פשעים של יומיום | בכל סרלואי

אומרת שירה 994

2

 

ממתינים לזאב

ערן ויזל

קשב לשירה, 56 עמ'

 

 

 

 

 

בספרו של ערן ויזל אין שערים או חלוקה לפרקים, והשירים נקראים בזה אחר זה, עד אין נשימה. ההכרעה שלא לחלק את הספר לפרקים מכבידה במבט ראשון, אך במבט שני מאפשרת את ההבנה שלמרות מגוון הנושאים בספר – עיסוק מקורי בהתפתחות היחס לתורה ולסיפור הנוצרי הקדום (ויזל הוא חוקר מקרא), חיי היומיום הפשוטים של אב, ותלאותיו של המשורר והחוקר באקדמיה – ביסודם של כל השירים עומדת תחושה עמוקה של חטא ופשע. משירים המתארים פשעים מצדם "המקובל" והפלילי– מגנבה ספרותית ואקדמית ומציאות של כישוף ומאסר, עד לפשעים הנחשבים ליומיומיים ומוכרים כמלחמות, הזנחת בעלי חיים, שקר לאהובים וחוסר סבלנות לילד.

התשתית הלא מדוברת של הספר היא התחושה שביסודם של החיים מבעבע האסון; השירים הקרובים יותר לביוגרפיה של ויזל ומתארים את האופן שבו נפצע היומיום (כדוגמת השיר "חופש" המצורף בזה)  מבריקים בפשטותם, ואחרים מהפכים את הבטן באופן שבו הם מציגים את הקיום הבטוח בעירומו. פוטנציאל השבר נוכח ומציף כל כך את הנפש גם במציאות היומיום עד שיש בספר איזו תשוקה משיחית כמעט לאסון, שיגאל את המצפה לו מייסורי ההמתנה.

החוויה הזו עומדת במלוא עזותה בשיר שהעניק לספר את שמו, "ממתינים לזאב". שם השיר מזכיר את שירו של המשורר היווני הדגול קוואפיס "מחכים לברברים", שבו אי הגעתם של הברברים לכפר מעוררת מצוקה מכיוון ש"מה יהיה עכשיו עלינו בלי הברברים? / האנשים האלה היו איזה פתרון“. בשירו של ויזל, לעומת זאת, הזאב כבר הגיע והילד רועה–הכבשים נמלט בין ההרים ואל כיכר השוק. מי הוא באמת הזאב – האם החיה שבאדם או זו שבטבע, מהו הדבר שמאיים כל כך על הקיום ומה פשרה של ההגעה הזו – כל זאת לא ביאר. המשורר צועק "זאב זאב" לא כילד במעשייה העממית שבוחן את כוח השקר שלו, אלא כמשורר המרגיש בכל הווייתו את  סכנת הקיום וכותב את שירתו – המאופקת מאוד ביחס לדברים שהיא מתארת – פסע לפני התהום.

הָרִצְפָּה מִתְבַּעְבַּעַת תַּחַת נְעָלָיו. / כִּסְאוֹ נִתָּק מִמְּקוֹמוֹ וְיָדָיו נִמְתָּחוֹת / לִמְשׁוֹטִים כְּבֵדִים. // יְלָדָיו מַקִּישִׁים בַּזְּגוּגִית, / מְנַסִּים לִתְפֹּס / אֶת מַבָּטוֹ. // לְאָן הוּא חוֹתֵר? / עֲרוּץ נַחַל. / צֵל שׁוּעָל מִתְרוֹצֵץ בַּשָּׂדֶה. // יָד רַכָּה נוֹגַעַת בִּכְתֵפוֹ. / הוּא מִתְנַעֵר: / 'מִי רוֹצֶה שׁוֹקוֹ? מִי רוֹצֶה טוֹסְט?' // 'אֲנִי', 'אֲנִי', עוֹנִים הַיְלָדִים. / קוֹלָם שָׁקֵט הַבֹּקֶר, / עֵינֵיהֵם בָּרִצְפָּה הָרְטֻבָּה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב אב תשע"ו, 26.8.2016

 

Advertisements

פורסמה ב-26 באוגוסט 2016, ב-אומרת שירה, גיליון עקב תשע"ו - 994 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: