הלימוד הוא התגלות | אריאל פיקאר

משנתו החינוכית של עמנואל לוינס רואה בתלמיד אדם שאין להשתלט על גופו ועל נפשו ויש לאפשר לו מרחב גדילה, להכיר בייחודיותו ולאתגר אותו. משה, הלא–כריזמטי, כמופת למורה

1

 

עמנואל לוינס האמנה החינוכית: אחריות, תקווה וברית

חנוך בן פזי

הקיבוץ המאוחד ומכון מופ"ת, תשע"ו

 

 

 

 

 

עמנואל לוינס כבר מוכר כאן כפילוסוף הצרפתי בעל הקריאות התלמודיות. אך במשך שלושים שנה היה לוינס מנהל בית הספר של "אליאנס" בפריז. מה הייתה השקפתו החינוכית? מהי תרומתו של לוינס לחשיבה ולעבודה החינוכית שלנו? ספרו של חנוך בן פזי מציע תשובות מעניינות לשאלות אלה ויכול להוות מדריך לחשיבה חינוכית בת זמננו.

בן פזי השכיל לאסוף מתוך הקורפוס הגדול של כתבי לוינס את משנתו החינוכית. שפתו של לוינס קשה להבנה, וברבים מכתביו הוא כותב בשפה פילוסופית גבוהה הדורשת ידע ורקע פילוסופי. מלאכת ההנהרה וההנגשה היא מעשה תרבותי חשוב ביותר ובן פזי עושה זאת בשפה קולחת ובהירה. ספר זה מצליח לקשור בין תורת ההכרה של לוינס, האתיקה שלו והשקפת עולמו כמחנך בכלל וכמחנך יהודי בפרט. גדולתו של פילוסוף היא ביכולת לתת פשר ומשמעות לשאלות הגדולות של הקיום האנושי. העיסוק בתפיסתו החינוכית של לוינס מראה שגם בתחום זה, אשר לו השפעה רבה על חיינו, יש ללוינס תרומה חשובה. נשות חינוך ואנשי חינוך בוודאי ימצאו בספר זה מדריך מעמיק לחשיבה חינוכית ולהוראה בבית המדרש ובכיתת הלימוד.

ORT MAALE TIBERIUS

האחר אינו אני

נתחיל מהתחלה, מהמסר המרכזי בתורתו של לוינס. הצו המוסרי העליון הוא "לא תרצח", וממנו נגזרת תורת מוסר שלמה האומרת שכאשר אני מתייחס לאדם אחר כאל חפץ הנתון למרותי ולצורכי ולא כאדם, אני מתחיל לרדת במדרון החלקלק שבסופו הרצח. לא רק את הגוף אפשר להרוג, גם את נפשו של האחר אפשר לכבוש. אחרותו של הזולת מחייבת אותי מוסרית ואוסרת עליי להשתלט על רוחו ונפשו: "האחר אומר לי: אל תכניס אותי לתוך המושגים שלך; שמור על אחרותי וכבד אותה" (עמ' 46). הבעיה אינה רק במי שמבקש לפגוע בזולת, גם אהבה חונקת כלפי הזולת עלולה להיות כישלון מוסרי. כאשר אני מבקש להתאחד עם הזולת אני עלול לבטל את זהותו או את זהותי. מה שנדרש מבחינה מוסרית הוא האיזון בין הקרבה לבין המרחק, בין ההרמוניה לבין הייחודיות, בין האחריות, הדאגה והחמלה שלי כלפי האחר לבין חובתי לכבד את שונותו וזהותו.

קשה לשמר את האיזון הזה ביחסים בין בני אדם, ועוד יותר קשה ומסובך כאשר הזולת הוא הילד/ה שלך. ההורות שלנו נעה כמטוטלת בין הרצון שלנו לטפל, להעניק, לחנך ולעצב את ילדינו, ובין ההכרח לוותר על השליטה שלנו ולתת להם עצמאות ואחריות. לוינס אומר: "לא קטגוריות של שליטה ולא של בעלות אין בכוחן לציין את יחסי כלפי הילד … אין אני בעליו של ילדי … הוא בן אדם" (עמ' 48). החינוך שרוי במתח שבין "האחריות על האחר לבין כיבוד שונותו ואחרותו בלי לרצות לכפות עליו את דרכי" (עמ' 50). אני אחראי לילדיי ולתלמידיי, לעתידם, למוסריותם, איני אדיש אליהם, אכפת לי מהם, אך אסור שאחריות זו תפגע בחירותם.

"החשיבה על הלמידה ועל החינוך צריכה מעתה לצאת מתוך האתיקה, מן הוויתור על הכנסתו של האחר לזהה ומן האחריות ליחסו של האני אל האחר באחרותו" (עמ' 54). כפרפרזה על הסיסמה אפשר לומר "האחר אינו אני". אל תנסה להפוך את הזולת לחלק ממך, לזהה אליך. לוינס אומר: ה"אנחנו" אינו הרבים של "אני" (עמ' 52). משפט קצר אך מלא משמעות. מי שאומר "אנחנו" נוטה לפעמים לדרוש מכולם להיות חלק מה"אני" שלו, מהזהות שלו. זו תכונה שקשה להיגמל ממנה, כך ביחס של מנהיגים ומורים לקהלם, וכך בקשר בין הורים וילדיהם.

שיעור אינו צ'ולנט

חנוך בן פזי רואה בדבריו של לוינס לא רק תביעה ליחס מוסרי של ההורה לילדיו או המורה לתלמידיו, זוהי תפיסה חינוכית שלמה על אודות הוראה וידע. אפלטון ראה את המורה כמי שמיילד את החכמה מתוך התלמיד, החכמה נמצאת שם בתוכו ועל התלמיד להיזכר בה (גם בחז"ל רואה אגדה ידועה את הלימוד כהיזכרות). לוינס אינו מסכים עם אפלטון; לדעתו, לימוד אמיתי הוא תמיד הפתעה, חידוש, הוא פורץ את הכוליות שלי, את העצמי שלי אל עבר האחר, אל עבר האינסופי. הלימוד הוא התגלות. התורה שאותה אני לומד אינה זהה לי. היא, במובן זה, הזולת שלי, האחר שאיתו אני נפגש. אם הלימוד אישר וחיזק את מה שכבר האמנת בו, זהו לימוד לקוי. הלימוד אמור לזעזע, לערער, לאתגר. הלימוד לא אמור להסב לך עונג ונחת כמו צ'ולנט בשבת. כאשר אנשים יוצאים משיעור ואומרים שהיה "שיעור יפה", הם אומרים שהם נהנו הנאה אסתטית מהשיעור כמו מקונצרט אך הם לא למדו. משיעור טוב אמורים לצאת עם דילמה, עם קושי, עם שאלה.

המורה מחדש לתלמיד ומאתגר את חשיבתו, אך במידה רבה זוהי גם התגלות עבור המורה. המורה מביא את העבר והתלמיד את העתיד. המורה חווה את המגע עם האינסוף דרך המפגש עם התלמיד שמפתיע אותו ושפונה כלפי העתיד הלא ידוע (עמ' 97). האחריות של המורה היא לאפשר לתלמיד מרחב גדילה, להכיר בייחודיות שלו, ולסבול את הכאב של אי הוודאות וחוסר השליטה. נדמה לי שאפשר להסביר ברוח זו את דברי המשנה "לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד" (אבות, ב, ה). הביישן אינו אלא תלמידו המבויש של הקפדן. והכוונה אינה לקפדנות בענייני משמעת, אלא בבעלות הבלעדית שחש המורה הקפדן על הידע ועל האמת. סמכותיות יתר כזו מקפיאה את התלמיד שאינו לומד ממורהו דבר.

לימוד והוראה הם דיאלוג שבו התלמיד והמורה מפתיעים זה את זה. כאשר ההוראה היא העברה של מסורת ושל ידע אזי "יש סכנה אנושית של התאבנות הידע הנרכש, העלול להיות מונח כתוכן חסר חיים בתודעה, ומועבר במצב קיפאון מעין זה מדור לדור… המסירה היא עיון מחודש, חיים, יצירתיות והתחדשות. תנאי שבלעדיו לא תיתכן התגלות, כלומר מחשבה אמיתית" (עמ' 201). דווקא ריבוי הקולות המאפיין את התלמוד ואת בית המדרש היהודי שבו יש מורים רבים ותלמידים רבים גורם לכך ש"ההתגלות מתרחשת באמצעות המורים השונים, כאנשים בעלי אישיות שונה, שחיים בזמנים שונים" (עמ' 214).

אפשר לומר שזו המשמעות של דברי רבי חנינא: "הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי – יותר מכולן" (בבלי תענית ז, א). המורה הוא לעולם תלמיד. בכל שלב בחיים אנו לומדים, אבל את ההפתעות הגדולות, את החידושים מרחיקי הלכת, אנו יוצרים בעיקר במגע עם תלמידינו. אין חינוך טוב יותר מהסיטואציה שבה מורה מוכן ללמוד מתלמידיו. אפשר אף להרחיק לכת ולומר – מורה שאינו למד מתלמידיו כנראה אינו מלמד אותם דבר. מפני שרק פתיחותו וסקרנותו של המורה היא היוצרת את הצימאון והרצון של התלמיד ללמוד. זוהי גם המשמעות העמוקה של המימרה "אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו, כבר נאמר למשה בסיני" (ירושלמי פאה יז, א). אינסופיותה של התורה שניתנה למשה בסיני באה לידי ביטוי דווקא בדבריו של התלמיד המחדש דבר שרבו לא ידעו.

פדגוג ולא דמגוג

לוינס אינו אוהב מורים כריזמטיים מדי. המורה האידיאלי הוא בן דמותו של משה כבד הפה והלשון. משה הוא המורה שאין לו רטוריקה ולכן הוא אמיתי יותר. "צחות הלשון אינה משמרת את הכבוד לשונותו של האחר; זו צורת דיבור שמבקשת להכניס את האחר לתוך השפה של האני. השימוש ביכולת הרטורית, לעתים אפילו דמגוגית, נועד לשכנע את האחר ברעיונותיי, ולעתים לכסות על הטיעונים עצמם" (עמ' 135).

משה הוא גם האיש המגיע בסיפור התלמודי לבית המדרש של רבי עקיבא "ולא היה יודע מה הן אומרים". ואף על פי כן בסופו של דבר כאשר רבי עקיבא עונה על השאלה "רבי מנין לך?" בתשובה "הלכה למשה מסיני – נתיישבה דעתו". זהו מורה המסוגל "ללמד את התלמיד את מה שהוא עצמו לא יוכל להבין … המורה מאפשר לדברים שהוא מלמד להיות פתוחים אצל התלמיד כך שיהוו המשך של דבריו ובה בעת חדשים ובלתי מובנים למלמדם" (עמ' 138). הענווה מאפשרת למשה פתיחות לדבר הא–ל האינסופי. משה הוא גם האיש המלמדנו, לפי התלמוד, את הכלל "למד לשונך לומר איני יודע" (בבלי ברכות ד, א). הנה לנו דמות של מורה שאינו מלא מעצמו, שאינו רואה בידע שלו את חזות הכול, שמודה שהוא לעתים אינו יודע ואינו מבין, שאינו משתמש בקולות וברקים אלא בקול דממה דקה, שהוא פדגוג ולא דמגוג.

הנה ניסיון לענות, על רגל אחת, על השאלה "מהו חינוך?" בהשראת עמנואל לוינס:

אנושיות – התלמיד הוא אדם, הוא לא כלי שבתוכו שופכים ידע וערכים. המורה הוא אדם, הוא אינו יודע כול.

ענווה וסקרנות – התלמיד אינו מחפש רק את מה ש"מתאים לו", "מדבר אליו", הוא אינו מחפש את הזהה אלא את האחר, את ההפתעה, את החידוש, את האתגר. המורה סקרן לחידוש ולאתגר שבמפגש עם התלמיד.

רלוונטיות ומשמעות – הלימוד צריך לאתגר אותי, לשנות את עולמי, זהו אינו לימוד לשם לימוד אלא לשם תיקון העולם. מתוך כך בוחרים את חומרי הלימוד וכך מעצבים את שיטת ההוראה.

אחריות – אחריות של המורה ביחס לתלמיד ואחריות של הלומדים ביחס למסורת הבאה מן העבר, לחיי ההווה, ולתקוות העתיד.

 

ד"ר אריאל פיקאר הוא מנהל חינוכי של תכנית בארי ועמית מחקר במכון הרטמן. ספרו, "לראות את הקולות – מסורת יצירה וחירות פרשנית", ראה אור השנה בהוצאת ידיעות ספרים

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט אב תשע"ו, 2.9.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 בספטמבר 2016, ב-גיליון ראה תשע"ו - 995, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: