משתמטים מאתגר המדינה היהודית | אשר כהן

 

מדי פעם עולה משבר בין עמדות ההלכה לצורכי המדינה והציונות הדתית ברובה שותקת, באין תוכנית סדורה. הפולמוס שהתנהל בין פרופ' לייבוביץ' לרב נריה בסוגיית השבת בראשית שנות החמישים עודו בתוקף

בשנים 1952-1951 התנהל פולמוס ציבורי בשאלות הלכה ומדינה, שהדומיננטיים בו היו פרופ' ישעיהו ליבוביץ', אז ראש סיעת "העובד הדתי" בהסתדרות, והרב משה–צבי נריה, ראש ישיבת כפר הרא"ה ומייסד ישיבות בני עקיבא.

שלוש שנים לפני הפולמוס המדובר אירע צירוף מקרים מעניין וחשוב שעשוי ללמד אותנו על התמורות המהירות שחלו בציונות הדתית ביחס לעמדותיו של ליבוביץ', מעמדות לגיטימיות המהוות חלק מהדיון הציוני הדתי הפנימי בזמן הקמת המדינה לעמדות בלתי לגיטימיות כעבור שנים ספורות. השניים העתידים לנהל את הפולמוס, פרופ' ליבוביץ' והרב נריה, פרסמו בעיתון "הצפה" באותו יום ממש (כ"ד אדר א' תש"ח; 5.3.1948) מאמרים המתייחסים בדיוק לשאלות שיעמדו במרכז הפולמוס ביניהם כעבור שלוש שנים. אלא שאז לא התלקח שום ויכוח.

שאלת היסוד הייתה האם ובאיזו מידה יש בהלכה, במתכונתה האורתודוקסית, תשובות לשאלות הרבות המתעוררות מהמציאות החברתית–הפוליטית החדשה שבמרכזה מדינת לאום ריבונית יהודית. מכאן נגזרו השאלות האם ובאיזו מידה ניתן ויש לחולל שינויים בהלכה הקיימת, כדי להתאימה למציאות החדשה.

הרב נריה דן במאמרו, "משפטי המלוכה", בשאלה האם ניתן למצוא צידוק הלכתי לכוחו של הציבור להחליט על מינוי שופטים הפסולים לתפקידם מצד הדין, שופטים שישפטו על בסיס חוקים שאינם "משפטי התורה". לאחר הצגת עמדות השוללות זאת הציג עמדה מתירה, הטוענת שהסכמת הציבור וקבלתו מועילה אפילו "במקום שיש מומחין", היינו תלמידי חכמים. במאמר מוקדם יותר הציג הרב נריה את התפיסה המבחינה בין משפט צדק, שהוא משפט התורה, לבין משפט המלך, וקבע כי למשפטי המלך יש הצדקה הלכתית למרות שהם "חורגים לפעמים מגבולות משפטי התורה".

מאמרו המקביל של ליבוביץ' עסק בסוגיה שתעורר את הפולמוס כעבור כשלוש שנים: אתגר השבת במדינה. במוקד הדברים עמדה סוגיית שמירת השבת במוסדות ממלכתיים ובמפעלי תעשייה הדורשים רציפות פעולה, בתנאי המציאות של מדינת ישראל כמדינה ריבונית יהודית. לטענתו, בהלכה במתכונתה הקיימת אין התייחסות לבעיות החדשות המתעוררות מהמציאות החדשה. ומכאן מסקנתו שאין להימנע "מחקיקה דתית חדשה ומיצירת הלכה בדברים אשר ההלכה לא דנה בהם". אין לבוא אל המדינה בתביעה לשמירת השבת על–פי ההלכה, כשהיהדות הדתית עצמה אינה יודעת "מהן הוראותיה של התורה לגבי שבת במדינה ובחברה בהווה".

אם אכן מדובר בתביעה של ליבוביץ' לפריצת גבולות ההלכה, כפי שהדברים עתידים להיתפס בפולמוס כעבור שלוש שנים, הכיצד פורסמו מעל דפי "הצפה"? ולאחר שפורסמו, מדוע לא עוררו אז את אותה סערה שתתחולל כעבור שלוש שנים? מדוע לא נמצאו לכל הפחות תגובות משמעותיות המתנגדות לעמדה החריגה כביכול של ליבוביץ'?

%d7%90%d7%a9%d7%a8-%d7%9b%d7%94%d7%9f

איור: נעמה להב

התנקשויות בחופש הפרט

עמדותיו אלה של ליבוביץ' לא היו שונות בתוכנן מן העמדות שהציג כבר בראשית בשנות הארבעים. הן עשויות ללמד אותנו על השינויים שהתחוללו בקרב הזרמים העיקריים בציונות הדתית.

בסמינריון לחינוך דתי שהתקיים ב–1943, תיאר ליבוביץ' את ההלכה כחסרה לחלוטין "כל מגע עם בעיות החברה, המדינה, המשק… עם מה שמהווה בפועל את תוכן חיי האדם". את האשמה לחוסר האקטואליות של ההלכה הטיל ליבוביץ' על היהדות הדתית המתעלמת "מתנאי המציאות החברתית". התעלמות זו כונתה בחריפות "פשע שאין לו כפרה, וספק אם יש לו תקנה". הוא הטיל ספק בנכונותה של היהדות הדתית "להקים חברה, מדינה… שיסודות קיומם הממשי נקבעים על–פי התורה".

יש לשים לב לטענתו המרכזית, שהבעיה והמשבר לא נובעים מהמציאות החדשה אלא טמונים בתורה ובהלכה במתכונתן האורתודוקסית המקובלת, שאינן רלוונטיות לבעיות המציאות. לטענתו, היהדות הדתית "מכירה… בתורה לאדם מישראל, אך לא בתורה לעם ישראל… אין סתירה משוועת יותר… מאשר צירוף של היעדר פרוגרמה מחייבת למשטר חברתי על–פי התורה עם הופעה מאורגנת בעולם הפוליטי לשם מאבק על 'דרישות דתיות' על מדינה 'על–פי התורה'". המאבק הפוליטי אינו נראה כמאבק על "תפיסה מיוחדת, כוללת ומקיפה… כי אם כניסיון של התנקשויות קטנוניות בחופש הפרט".

יש להדגיש שבשנות הארבעים לא היה מדובר בעמדה נסתרת שהתגלתה באיחור. הדברים שהוצגו לעיל נאמרו בכינוסים רבי משתתפים והשתתפו בהם בעלי תפקידים בחינוך הדתי. פרסום העמדות בקבצים ציוניים–דתיים מובהקים דוגמת "יבנה" מבהירים שהעמדות הזהות שהוצגו במסגרת הפולמוס המאוחר היו ידועות ומוכרות, בוודאי לאלה שנטלו חלק בשיח הפנימי הציוני–הדתי. נראה שהפולמוס לא התעורר מוקדם יותר מכיוון שגישתו של ליבוביץ' לא רק שלא נתפסה כחריגה, אלא אף הייתה לה אחיזה בקרב חלקים משמעותיים בציונות הדתית. היא נתפסה כחלק מהבירור ומהוויכוח הלגיטימיים שהתחוללו באותה תקופה.

מגמת הביקורת העצמית הפנימית בציונות הדתית לא הייתה נחלתו הבלעדית של ליבוביץ'. כך למשל תיאר שבתאי דון–יחיא, עורך "הצפה", את תוכניות היהדות הדתית כ"מופשטות, מתחמקות מבעיות בוערות, גדושות סתירות פנימיות, ללא אומץ לב", והטיל ספק אם בכלל ישנן תשובות "לכל השאלות הנובעות מהחיים המודרניים המסובכים". נחמיה עמינח, עורך "נתיבה", ביטאון הפועל המזרחי, תיאר את תקופת היישוב כתקופה שלא נעשה בה מאומה לבירור דרכה של התנועה ביחס לבעיות הזמן.

כך גם לא חסרו גישות הלכתיות דתיות נועזות, דוגמת זו של ליבוביץ'. דוגמה לכך היא ספרו של הרב שמעון פדרבוש "משפט המלוכה בישראל". אחת ממסקנותיו היא שתקופת הגלות צריכה להפוך לשולית ולהיתפס כתקופת מעבר בלבד בין מלכות אחת לשנייה, כולל בהיבטים ההלכתיים המשתמעים מכך. משה אונא, מנציגיו הבולטים של הקיבוץ הדתי, שלל את ההשוואה בין מדינת ישראל העכשווית לימי בית שני וראה את ההווה כמציאות שונה וחדשה לחלוטין. אונא גם עורר סערה לאחר שכתב כי בהכרח "חייבת להיווצר זרות" בין נוסח השולחן ערוך לבין מציאות החיים החדשה, ניסוח שאמנם עורר ביקורת רבה, אך גם העיד על הלכי רוח בציונות הדתית באותה תקופה.

עבודת המדינה כעבודת המקדש

הדברים שעוררו את הפולמוס המדובר בשנת 1951 היו, כאמור, העתק כמעט מדויק של הדברים שכבר נכתבו בעבר ושנתפסו כחלק מוויכוח פנימי לגיטימי:

בעיית השבת היא בניין אב לכל גילוייו של המשבר הדתי הממשי שבפניו עומדת היהדות הדתית… משבר בקרב דת ישראל עצמה… שאין להתגבר עליו אלא על ידי הכרעות דתיות… לגבי מדינה וחברה עצמאית של עם ישראל בהווה… היהדות הדתית נמנעה והשתמטה מכל בירור רציני של הבעיה, ומעולם לא הביאה בפני המדינה… שום תכנית קונקרטית של ניהול המדינה והמשק בשבת על פי התורה.

ליבוביץ' דחה את הטיעון האפשרי שאין טעם לעסוק בסוגיות אלו, מכיוון שהרוב החילוני ממילא לא יקבל תוכנית שכזו, המבוססת על ההלכה. לטענתו, הסכמתו או אי הסכמתו של הרוב החילוני לא רלוונטית. לתוכנית של ניהול מדינה על פי התורה יש חשיבות מבחינה פנימית, חינוכית, גם אם יישומה בלתי אפשרי מבחינת יחסי הכוחות הפוליטיים.

ליבוביץ' חזר על הדוגמה של השבת בדיוק כפי שאמר בשנות הארבעים: מדובר בהלכות שבת שהתגבשו בתנאי מציאות שונים מן היסוד, שבה תפקידי האזרח וחובותיו למדינה לא היו רלוונטיים. בהתבסס על עבודת בית המקדש מזכיר ליבוביץ' שאיסורי השבת לא חלו עליה מכיוון שמדובר בעבודת "עם ישראל, ולא עבודת אדם מישראל לצרכיו האישיים". לטענתו, ראוי לדון בשאלה "אם אין לייחד לעבודת ישראל שבתפקידים ובשירותים ההכרחיים של המדינה בימינו אותו מקום בהלכה שניתן לעבודת הקרבנות". הוא קורא בסיכום ליוזמה של "חקיקה דתית חדשה", מושג שבו השתמש שלוש שנים קודם לכן מעל דפי "הצפה". הוא ער לכך שחקיקה זו "עלולה להביא לידי סטייה ניכרת מאותו נוהג ואורח חיים דתי שנתקדש קדושת דורות", אך למרות זאת "יהיה זה דין תורה".

אלא שעתה, בניגוד למה שאירע שנים ספורות קודם לכן, עוררו הדברים פולמוס נרחב, שבמסגרתו הוצגו עמדותיו של ליבוביץ' כבלתי לגיטימיות. הרב נריה פותח את מאמרו בהצגת טיעוניו של ליבוביץ' כ"תיקונים בדת, רפורמה בלע"ז", ומכאן "שאין לנו כל בסיס משותף עם הכותב. מי שעוזב את בסיס ההלכה הנתונה… שוב אין לו צורך בסופו של דבר בשום הלכה". הדה–לגיטימציה אינה משתמעת לשתי פנים, במיוחד לאור תיאורו של ליבוביץ' כרפורמי.

בבסיס טיעונו של הרב נריה עומדת ההבחנה בין מדינת ישראל האובייקטיבית לבין מדינת ישראל הסובייקטיבית, זו המתאפיינת ברוב חילוני. בהתייחסות מוגדרת ליכולתה של המנהיגות הדתית הוא מציין כי "בכוחם וביכולתם של חכמי התורה וגדוליה בכל דור ודור… לפתור את השאלות בכל הדורות, לרבות שאלותיה של מדינת ישראל". מתעוררת השאלה מדוע שלוש שנים קודם לכן טרח הרב נריה עצמו לבסס את ההצדקה ההלכתית למינויים של שופטים שישפטו שלא בהתאם למשפט התורה, כחלק מהצדקה הלכתית של משפט המלך.

הבעיה, לדעתו, אינה טמונה בתורה ובהלכה עצמן, אלא במציאות שבה "הממשלה איננה עומדת על בסיס התורה… איננה מעוניינת כלל ביצירת תנאים לאפשרות קיומה והשלטתה של התורה במדינה… האם במצב זה ישנה אפשרות הגיונית ל'תוכנית קונקרטית'? וכי יוזמה של 'חקיקה דתית חדשה' יש בידה לפתור את שאלת ריבוע העיגול?".

הרב נריה מדגיש לכל אורך טיעוניו את עובדת קיומו של רוב שולט חילוני, המונע את אפשרות יישומה של מדינת התורה. לטיעון זה היגיון רב, כמובן, מנקודת מבט של יישום התוכנית בפועל. אלא שבנקודה זו ליבוביץ' הסכים עם הרב נריה. ליבוביץ' היה ער לעובדה שתוכנית כזו לא תתקבל על ידי הרוב החילוני. אולם הוא הדגיש את חיוניותה עבור הציונות הדתית במישור הפנימי. היא חייבת לשכנע את עצמה שניתן לקיים מדינה יהודית מודרנית על פי ההלכה, כיוון שמדובר בסוגיה מהותית הנוגעת לעצם הגדרתה של הציונות הדתית.

על פי הרב נריה, אחד המניעים להימנעות הרבנים מפרסום התוכנית הפוטנציאלית הוא החשש שהדברים יפורשו לא נכון. פרסום יסודות ההיתר עלול להטעות את העובדים הדתיים המהווים מיעוט ולגרום להם לפרש את ההיתרים בצורה גורפת, באופן שיגרום לביצוע איסורים הלכתיים.

בסיכום עמדתו מתייחס הרב נריה לשאלה המתבקשת "כיצד אפוא תתקדם היהדות הדתית בדרכה להשלטת התורה במדינה?". תשובתו ממצה היטב את דרך הפרגמטיזם הפוליטי שהתפתח בסוגיות דת ומדינה: "אלו דברים שאין להם שיעור. מצבנו הוא כמצבו של כל ציבור הנאבק עם כוחות חזקים ממנו. הוא אינו יכול לקבוע מראש את דרכו המעשית. היא נקבעת בהתאם לעצם ההתנגשות עם הכוחות שמחוצה לו". הרב נריה קובע במפורש שהציונות הדתית, מעצם היותה מיעוט, פועלת בעיקר בדרך של תגובה, שלא לומר היגררות, לנוכח פעולותיהם של כוחות חברתיים–פוליטיים אחרים החזקים ממנה.

אולם רעיון מדינת התורה היה אמור להיות תמצית דרכה של הציונות הדתית המחויבת במהות הגדרתה לציונות שבמרכזה מדינת ישראל ולתורה. הפרגמטיזם הפוליטי דחק את החזון שעדיין ממתין לדור הגאולה שיגאל אותו ממעמדו כסיסמה מופשטת ויחזיר אותו למרכז הדיון של הציונות הדתית.

 

הציטוטים במאמר מובאים משני מקורות: ליבוביץ', תורה ומצוות בזמן הזה, תשי"ד; הרב משה צבי נריה, קונטרס הוויכוח, תשי"ב. להרחבה ראו: אשר כהן, הטלית והדגל – הציונות הדתית וחזון מדינת התורה בימי ראשית המדינה, ירושלים: יד בן–צבי, 1998

 

פרופ' אשר כהן הוא מרצה למדע המדינה באוניברסיטת בר–אילן

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו' אלול תשע"ו, 9.9.2016

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 בספטמבר 2016, ב-גיליון שופטים תשע"ו - 996 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. אכן, לשאוף לצאת מהגלותיות

    בס"ד י' באלול ע"ו

    אכן בתקופת הגלות היו מצבים קשים של אילוצים שחייבו שימוש בפתרונות הלכתיים דחוקים, עקב אי התחשבות של מושלים נכרים במצוות התורה. יהודי שנאלץ להתפרנס מחכירת אחוזה או בית מזיגה, וה'פריץ' כמובן לא היה מסכים שהעסק המכניס יושבת בשבת – טרחו הפוסקים ומצאו עבורו היתרים של מכירה לגוי או שותפות עמו, כדי שה'פריץ' לא ישפוך את חמתו על היהודי המסכן.

    אכן ריבונות יהודית מפיחה בליבנו את התקווה, שנרחיב את שמירת התורה, לא רק ברמת הפרט והקהילה, אלא גם ברמה הממלכתית, שמדינה יהודית תקיים בהידור שבהידור את מצוות התורה, מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחבירו, ותשאף למלא את הייעוד של 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'.

    עולם ההלכה התעצב תמיד בשאיפה לקוממיות. התורה ניתנה על ידי משה רבנו, המנהיג את העם ליציאה ממצרים כדי להקים 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'; יהושע כובש הארץ ודוד ושלמה בוני המלכות, היו גם מקימי עולה של תורה; אנשי כנסת הגדולה השבים מגולת בבל לשקם את הארץ הנשמה, הם שהרחיבו את גבול ההלכה בתקנות וסייגים; רבי עקיבא ותלמידיו, לוחמי החירות מידי הרומאים, הם מנסחי המשנה, יסוד היסודות לעולם ההלכה.

    הקודיפיקציות ההלכתיות הגדולות טבועות בחותמה של השאיפה לתחיית העם בארצו. וכך 'משנה תורה' לרמב"ם מכיל גם הלכות מלכים וסנהדרין, מצוות התלויות בארץ ומצוות התלויות במקדש. וכך ה'שולחן ערוך' טבוע בחותמם של השאיפה להגדיל ולהאדיר את היישוב היהודי בארץ ולהקים מחדש את הסנהדרין כדי לקרב את הגאולה.

    אכן מתחשבים פוסקי ההלכה גם במצב העגום שבו חלק ניכר מעם ישראל גדל בחינוך המרוחק מהתורה, ומוצאים פתרונות הלכתיים גם למצבים שבהם המדינה והאקלים החברתי לא מחוייבים ולא מעודדים את שמירת ההלכה – אך שאיפתנו הגדולה היא להרחיב את גבול היהדות הנאמנה, הן ע"י הסברה המגלה את המאור שבתורה, והן ע"י דוגמה אישית של אנשי מעשה המראים בחייהם שניתן לעשות גדולות מתוך אמונה ונאמנות לתורה. וקימעא קימעא הולך העם ומכיר 'כי התורה היא חיינו', והיא הנותנת לנו כח לעשות חיל.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: