמידי הכרוך בה, בגעגוע לקיום שלם יותר והרמוני, בבריחה מהכאב למשככים מסוגים שונים.

זהו סיפורן של משפחות ערביות שחיות את התנועה הלא נסבלת בין מסורת למודרנה, בין זיקה משפחתית לבין רצונות אינדיבידואליים, בין נאמנות לעם הערבי לבין בגידה בו, תוך פלירטוט רוחני וממשי עם הישראליות השלטת. התנועה הזו בין הקטבים, מכל זווית שלא נבחן אותה, היא טרגית, ואין דרך לחדול ממנה, כשם שאין דרך לסכם אותה באופן חיובי ושמח. הטרגיות המובנית הזו עולה בחוזקה מספרו של סיכסק, כשם שהיא קיימת בכל יצירותיו הכתובות של סייד קשוע – גם הוא ערבי ישראלי שעזב את בית משפחתו כדי לשחק במגרש הישראלי, הספרותי או האקדמי, בעיר הגדולה; וכדי לחמוק מהקונפליקטים הבלתי אפשריים מטביע את יגונו באלכוהול ובסיגריות.

בריחה אל בית ההורים

לוואחיד, גיבור הספר, יש אסטמה וקשה לו לנשום. לא פלא. רוב פרטי הגיבורים בספר, שמותיהם, תכונותיהם, הם מטפורות. שמו של ואחיד אומר בדידות, כשם ששמה של רנין הוא עצב. ואחיד הוא כימאי במקצועו המתמחה בכימיה פורנזית – כימיה בשירות המשטרה, מז"פ. באוויר תלוי ועומד סיפור גדול של רצח שסיבותיו האמיתיות מושתקות. יום אחד לפני ארבעים שנה, כעשר שנים לפני שוואחיד נולד, יצאה דודתו נדיה, אישה צעירה ואם לילדה בת שלוש, מביתה בשכונת עג'מי ביפו ולא שבה. אחרי זמן מה נמצאה גופתה מושלכת באחד הפרדסים סביב. מי רצח את נדיה, ומדוע?

במבט ראשון, הספר מגויס לפענח את הרצח הזה. במבט שני, פתרון הרצח הזה הוא בכלל לא העניין, הספר אינו רומן בלשי, ופתרון הרצח נמסר לקוראים בפשטות רבה מדי, גם אם לא ישירות באוזניו של מי שמחפש אותו. הפתרון הזה פחות מעניין ופחות חשוב מהכוחות הנסתרים הפועלים מאחוריו, מהתחושה המחניקה, הקבועה, של סבך חסר מוצא. לאורך הקריאה כולה לא יכולתי להשתחרר מכובדו המעיק של הייאוש הזה, שההתמכרות לסמים בעולם שמתאר סיכסק היא תוצאה טבעית שלו, חלק מהנוף הקבוע של אנשים שאין להם מה להפסיד.

ואחיד נולד ביפו ואחרי נישואיו התגורר עם רעייתו רנין בבית הוריו, כמקובל, עד שהם עוברים לדירה משלהם בחיפה. שניהם אקדמאים, היא עובדת סוציאלית, הוא מרצה באוניברסיטה. הילד המוצלח במשפחה. הדחף של ואחיד ושל אשתו רנין לרצות את הוריהם גדול רק מעט מהדחף לברוח מהם. העזיבה לחיפה היא צעד של עצמאות ממקום שבו על אישה להסתיר מסביבתה החטטנית את העובדה שהיא לוקחת גלולות למניעת היריון.

הזוגיות המודרנית שמנסים השניים לנהל מופרעת בביקורים שלהם בבית הוריהם. הוא נוסע לבית הוריו ביפו, היא נוסעת לבית הוריה בעילבון; כל נסיעה כזו מסמלת מרחק, נסיגה, נטישה. תמיד ישנה איזו עילה לנסיעה להורים, תמיד ישנה התנגדות מצד בן הזוג, מפני שבעומק העניין לא העילה היא הסיבה לנסיעה אלא בקשת מרחק. שוב ושוב חוזרת בספר התנועה אל הבית ומחוצה לו, אל המסורת ומחוצה לה, אל הזוגיות ומחוצה לה. ב"תשרין" (שם של חודש, מקביל לתשרי) של סיכסק אתה נוסע להוריך כדי לנוח ממאמץ הבנייה של החיים החדשים, ממתחים עם בת הזוג, ושם אתה חולץ את נעלי הבית החדשות והלוחצות ונכנס לנעלי הבית הישנות, מתערסל בזיכרונות, בפינוקים ובסודות משפחתיים.

TEL AVIV

צילום: מנדי הכטמן

בעלות, נאמנות ובגידה

וכך, במהלך ביקור בבית ההורים ביפו, צץ לו סוד כזה. ואחיד מגיע לבית הוריו ביפו כדי לעזור לאמו להתקין מדף שנפל. במהלך התיקונים נופלת על הרצפה מעטפה ובה חבויה תמונה – תמונת דודתו המתה, נדיה. ואחיד מחליט שהגיע הזמן לפענח את סוד מותה של הדודה הזו והספר מתחיל במכתב שהוא כותב לזוהיר, אחיו שבכלא, כדי לנסות לברר מה הוא יודע על העניין.

אמנם כן, אין משפחה ללא סודות, אין מציאות שבה כל העובדות פרושות כשמלה באוויר הצח, אבל סודות שרוקמים בתוך עלילה הם כמו בזיליקום או רוטב סויה: צריך להיזהר עם המינון שלהם. כל עוד הם מעטים, הם בועטים והכול בסדר, אבל כשהסודות הופכים לקביים, כלומר לאילוץ תסריטאי שהיוצר זקוק לו כדי לקדם את העלילה וליצור מתח – או אז הם מאבדים את האפקט המסתורי והמפולפל שלהם והופכים לסתם מעצבנים. כל צופה בקולנוע או קורא בספרים מכיר את הרגע הזה שבו הוא רוצה לצעוק לגיבור – נו, תגיד כבר את האמת, אתה לא רואה שזה יסבך אותך? ובסתר לבו הוא יודע שכל כולו של הסוד לא נועד אלא לשמו של הסיבוך.

בסיפור שרוקם איימן סיכסק הסודות הקטנים הם פשוט הרגל, והסוד הגדול – סיפור מותה של נדיה – אינו אלא גדר ביטחון שנועדה לשמור על החוליות הרגישות יותר במשפחה, שלא תתמוטטנה יותר ממה שהן עושות בדרך כלל. הוא נועד להגן על חייו ונפשו של ואחיד הרגיש, האסטמטי הנוטה לעילפון, וגם להגן על חייה של הודא, אשתו של זוהיר. הודא כמעט ולא התחתנה בגלל סוד מותה של אמה, נדיה. מתוך נאמנות לאחותה, נואל – אמם של ואחיד וזוהיר ואחותה של נדיה – לוקחת אותה ככלה לבנה.

הסוד הגדול של הסיפור הזה אינו סיפור מותה של נדיה, אלא הפקעת החבויה מאחוריו. העובדה שהיא לא נרצחה על כבוד המשפחה – נימוק שהוא בגדר "החשוד המיידי" – אלא מסיבות הקשורות לקשר הסבוך והנפתל בין ערבים ליהודים ביפו. קשר הנוגע לבעלות על אדמות, לנאמנות ולבגידה.

גבריות מסורסת

איימן סיכסק מצליח להעביר בספרו ביקורת גם על הערבים וגם על היהודים. את הערבים הוא תוקף על השמרנות ועל הפטריארכליות שלהם. את היהודים הוא מציב בתפקיד הנחש בגן העדן. בספר קוראים לנחש הזה עידית. עידית עובדת – איך לא – ב"תגלית", אותו ארגון יהודי–ציוני שמטרתו להציף את הארץ הזו בעולים יהודים. היא מחזרת אחרי ואחיד, הוא מציג עצמו בפניה כישראלי, איש מוסד שנראה כערבי מפני שתפקידו הרי הוא להתחזות לערבי. הוא בוגד באשתו רנין, בלי לדעת שהיא הרה. וכי איך ידע, אם רנין מקפידה לשמור את הריונה בסוד מפניו? הרומן הסודי עם עידית עוד ירסק אותו לתהום, והמטפורה המתבקשת צועקת מאליה את מחירן של בגידות והחלפת זהויות, בהקשר הישראלי–ערבי.

שני האחים ואחיד וזוהיר הם כמעט פרודיה על הגבריות הערבית. אחד המאפיינים החזקים של הגבר הערבי בספר היא חולשתו. הגבר הערבי החזק היחיד, אם בכלל, הוא הרוצח. כל היתר חלשים, בוכים, מלשינים, מפחדים ובורחים מנשותיהם החזקות. ואחיד וגם אחיו זוהיר הם מתבגרים נצחיים, שלעולם לא ישתחררו מלולאת המרד בהורים ובסמכות. בכעסם ובחולשתם יפנו אל המנחם הזמין והממכר: הסם, האישה האחרת. הבריחה לסמים או לניאוף אינה רק ביטוי להתיילדות ולהתמסכנות אלא גם פיצוי על חסר עמוק.

הגברים הערבים בספר הם גברים מסורסים, שגבריותם לא עומדת בשום מבחן, ואולי משקפת בכך את הטרגדיה הגדולה של הווייתם, כבני לאום שעומד בצלו של לאום אחר בארץ הזו והוא שונא ומעריץ אותו בעת ובעונה אחת; דובר את שפתו שלו וסולד ממנה; מתגעגע לשפה השלטת ובז לה. מבחינה זו מפליא הסיפור הקטן והעצוב של משפחה אחת לספר את הסיפור הגדול שהבטיח המוטו של הספר הזה. זו האמת, שכאשר מניחים עליה את האצבע מצטרפות כל יתר האמיתות הקטנות סביבה, בעצב גדול. זו האמת שקשה לעמוד מולה בלי לכאוב אותה, כבני אדם וכשכנים אשר בחצרם היא מתרחשת.

 

 פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ג אלול תשע"ו, 16.9.2016

 

 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 בספטמבר 2016, ב-גיליון כי תצא תשע"ו - 997, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: