שפתיים נפתחות מלמעלה | רחלי וינשטוק

חכמים רבים חיפשו לאורך הדורות גילויי נבואה בדורם. עיון בתורת ברסלב חושף את קיומה של ההתגלות בתוך התפילה השגרתית, ויכול להעניק משמעות חדשה לטקסט הרדום

מאז חורבן בית שני ניסו חכמים ללקט עדויות לכך שהנבואה לא פסקה מישראל, ושהדיבור הא–לוהי עודנו חי בקרבנו. מהי המוטיבציה לניסיונותיהם למצוא הוכחות לקיומה של הנבואה? מדוע לא לוותר על הקול הנבואי שהסתלק לכאורה? על כך כותב הלל צייטלין בפתיחה למאמרו “התגלות“:

חושבים הבריות שהתגלות היא נחלתם רק של יחידי סגולה במין האנושי, נחלת בני העלייה שבבני העלייה. טעות זו, שכמעט כל המאמינים השטחיים מחזיקים בה, ושמקורה באי הבנת מהותה האמיתית של ההתגלות, מסוכנת היא לאמונה כמעט כאויבתה – הכפירה. על ידי טעות זו מתרגלים הבריות להרחיק את הא–לוהות מן האדם ומתוך כך גם להרחיק את האדם מן הא–לוהות. מתוך שחושבים הבריות שרק מתי מספר מאושרים שבמין האנושי זכו לראות פני עליון ושאר בני אדם בחושך ידמו, הם באים סוף סוף לידי אותה המחשבה הרעה והמזיקה, המרעילה את המחשבה ומפסדת את הכוונות: עזב ד‘ את הארץ (על גבול שני עולמות, עמ‘ 36–44).

שאיפתם של אותם מנהיגים והוגים, בחפשם אחרי הוכחות לקיומה של הנבואה, הייתה להפריך תפיסה זו, להוכיח שהיא מוטעית ולבקש אחר נוכחותו של ה‘ בחיינו, לחפש את אור פניו במציאות של הסתר פנים, ולמצוא רגעי גאולה במציאות של גלות.

הוגים רבים חיפשו דרכים שונות לגילוי התעוררות הנבואה בדורם; בהם גם רבי נחמן מברסלב. מעמד הנבואה ורוח הקודש בעולמו של ר‘ נחמן בא לידי ביטוי באופנים שונים בתפיסתו העצמית המשיחית, באורח חייו, בתיקון כוח המדמה כהכנה לנבואה, ובדבריו לתלמידיו בעניין אור הנבואה בעתיד. פרופ‘ צבי מרק התייחס לרבים מההיבטים האלה בספרו “מגילת סתרים: על חזונו המשיחי הסודי של ר‘ נחמן“. במאמר זה ברצוני לעמוד על היבט נוסף, שכמעט לא דובר עליו, למעט אזכור קטן בספרו של משה אידל, “החסידות“ (עמ‘ 425–426). המדובר במקומה של הנבואה כאופציה אפשרית לכל יהודי ויהודי בעבודת ה‘ היום יומית – בתפילה.

חשוב לציין שהדברים נזרעים בתורה אחת של רבי נחמן מברסלב בליקוטי מוהר“ן והולכים ומתפתחים לאורך הדורות במסורת הפרשנית של ברסלב. לעניות דעתי יש בשיטה זו, מלבד מהפכנות הגותית, גם דרך מעשית שנותנת מענה לכיסופיו של הדור הזה לחוות התגלות בחיים היומיומיים ולהחיות את התפילה מתרדמתה.

UMAN

אם שגורה התפילה

בתורה י‘ בליקוטי מוהר“ן קמא, תורה העוסקת ברובה בגאולת התפילה על ידי הצדיק, שוזר רבי נחמן את הנבואה עם התפילה:

וְזֶה פֵּרוּשׁ: “הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ“. ‘אֵשֶׁת‘ רָאשֵׁי–תּיֵבוֹת "אֲ–דֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח“. זֶה בְּחִינַת תְּפִלָּה; דְּהַיְינוּ הָשֵׁב אֵשֶׁת בְּחִינַת הַתְּפִלָּה לְהַצַּדִּיק, כִּי נָבִיא הוּא; כִּי ‘הַקָּדוֹשׁ–בָּרוּךְ–הוּא מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים' (חֻלִּין ס, ב) וּמְשַׁגֵּר תְּפִלָּה סְדוּרָה בְּפִיו, כְּדֵי שֶׁיֵּהָנֶה מִתְּפִלָּתוֹ. וְזֶה: כִּי נָבִיא הוּא, לְשׁוֹן נִיב שְׂפָתָיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת לד, ב): “בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם“ אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתוֹ בְּפִיו וְכוּ'.

בתורה זו דורש רבי נחמן את הפסוקים המופיעים בספר בראשית בעניין התגלות ה‘ לאבימלך מלך גרר בחלום, בבקשו ממנו להשיב את שרה אל אברהם: “וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְך. בפסוק זה אנו רואים את הקשר בין נבואה לתפילה, ואת סגולתו של הנביא להושיע בתפילתו. בנוסף מצטט רבי נחמן גמרא ממסכת ברכות דף לד, ב, שעוסקת בתפילתו של רבי חנינא בן דוסא:

אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת. אמרו לו מנין אתה יודע, אמר להם אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף… מנא הני מילי? אמר רבי יהושע בן לוי דאמר קרא “בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה‘ ורפאתיו“…

תנו רבנן: מעשה שחלה בנו של רבן גמליאל, שיגר שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא בן דוסא לבקש עליו רחמים. כיון שראה אותם עלה לעלייה ובקש עליו רחמים. בירידתו אמר להם: לכו שחלצתו חמה. אמרו לו: וכי נביא אתה? אמר להן לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך מקובלני, אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף.

וכן מופיע בירושלמי ברכות דף מא:

אמר רבי שמואל בר נחמני: אם כוונת את לבך בתפילה תהא מבושר שנשמעה תפילתך, ומה טעם? תכין לבם תקשיב אזניך. אמר ר‘ יהושע בן לוי: אם עשו שפתותיו של אדם תנובה יהא מבושר שנשמע תפילתו. מה טעם? “בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה‘ ורפאתיו“.

מבט ראשוני בתלמוד חושף פער בין הבבלי לירושלמי בתפיסת מקומה של התפילה השגורה בפיו של אדם. בבבלי אנו רואים את הדברים כביטוי לתפילה בעולמו של ר‘ חנינא בן דוסא, מה שמעלה תהייה בקרב שומעיו, ואילו בירושלמי האמירה מוגשת כהדרכה לכל אדם – או על ידי ר‘ שמואל בר נחמני כהתייחסות לכוונת האדם בתפילתו, או על ידי ר‘ יהושע בן לוי, בהיות התפילה שגורה בפיו של המתפלל.

בין כה ובין כה, אי אפשר להתעלם מהניגוד המפורש בבבלי בין הנבואה לבין ביטוי התפילה בעולמו של ר‘ חנינא בן דוסא:“לא נביא אנוכי ולא בן נביא אנוכי“. נראה שדווקא בשל כך ביקש ר‘ נחמן לספר על אפיק אחר של נבואה; נבואה שאינה בהגדרתה נחלתם הבלעדית של הנביאים, אלא כזו שיכולה להתקיים בתפילתו של כל אדם ואדם.

דיבור פשוט

הרעיון הזה מקושר דרך הביטוי “בורא ניב שפתיים“ המופיע בבלי ובירושלמי. ר‘ נחמן מפרשו כביטויה של התפילה כהתגלות א–לוהית הפורצת בפיו של הצדיק המתפלל. במובן הזה, תפילה שאינה שגורה בפי המתפלל מקור נביעתה הוא האדם עצמו, ואילו תפילה שגורה היא תפילה שה‘ בכבודו ובעצמו הניח מילותיה בפי המתפלל, וכמוה כנבואה. אף שנראה כי בירושלמי הדברים פונים לכל אדם, מדברי ר‘ נחמן, בדומה לבבלי, אפשר להבין שזאת הנחיה הרלוונטית לצדיקים בלבד, אשר יכולים בתפילתם להגיע לנבואה.

רבי נחמן מטשערין, תלמידו של רבי נתן תלמיד רבי נחמן ואחד מהפרשנים המסורתיים במסורת ברסלב לליקוטי מוהר“ן, מפרש מילים אלו גם כהנחיה מעשית לפשוטי העם. הוא מסמן את ההדרכה של ר‘ נחמן לתפילה בלשון דיבור עם ה‘ יתברך, כמקום שבו מתגלה למעשה רוח הנבואה. תפילה זו, הקרויה אצל ר‘ נחמן התבודדות, היא מעמד שבו מילות התפילה טרם נכתבו או נאמרו. בניגוד לתפילה המסורתית, שבה הדברים כתובים ועומדים כבר אלפי שנים, בהתבודדות עומדות המילים לבקוע ולהיוולד לאוויר העולם ברגע שבו המתפלל פותח את פיו: אם המלים בוקעות בפשטות, ויש תחושה של דיבור פנים אל פנים מול השי“ת, הרי זאת תפילה שהייתה מעורבת בה בחינת נבואה והתגלות.

דבריו של ר‘ נחמן מטשערין מבוססים על תורה אחרת בליקוטי מוהר“ן, תורה קנו, שם הוא אומר

כִּי מַה שֶּׁמְּדַבְּרִים בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, הוּא בְּחִינַת רוּחַ–הַקֹּדֶשׁ… וְכֵן כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ הוּא בְּחִינַת רוּחַ–הַקֹּדֶשׁ… שֶׁכָּל הַדְּבָרִים שֶׁהַלֵּב אוֹמֵר, הֵם דִּבְרֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַמָּש… וְצָרִיךְ לְחַדֵּשׁ תָּמִיד, לְבַקֵּשׁ בְּכָל פַּעַם בְּתַחֲנוּנִים וְדִבְרֵי רִצּוּיִים חֲדָשִׁים… וְלִזְכּוֹת לָזֶה, צָרִיךְ טָהֳרַת הַלֵּב… וְטָהֳרַת הַלֵּב הוּא, עַל–יְדֵי שֶׁמִּתְלַהֵב וּבוֹעֵר לִבּוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

ר‘ נחמן מסמן, כאמור, את המפגש בין האדם לבין הבורא כבחינת רוח הקודש, כחוויה של התגלות שכל אחד יכול להשיגה לפי מדרגתו, על פי הדיבורים שנשלחים לו ללבו. דרכם של דיבורי הלב בהפיכתם מדיבורי חולין לדיבורים שיש בהם רוח הקודש עוברת דרך טהרת הלב, דרך האש ששורפת את האדם בחום בוער אל ה‘ יתברך.

התלבשות בהתלהבות

רבי אלתר טפילקר בספרו “השתפכות הנפש“ מרחיב בדברים על ההתגלות הא–לוהית בפיו של היהודי בעת ההתבודדות. במהלך אקט רוחני זה, שנוהגים הברסלברים לערוך מדי יום, מדבר היהודי עם קונו:

וכמו שכתוב: לאדם מערכי לב ומה‘ מענה לשון, שהאדם צריך להעריך לבו, היינו בחינת ההכנה הנ“ל ואז השם יתברך שולח לו דיבורים לתוך פיו בבחינת ומה‘ מענה לשון. וכמו שכתוב א–דני שפתי תפתח וכו‘, שהשם יתברך בעצמו, כביכול, פותח לו את שפתיו לדבר ולשיח את אשר בלבבו. כי הכול מאתו יתברך רק האדם צריך להכין את עצמו ברצונות וכיסופים קדושים וה‘ יעזרו לדבר ולפרש שיחתו כראוי בשלמות (ספר השתפכות הנפש אות עט).

רבי אלתר טפילקר מנסה לתת מענה למצוקה שחשים רבים מהפונים להתבודדות – התחושה שאין מילים בפה לאמרן. רבי אלתר מסביר שדבר זה נובע “מעצם התרחקותו“, ולכן “אין לו דיבורים כלל“. ומה יעשה היהודי במצוקה זו? ימשיך וישתדל להרבות בהנהגה זו בכל יום ויום, ורק יכין וירצה לדבר דיבורים לפני ה‘, ואז בוודאי יושיעו ה‘ יתברך ויברא לו דיבורים לתוך פיו. מרחיב רבי אלתר ואומר שלכאורה האדם חושב שהוא בוחר את מילותיו, אך הבחירה היא ה“מערכי לב“, שהיא הכנת הלב והכיסופים לדבר עם ה‘ יתברך, “ומה‘ מענה לשון“. המילים אינן מהאדם, ה‘ בורא מילים ליהודי המפנה לבו אליו.

הבנה זו, מלבד היותה עצה טובה למתקשים למצוא מילים כאשר הם באים לשוח עם קונם, היא הבנה המשנה את תודעת המתבודד באשר למילים היוצאות מפיו. יהודי המגיע לשוח עם קונו ניגש לכאורה למונולוג חד צדדי שבמהלכו הוא בוחר את המילים בקפידה, אך הבנה זו של תורת ברסלב מאפשרת ליהודי להבין שמתרחש כאן דיאלוג סמוי – אתה מפנה לבך אל ה‘ והוא משיב לך בתוך המילים שלך. אם תבין זאת, תוכל לחוש קשר דו צדדי ולחוות התגלות א–לוהית חיה ונושמת.

ומה לגבי התפילה הכתובה שאומר יהודי שלוש פעמים ביום? היכן שם ניתן למצוא התגלות? על כך נכתב בשיחות הר“ן נב:

וזה שהאדם נתלהב לפעמים בתוך תפילתו ומתחיל להתפלל בהתלהבות וחשק גדול ותפילתו שגורה ומרוצה בפיו, זהו אור השם יתברך בעצמו כביכול שנתלבש בו וקורא אותו לעבודתו יתברך. כי זה ההתלהבות שהאדם מתלהב בתפילתו זה בחינת השם יתברך בעצמו כביכול בחינת: “הוא תהילתך והוא א–להיך“ (דברים י, כא), שהוא יתברך הוא בעצמו התהילה והתפילה.

לפי הנכתב בשיחות הר“ן, רגעים של התעוררות והתלהבות הלב בחשק גדול הם רגעי התגלות שבהם ה‘ מתלבש בתוכנו וקורא אותנו לעבודתו. וכיצד אנו יכולים ליהנות מזיו שכינתו ברגעים אלו? על ידי תשומת הלב למה שקורה בתוכנו, מתוך מודעות והבנה שאנו כרגע רק הצינור להתגלות שמעבר אלינו. תודעה זו מפנה את היהודי המתפלל לצאת מהתפיסה המוגבלת שלו, ולפיה ההבדל היחיד בין תפילה יבשה שבה המילים נאמרות בפה בלבד ללא התלהבות והתרגשות לבין תפילה נרגשת ובוקעת מהלב הוא היכולת האישית לעורר את כוונת הלב ולהתעורר בתפילה.

תודעה זו פותחת לפני  היהודי צוהר להבנה שמה שמתרחש בעת ההתעוררות הוא מעבר לעצמו; שיש ברגע התפילה משהו מעליו שמדבר אליו באמצעות מה שמתרחש בתוכו באותו רגע, וביכולתו לבחור אם להאזין להתרחשות זו.

*

בכוחה של תודעת ההתגלות בתפילה להעיר את התפילה מתרדמתה ומשחיקתה. אם ניגש לתפילה הכתובה בתודעה של אפשרות להתרחשות ההתגלות, נגיע למילים שנוציא מפינו מסקרנות ומקשב. הפסוקים השחוקים שאנו אומרים מדי יום ביומו יכולים להאיר באור אחר בכל רגע ולקחת אותנו למסע התגלות מחוץ לעצמנו. כאשר מתרחש רגע כזה עלינו להיות ערים לכך שזו התגלות המתרחשת בתוכנו. אנחנו מכינים לבנו, ומלמעלה נשלחת אלינו התגלות ברגע הזה.

רחלי וינשטוק היא מנחת חבורות תפילה לנשים, ר"מית במכינת צהלי ומדריכת כלות

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב אב תשע"ו, 26.8.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 באוגוסט 2016, ב-גיליון עקב תשע"ו - 994 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: