קריאה בהמשכים | יותם יזרעאלי

שש שנים של כתיבת טור שבועי על פרשת השבוע פתחו עבור יעקב צ. מאיר הזדמנות לקריאה חדשה–ישנה בתורה, דרך מבטם של חז"ל. לרגל צאת ספרו, המלקט מבחר מטוריו, הוא מספר על הדרך שבה התגלגל מבית סבא לעיתון "הארץ" ומלימוד בישיבות להעלאת שאלות באקדמיה. ואיך כל זה קשור להתמודדות עם ציונות, כיבוש ומדינה

 

הקריאה השבועית בתורה היא מן המנהגים העתיקים בעם ישראל. "זה נותן מסגרת למסורת פרשנית מפוארת", אומר יעקב צ. מאיר, שבשש השנים האחרונות כתב טור שבועי על מדרשי חז"ל לפרשת השבוע במוסף התרבות והספרות של "הארץ" וכעת לקט נבחר מטוריו רואה אור בספר "דרישות: קריאה בפרקי חז"ל על סדר פרשת השבוע" (ידיעות ספרים). ואכן, מספרות חז"ל דרך פרשני ימי–הביניים, מספר הזוהר עד תורות החסידות ומתוכניות רדיו וטלוויזיה ועד טורים בעיתונות, החלוקה השבועית של התורה היא מסגרת הלימוד הנפוצה והיעילה ביותר בתולדות המסורת הלמדנית היהודית.

"תראה, הוצאתי ספר בז'אנר הכי נדוש שקיים", הוא אומר בשיחה שניהלנו לכבוד צאת הספר, "וגם, פרשת השבוע היא איזה פילוח מאוד משונה של המקרא. קוראים רק את התורה, מגיעים עד סף הארץ וחוזרים לבראשית, ולכל חתיכה שבוע אחד, למרות שעל בראשית אפשר לדבר חצי שנה ועל תזריע–מצורע מספיקות חמש דקות. אז מה עושים בדרך כלל? מדברים אקטואליה. ואז האקטואליה מאירה את הפרשה, והפרשה מאירה את האקטואליה, וככה אתה בז גם לאקטואליה וגם לפרשה".

איך מתחמקים מן המלכודת?

"אני חושב שצריך לקרוא את הטקסט שמולנו ולא לאנוס אותו להגיד את הדברים שאני רוצה שהוא יגיד, אלא להקשיב לו".

הקשבה לטקסט חסינה מלהפוך לנדושה?

"זו הרי קצת סיסמה כזו, כל אחד טוען שהוא מקשיב לטקסט בעוד האחר כופה את עצמו על הטקסט. ואף על פי כן, יש לי איזו אמונה קצת מיושנת שלטקסט יש זכות קיום בפני עצמו ושמלאכת הקריאה היא לא רלטיבית. לחז"ל יש איזה מקצב פנימי מסוים שדורש האזנה, כמו גם הנחות עבודה פוליטיות ותיאולוגיות שניתן לחלץ מן הדרשות.  לכן גם הקריאה היא לא מעשה אקטואלי. בדיוק להיפך, היא מעשה שחוזר אל מה שנוצר בקונטקסט אחר. ובינינו, בדרך כלל הטענות הכי רדיקליות ומעניינות מתגלות דווקא כשמשתתקים לרגע ונותנים לטקסט לדבר".

מאיר-1

יש דרך לקרוא

זו הייתה גישתך מההתחלה?

"לא, זה לקח זמן. בהתחלה כתבתי הרבה ענייני זוהר ופשט מקרא, נתנו לי יד חופשית. אבל אתה עובר פעם אחת על התורה, פעם שנייה, ומתישהו נגמרות המחשבות ואתה מתחיל לחפש פרשנויות, חסידות, משהו, וכל מוצאי שבת קיללתי את מזלי. ובאמת בהתחלה הייתי נורא לא מרוצה מהתוצאות; הייתי קורא את הטור שלי בעיתון והייתי אומר לעצמי, זה מה שיש לך להגיד? זה כלום. לא הרגשתי שאני מצליח לייצר אמירה פרשנית משמעותית".

מהי בשבילך אמירה פרשנית משמעותית?

"אז קודם כול חזרתי לחז"ל. מה שהיה עבורי משמעותי זה המבט על איך חז"ל קוראים בתורה. איך הם לוקחים את הפסוקים? מה הם עושים איתם? מה הם מנסים לחלץ מתוכם? איזה קריאות הם פוסלים? זה מדליק אותי, מה הם פוסלים. הם אומרים – אפשר לפרש ככה אבל זה שטות וצריך לפרש אחרת. ניסיתי לראות מהי הקריאה המשמעותית בשביל חז"ל".

כערך היסטורי אני מבין. כערך ספרותי אני מבין. כטור שבועי בעיתון, למה זה משמעותי?

"כי אנחנו מתעסקים בטקסט. הקב"ה נתן לנו טקסט לקרוא אותו. האדם נידון להיות קורא. הוא צורך טקסטים. אבל מה זה בדיוק? מה אתה מחפש כשאתה קורא טקסט? מאילו תשובות אתה מרוצה? מתי אתה דורש תשובה אחרת? וזו המתודה של קריאת הפרשה שהדליקה אותי. הפלא הזה שטקסט נכנס לתוך הלב של בנאדם. מה קורה שם? אתה פתאום מזדהה, או שאתה לא מזדהה ואתה חייב להגיב ואתה מייצר טקסט בתגובה. זו השאלה של מה היא קריאה".

אחד הדיונים המעניינים בשאלה "מהי קריאה" מופיע בפרשת בחוקותי. מאיר מביא סיפור ממדרש תנחומא על ר' שמואל בר נחמני שניגש אל ר' יונתן בר אלעזר בעודם בשוק ומבקש ממנו שישנה לו פרק בתורה. ר' שמואל זוכר את הפסוק שלימדו רבו מספר משלי, "חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה" (משלי א, כ), ולכן הוא פונה אליו כשהם נמצאים בחוץ, ברחוב, בשוק. אבל רבו מסרב ומפנה אותו למקום הייעודי ללימוד תורה: "לך לבית התלמוד, ואני אשנה לך שם". כשר' שמואל תמה על תשובתו של ר' יונתן ומצטט לו את הפסוק מספר משלי, פסוק שר' יונתן עצמו לימדו, גוער בו ר' יונתן וקובע: "אין אתה יודע לקרות ואין אתה יודע לשנות".

זה מאוד לא פוסטמודרני מצדם להגיד שיש דרך לא נכונה לקרוא.

"זה חלק ממה שצריך להקשיב לו. עבור חז"ל יש דרך לקרוא". מיקום הדיאלוג בשוק מרמז על ההבדל העקרוני שבין קריאה נכונה, כזו שמבקשת את פנים התורה, לקריאה שגויה, כזו שנתפסת לפשט חיצוניותה. לדעתו של מאיר, שבספרו הסיפור מובא תחת הכותרת "ספר משלי והמצאת בית המדרש", זה אחד הרגעים המכוננים בספרות חז"ל ואחת הדוגמאות היפות והבהירות להבנת עומקה ומשמעותה של המהפכה החברתית והתיאולוגית שהם הובילו.

 

מאיר

ממציאים את בית המדרש

למה זה רגע מכונן לדעתך?

"קודם כול כי יש כאן הסבר על אחת ההמצאות של חז"ל, בית המדרש. אבל יש כאן גם הסבר על המשמעות של בית המדרש. בעצם ר' יונתן אומר כאן, תבין את הטקסט מתוך הטקסט, כי אין טקסט אחר, אין עולם אחר. יש רק את התורה. בספר משלי החכמה היא משהו שנשמע בחוץ, אבל בשביל חז"ל מה זה חוץ? חוּצָהּ של תורה. בשוק ירקות אתה יכול לשאול מה המשמעות של תפוחי אדמה, אתה יכול לשאול באיזה אופן זה רלוונטי לחיים, ואפשר לענות לך. זה רלוונטי כי אתה יכול לאכול את זה, או להחליף את זה בסחורה אחרת. אבל בבורסת היהלומים אתה לא שואל מה רלוונטי או מה המשמעות של יהלום, כי זה מה שכולם מתעסקים בו. וזה בית המדרש, וזו המצאה חז"לית. זה מרחב שבו הקריאה בתורה לא באה ביחס לחיים. היא לא באה לעדן את החיים או לפרש את החיים, אלא היא החיים עצמם, היא אלטרנטיבה לחיים, וזהו, אין כלום בחוץ".

אז בכל זאת חז"ל קראו את המקרא באופן אקטואלי לזמנם.

"יש משמעות פוליטית לכתיבה. הקריאה הפוליטית שלהם היא שהם ביטלו את הפוליטי, והפכו את התורה לדבר היחיד שיש".

אז יש קריאה שהיא רלוונטית לחיים, ויש קריאה שהיא החיים עצמם

"בדיוק. אנחנו מדברים על זמן שיהודים הם מיעוט נרדף וחז"ל מנסים להתמודד עם זה. הם נמצאים תחת מגפה של המעצמה הרומית, אז הם ממציאים את בית המדרש, את התלמיד–חכם ואת ההלכה. במקרא אין את זה. יש את עזרא הסופר אולי, אבל הם ממציאים את ההלכה. והם קוראים בתורה והם מודעים באופן חריף לפער שבין המצב הפוליטי הגאול במקרא לבין המצב הפוליטי שלהם, שאין אצלם כלום. הם הפסידו. אז הם מייצרים תיאולוגיה של נכבש, גבריות של נכבש, שקורא בטקסט ומשתמש בטקסט בשביל לפנטז על ניצחון שבו א–לוהים ניצח. ואז מה הם אומרים? בגלל שאין להם כוח פוליטי וכוח צבאי אז הפסוקים עצמם הופכים להיות הכוח שלהם. למשל, במכילתא על שירת הים חז"ל מונים את כל כלי הנשק של א–לוהים שמצוינים במקרא, שלמעשה לא נועדו בשבילו, אלא בשביל שהגויים ישמעו על כוחו של הקב"ה וייבהלו. הפסוקים הופכים להיות כלי ההרתעה היחידי שלהם".

אגב המטונימיה של מדרש תנחומא, שיחתנו מתקיימת בחרישיות בפינה אחורית בספרייה להיסטוריה של עם–ישראל באוניברסיטת תל–אביב, ובמבט לאחור מתברר שהשאלה על מהות הקריאה והפרשנות מלווה בצורה זו או אחרת את מאיר עוד מילדותו. "לאבא שלי היו משניות מהסדרה של אלבק, והוא הראה לי קשקושים בצבע ירוק שאני עשיתי כשהייתי קטן. זה החידושים הראשונים שלי על הש"ס".

לכיתה א' כבר הגיע קורא, "לא כי מישהו התעקש ללמד אותי אבל סיקרנו אותי האותיות והן התחברו לי והתחלתי לקרוא. והיום הבן שלי גם מתחיל להתעניין באותיות ואני חושב שזה חשוב מאוד להגיע לבית הספר קורא, כדי לא לתת למערכת את הכוח המיתולוגי הזה של לימוד האלף בית". ברגע של שיתוף אישי הוא מתאר כיצד הדימוי הגברי הארכיטיפי עבורו זה גבר שלומד גמרא. "אבל בלי שטיינזלץ", הוא מוסיף בהומור של מי שמתכוון לכל מילה.

את שנות התיכון העביר בתיכון דתי רגיל והלימוד לא עניין אותו מעבר לעיסוק הבית–ספרי. "לסבא שלי היה חשוב שנגיד לו מה אנחנו לומדים. הוא היה מדמיין שאנחנו לומדים כמו שהוא למד גמרא, בחיידר, אבל בפועל תמיד התמודדנו עם מערכת החינוך הקלוקלת שלנו. כמובן שבכל שלב יש אחד או שניים שמותירים רושם, אבל באופן כללי הייתי אדיש למערכת".  בהקדשת הספר לסבא אברהם הוא מתאר כיצד עם הזמן הוא למד שמשתלם לענות לו שהם לומדים את ברכות דף ב עמוד א: "מבטו היה מתרחק לרגע, ותמיד, בכל ערב שבת, היה מוצא דבר חדש לומר לי על דף ב עמוד א בברכות".

אז הספר הוא סגירת מעגל כפולה. סגירת מעגל של הטור וסגירת מעגל עם סבא.

"ממש כך. סבא שלי, אברהם ארזי ז"ל, גם העביר שיעורים ברדיו, והספר שלו 'מעיין האגדה', שהיה ספר חובה כמתנות בר מצווה, עסק בדברי חז"ל על סדר הפרשה".

שואל את כל השאלות

יעקב צ. מאיר נולד בירושלים ב–1984 למשפחה ציונית דתית. סבו יעקב, שעל שמו הוא נקרא, התנדב למילואים ב–67' ונהרג במלחמה. הוא עצמו למד בישיבת ההסדר בעתניאל ומשם עבר למעלה גלבוע. "במעלה גלבוע פגשתי את הרב דוד ביגמן, שאני חושב שהרבה מאהבת התורה שלי קיבלתי ממנו". לאחר מכן שמע על הרב שג"ר ועבר לישיבת שיח יצחק.

למרות גילו הצעיר, הספק הפרסומים שלו ומגוון הנושאים המטופלים בהם מעידים על קול ספרותי ייחודי שהולך ומבשיל. בשנים 2012-2009 פרסם במוסף זה את הטור "בשולי הדף" על הדף היומי, וב–2012 את רומן הביכורים "גם ציפור", העוסק בפינוי גוש קטיף ושיצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. עם סיום הטור על פרשת השבוע, החל באוקטובר אשתקד לפרסם ב"תרבות וספרות" של "הארץ" טור שבועי על השולחן ערוך. בשנתיים הקרובות אמור לראות אור ספרו השלישי, רומן היסטורי על תקופת השבתאות.

לכתיבת הטור על פרשת השבוע הוא הגיע דווקא במקרה. "ערכתי ריאיון למוסף זה עם הבת של יוסל בירשטיין, והיא אמרה לי שיש לה חומרים שלא התפרסמו ונתנה לי אותם. הצעתי את זה ל'תרבות וספרות' של 'הארץ'. כעבור זמן חיפשתי עבודה, ודיברתי עם בני מר (עורך מוסף הספרים של 'הארץ', י"י) ושאלתי אם הוא צריך מישהו שיעזור בעריכה, או עבודה אחרת כלשהי. מפה לשם הוא אמר אולי תנסה לכתוב. כך כתבתי שש שנים". קדמו למאיר בכתיבת הטור הרב בני לאו ולפניו הרב חיים סבתו.

אתה מגדיר את עצמך כתלמיד של הרב שג"ר?

"אני לא חושב. כן קבלתי ממנו את הדרייב הפילוסופי, את האפשרות ללמוד כתובות עם תיאוריה פמיניסטית למשל, שילובים כאלה שההפתעה שבהם היא חלק מן הארוס הלימודי. וגם את הצורך לדבר על נקודות המגע של התורה עם החיים. כי מעולם לא היית מוצא אצלו לימוד שמנותק מהחיים. אצל הרב שג"ר לא היה לזה מקום, זה תורת חיים. אבל עברתי שינוי גדול בקשר לזה, היום אני דווקא כן חושב שלימוד צריך להיות מנותק".

כי אתה באקדמיה?

"לא. אבל גם זו התפתחות משמעותית. באקדמיה למדתי לשאול שאלות חשובות שלא העליתי על דעתי לשאול.  כמו – מה זה הטקסט שמולך? מה זה הטקסט הזה, שכתוב 'ברייתא', או 'משנה'? אני גדלתי אל תוך ההבחנות האלה אז זה פשוט היה מקובל עליי, אבל כאן שואלים מה זה. מה ההבדל ביניהם? איך משחקים הטקסטים הללו על מדף הספרים החז"לי, על שולחן בית המדרש החז"לי? זה הרי משקף אידיאולוגיה מסוימת, היסטוריה מסוימת, ואת זה קיבלתי באוניברסיטה".

הלימוד האקדמי מאיים בצורה כלשהי על הלימוד התורני או על הנאיביות הדתית?

"לא. להיפך. זה הכרחי. אי אפשר בלי זה. אתה לא יכול לעבוד בלי זה. זה כמו שהרב שג"ר אמר, זה דורש כנות.  וגם, יש משהו דומה במה שהחסידים עושים עם התלמוד למה שעושים איתו באוניברסיטה. כי הם מנסים לראות את התנא. הם לא מתמקדים מיד במה שהוא אמר. הם מתמקדים בעצם האמירה שלו, בהיות האמירה. מי הוא, איך הוא היה, הם חותרים למפגש פרסונלי עם הדמות, וזה מאוד דומה ללימוד אינטלקטואלי של המחקר האקדמי".

אבל באקדמיה המניע הוא מיפוי היסטורי ואידיאולוגי, ובחסידות המניע הוא אמוני ומיסטי, להתחבר אל התנא ממש. קיימת אצלך הפרדה כזאת, בין לימוד מקודש ולימוד מחולן?

"לא, אין הבדל. בכל לימוד צריך שאפשר יהיה לשאול את כל השאלות האפשריות, מסוכנות ככל שתהיינה, ומהצד הזה הוא 'מחולן'. מאידך, בכל לימוד המוטיבציה היא לנסות ולהבין את דבר ה', ומהצד הזה הוא 'מקודש'. אולי עדיף לומר שאין סתירה ביניהם, אלא זליגה".

MIDEAST ISRAEL PALESTINIANS

תודעה של נכבש

ב–2013 התגורר מאיר עם אשתו ובנם בארה"ב. מלגה נדיבה של קרן תקווה שלחה אותו לניו יורק להתפנות לכתיבת הרומן השני. "זו הייתה חוויה משפחתית ופוליטית מאוד חזקה. גדלתי בבית שהציונות בו הייתה מובנת מאליה. ידעתי שיש יהודים באמריקה, שניים או שלושה, אבל חשבתי שהם עוד מעט יבואו לארץ. ופתאום לראות את היהדות האמריקאית היציבה, שבטוחה שאנחנו אלה שנבוא אליהם עוד מעט, זה משנה את האיזון. ידעתי שהקב"ה הביא לכך שאחרי השואה יהיו שני מרכזים גדולים של יהודים בעולם, אבל להסתכל על זה משם היה מאוד מעורר". כשחזרו לארץ לפני שלוש שנים החליטו להתמקם בתל אביב. "במובן הזה תל אביב משמשת כמעין כל העולמות. בשבילי לפחות".

עד כמה חז"ל רלוונטיים לדעתך לשיח הציוני?

"לא סתם הציונים הראשונים חזרו לתנ"ך. אם, למשל, אתה עובר על השולחן ערוך אתה מוצא שהם מתעסקים ברמת הפרט, המשפחה, הקהילה ובית הכנסת, וזהו. כשפוסק הלכה בימינו מתמודד עם שאלה בהלכות נידה, יש לו אלפיים שנות ניסיון, זה תועד, עסקו בזה לפני כן. אבל כאשר הוא צריך לעסוק בדינו של איזה גנרל ואיך הוא מנהיג את הצבא, אין לו שום ניסיון. מה הוא יעשה, יפתח תנ"ך? יראה מה דוד עשה? אין דיונים כאלה, יש רק דיונים מפונטזים. לכן, אין היום לרב שום יתרון אינטלקטואלי כדי לדעת כיצד לפעול בתוך האתוס החדש של יהודי עם מדינה, וזה נוגע לסוגיות רבות שנוגעות למדינה ריבונית. הפער בין היהדות כפי שהיא עוצבה בידי חז"ל ובין איך שהיא עוצבה בידי מקימי המדינה הוא פער שאי אפשר להתמודד איתו.

"לדוגמה, אחד המאפיינים העיקריים של תודעת נכבש זה שהוא לא צריך להיות אחראי על מעשיו, כי עשו לו וכבשו לו, והוא מתנחם בזה שבהמשך יהיה יותר טוב. הרי זאת התיאולוגיה החז"לית, והיא גם היהדות כמו שהיא היום. אבל פתאום בא מישהו שהוא כובש ויש לו נשק ויש לו נכבש אחר מתחתיו והוא מעיק עליו עם המגף, אבל הקול היחידי שהוא יודע להשמיע זה 'עשו לי ולא מאפשרים לי לעשות את מה שאני רוצה לעשות כאן', כי אני הרי אוכלוסייה נכבשת, כביכול. עכשיו תבין, זה לא שהוא משקר. וזו לא בכיינות. זה מה שיהודי יודע להגיד. הוא לא יודע להגיד משהו אחר. השפה היהודית לא מאפשרת לו את זה".

השפה היהודית לא יודעת לדבר על מדיניות, על הנהגה, על חברה מתוקנת?

"יש מסורת של פרשנות. אני לא מדבר על קריאה פרוטסטנטית של 'בוא נפתח מחדש את הספר ונקרא מחדש'. יש כללים ומסורת של קריאה. יהודים קוראים מתוך מסורת, ואתה חייב להיות בדיאלוג איתם".

אז בבקשה, אפשר להיות בדיאלוג עם חוקי התורה הכלכליים והסוציאליים, לא

"אפילו חז"ל לא קראו בהם כך, אפילו חז"ל לא לקחו עליהם אחריות. כי לא הייתה להם האחריות הזאת, אז עכשיו אחרי 2,500 שנה לקרוא את התנ"ך ולנסות ליצור ממנו פרקסיס חדש? זה לא דבר יהודי בעיניי לעשות. הדבר היחיד שאני יכול לקרוא זה מה שסבא שלי קרא".

זה לא קול ששומעים הרבה ממי שגדל בציונות הדתית.

"אני חושב שאחד המאפיינים העיקריים של הציבור הדתי היום הוא שהוא מאוד בורגני, יותר משהוא דתי, וגם יותר ממה שהוא אוהב את ארץ ישראל. הוא גדל בעפרה ובאפרת כי שם הוא גדל, לא בגלל שהוא בא לשם כדי ליישב את הארץ. זה לא הדור של 67'".

להתגרש מן ההיסטוריה

תודעת הנכבש מאפיינת גם את שיח הימין לדעתך, שלמרות שהוא בשלטון הוא חש עצמו כמגזר דחוי?

"זה רלוונטי גם לימין וגם לשמאל. גם השמאל לא יודע להגיד משהו אחר. גם הוא בתחושת נכבש, וכל הזמן בתחושה של 'בוא נחשוב על זה מחדש, אולי צריך ככה ואולי צריך ככה', כשבסופו של דבר הדבר היחידי שבאמת קורה זה עוול יומיומי. גם את הימני וגם את השמאלני לא מעניין מה קורה עכשיו במחסום. במקום זה מעניין אותו האם אולי צריך לדבר עם חמאס או לא. וזה סוג של מחשבה פוליטית מפונטזת. ככה גם חז"ל. הם לא חושבים כמו יוליוס קיסר, הם חושבים כמו אינטלקטואלים שדוחקים אותם לפינה".

אתה דחוק לפינה?

"רק באופן חלקי. חוסר הנחת מהמצב מכריח לתת איזושהי תגובה אבל מכיוון שתגובה יהודית לא יכולה להיות ברמת השלטון והמדיניות, כי השפה היהודית לא מאפשרת את זה, אז בעצם הדרך היחידה היא לנסות לעשות את מה שחז"ל עשו.

"אבל יש הבדל חד בין ימיהם לימינו והוא קשור לדימוי של הגבר הנכבש. כיום הדימוי הזה הופך להיות לעומתי, לא מול הגבריות התנ"כית, שאיתה התמודדו חז"ל בתור מורשת, אלא מול הגבריות הציונית, שאיתה אנחנו מתמודדים בתור אופציה שרירה וקיימת. חז"ל כיום 'מציעים' לנו, כביכול, אופציה של קיום, שבמקום לחוות את עצמך כמגורש מן ההיסטוריה, כפי שהם גורשו, אתה מגרש את עצמך מן ההיסטוריה כבחירה אתית. ומכיוון שזו בחירה אתית, ולא כפויה, אני מרגיש שאני כבר לא נמצא באמת במקום החז"לי, הראשוני, הנזקק, שדחוק לפינה".

באיזו מידה הקריאה בפרשת השבוע בשש השנים האחרונות סייעה בעיצוב תפיסת עולמך

"החוויה שלי, כמה שאפשר להאמין לה, היא הוליסטית. אני קורא ולומד. קורא וחושב על החיים. לכן אני מתקשה לשים את האצבע על ההבדל שבין תפיסת עולמי לבין הקריאה שלי. בשורש שתיהן אחד".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב אב תשע"ו, 26.8.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 באוגוסט 2016, ב-גיליון עקב תשע"ו - 994 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: