ילד יהודי מעיראק יוצא למסע נדודים אל קיבוץ בישראל שמסתיים על כורסת השר. אוטוביוגרפיה שהיא מסמך היסטורי על קהילה מפוארת בגלות ועל מפעל ציוני מפואר לא פחות

סעיד

רן כהן

הקיבוץ המאוחד, 2016

240 עמ'

ביוני האחרון השתתפתי בפסטיבל השירה במטולה. כותרתו הייתה "זכות הצעקה". וכהבטחת הכותרת, התמלאו האולמות בצעקות ובתביעת הזכות לצעוק. גם שירה הייתה שם אבל החוויה המרכזית שבוטאה הייתה כעס נוקב על המדינה הציונית שבנתה את יסודותיה על ניצול וקיפוח חסר לב של יהדות המזרח על ידי אליטה אשכנזית ותיקה. אחד המשוררים תיאר בלב שבור כיצד הייתה אמו נוסעת מדרום תל אביב לצפונה כדי לנקות את בתי האשכנזים העשירים.

בתוך האמוציות הסוערות של רבים שקיבלו לראשונה במה להציג עליה מצבורים דחוסים של כאב, ניסיתי לומר משהו מהסס. מהסס מפני שכשאדם זב דם וכאב לא מלמדים אותו פרק בסוציולוגיה של הגירה. בכל זאת סיפרתי שגדלתי בשיכון עממי ביד אליהו. ששכנה – שהייתה ניצולת אושוויץ – יצאה גם היא לעשות ספונג'ה בדירות רחוקות ובסתר, כדי לממן את המורים הפרטיים של בנה שנפל אחר כך במלחמת יום כיפור. סיפרתי שגם בקיבוצים שבהם חייתי יותר מעשור היה מעמד אחר לוותיקים ואחר לאלה שמקרוב באו, לא בהכרח מזרחיים. אינני יודעת מה היה משקלם של דברים אלה. יצאתי עם תחושה כבדה שיש קבוצה גדולה של אנשים שחשה מקופחת. לא הצלחתי לאזן את הכאב ולא הצלחתי לשכנע שהעוולות אינם תוצר של מזיד.

ביולי הוזמנתי לכנס בבלגרד שכותרתו הייתה יחסים בין אשכנזים וספרדים בדרום הבלקן במאות התשע–עשרה והעשרים. מכל ההרצאות הסתכמו מסקנות דומות: היחסים בין הקהילה הספרדית לקהילה האשכנזית היו על פי רוב מתוחים, לאורך מאות בשנים, כשלעתים האשכנזים חשו עליונות על הספרדים ולעתים הספרדים חשו עליונות על האשכנזים. ההיררכיה בין הקהילות נקבעה לפי הוותק במקום, גודלה של הקהילה וליכודה ומצבם הכלכלי של רוב בני הקהילה. נראה שהציונות ומדינת ישראל לא המציאו את המתח שבין מזרח ומערב.

ואז נקרה על דרכי ספרו האוטוביוגרפי המרתק של השר לשעבר רן כהן, "סעיד". כהן מתאר בו פרק אחר פרק, בלשון אינטימית, מקורית, עזת ביטוי ומדויקת את מסע חייו משכונותיה היהודיות של בגדד ועד מבשרת ציון. זהו ספר שקריאתו חודרת חדרי לב וקפלי מוח. ספר בעל ערך כמסמך אנושי, המייצר דרך מפויסת להתבונן בתלאות החיים. הקשיים והמשברים הם אתגר לשרירי הנפש לקפוץ גבוה יותר מתוך משימת עשייה, כאשר ההתגייסות למען הקהילה והחברה היא בסופו של דבר גם מסלול של העצמה אישית.

אשת חיל

סעיד, רן כהן כילד בן עשר, מושלך באחת לגורלו היהודי, למסע נדודים לילי מעיראק לאיראן על מנת להגיע לארץ לא נודעת ולקוות למצוא שם את אחיו הגדול. סעיד הוא ילד יהודי כמו הילדים האשכנזים שנזרקו על ידי הוריהם מהרכבות בתקופת השואה, או הוברחו מחומת הגטו לחיים ולמבחני הישרדות קשים. זהו ילד שובה לב. למרות גילו הצעיר ולמרות הנתק הפתאומי מהחיבוק המשפחתי הוא מוקסם מהנופים, הוא לא מתלונן על תלאות הדרך, הוא חושב כיצד להעביר הודעה למשפחתו שהוא במקום בטוח, והוא מקבל בחמלה גם את המורה שבמסווה של דאגה להיגיינה שלו מוליך אותו למקלחת הציבורית ומחבק את מערומיו. כל צלקת היא פוטנציאל לנקודת חן.

גם אמו של הילד היא אישה מרשימה. אישה יהודייה שכל הספרות הקנונית היהודית עיצבה את הדנ"א שלה. אישה שצועדת זקופה בתוך משברי החיים היהודיים, בצעד בטוח וקצוב עם תינוק בזרועותיה ומבטה אל תעלומות העתיד. היא לא מדברת. היא מכריעה במעשיה במהירות וביעילות. היא מאמינה שאלוהים עמה באשר תלך ונצח ישראל לא ישקר.

החום והדאגה לרווחת משפחתה הם מפעל חייה. מפעל מורכב ורב משימות: למצות את כוח הקנייה של הכסף הצנוע שעומד לרשותה, בישול הארוחה – שמסורת בית אִמה, אהבתה שלה וכוח יצירתה משוקעים בו, הדאגה לניקיונו של הבית, לבגדי הילדים, הנכונות להיות קשובה לצורכיהם הפיזיים והנפשיים, הדאגה לחינוכם ולהתקדמותם ההשכלתית. ולצד זה היכולת להתגייס למשימות מיוחדות שמצריכות חשיבה יצירתית ופרקטית, כגון כיצד מסייעים לבן שהושלך לכלא באשמת ריגול, כיצד מעודדים את רוחו ומפעילים קשרים על מנת לסייע לו להשתחרר, כיצד מבריחים את מי שסכנת חיים מאיימת על ראשו, כיצד משמידים ראיות ועוד.

היכולת המופלאה שלה להיפרד מבנה הקטן מבלי לשדר לו שום מצוקה, חולשה או חרדה לקראת יציאתו אל הבלתי ידוע. היכולת לטעת בו ביטחון שלא יאונה לו כל רע בכל אשר ילך. גם בעלה, אביו של סעיד, שהוא מהנדס רכבות משכיל העובד בחברה בינלאומית גדולה וחשוף לתרבות אירופאית, יושב מן הצד ומשתאה נוכח מוטת כנפיה של אישה גדולה זו.

שווה בין שווים

"סעיד" הוא בעת ובעונה אחת גם מסמך סוציולוגי והיסטורי שמתעד צומת קריטי בתולדותיה של יהדות עיראק וקהילת בגדד, שהיא עתיקה וחשובה בתולדות היהודים. הוא מתעד את הפרק האחרון בהיסטוריה מפוארת. במובן זה הוא אח ליצירותיהם של אלי עמיר וסמי מיכאל. והוא גם מסמך חשוב המתעד את מפעלה הגדול של הציונות באקטיביזם מחויב למען הצלתם של יהודי בגדד, הן במישור הדיפלומטי–פוליטי, הן במישור ההתארגנות המגִנה בשטח והן במאמץ הקליטה בארץ. אמנם ברור שלא הכול הצליח ולא כולם קיבלו בזמן את העזרה הנחוצה, אבל מתיאורי הספר גם ברור מאוד שהיה כאן יישוב קטן בעל תודעה אידיאולוגית של שליחות, שפתח את חדרי לבו וביתו כדי לסייע ככל יכולתו ובכל מאודו לאחיו שבאו מארצות מצוקה.

סעיד מתאר בפירוט רב את שלבי קבלתו וצמיחתו בקיבוץ גן שמואל. ילד–חוץ שאחיו הביאו אל הקיבוץ והשאירו לבדו שם, מתוך ביטחון מוחלט שהוא מפקיד את אחיו בחיק משפחה גדולה. נפתולי הגעתו של הילד ארצה ריגשו את כל חברי הקיבוץ, שמילאו את חדר האוכל להקשיב לסיפורו. וכך הוא מספר: "חבריו של איתן (אחיו) וחברי קיבוץ אחרים הרעיפו עלי מילות חיבה וליטופים, האוכל הטרי ערב לחיכי […] המעבר מאורח חיים עירוני בסביבה מוסלמית עוינת לקיבוץ הפורח והדינמי שקיבל אותי בזרועות פתוחות הסב לי אושר […] כמו צמח זר שנשתל בגינה חדשה ונקלט בפתיחות ובאהבה, נפתח בפני העולם שלא היה כל סיכוי שאכיר בעיראק כילד בן המעמד הבינוני הנמוך […] איש לא היה יכול להעלות על דעתו ששנים אחר אותו אירוע אעמוד באותו חדר אוכל… ואבחר על ידי חברי הקיבוץ הבוגרים ממני בעשרות שנים, כאחד ממזכירי הקיבוץ הצעירים ביותר שנבחרו בו אי פעם".

על רשמיו הילדיים של סעיד מוסיף רן הבוגר את הדברים הללו: "גן שמואל הציב לעצמו ובהמשך גם לתנועת השומר הצעיר רף ערכי עקרוני גבוה מאוד כשהחליט בראשית שנות החמישים כי ילדי החוץ וילדי הקיבוץ יחיו בדיוק באותם תנאים, יתלבשו באותם בגדים ויעבדו אותן מספר שעות ובאותם מקומות עבודה […] זכיתי לגדול בין בנות ובני קיבוץ כשווה בין שווים ולא חסר לי דבר כדי להשתלב בלימודים ובפעילות הקבוצתית […] המסירות ללא גבול של המחנכים שלנו הפליאה אותי בכל פעם מחדש".

זהו שיר הלל לתנועה שלצערי הולכת ומתמעטת בחברה הישראלית. תנועה שהייתה חוד החנית של היישוב כולו גם בייצור נשק ובהסתרתו עד יום פקודה, וגם במנהיגים צבאיים שהלכו לפני המחנה. תנועה שלאנשיה היו אידיאלים הגבוהים מחייהם. שצרת האומה הייתה צרתם הפרטית. שלמענה הקדישו את כל אונם הפיזי והאינטלקטואלי. לצערי אנחנו בני הדור "שלא ידע את יוסף" ורבים מהמנהיגים הפוליטיים שלנו נוטים להשכיח ולהעלים את התרומה הגדולה של התנועה הקיבוצית בתולדותיה של מדינת ישראל. תנועה שפרייה האופייני והסמלי ביותר בעיניי הוא חוק הדיור הציבורי שיזם רן כהן, שמילד–חוץ ומזכיר קיבוץ היה לחבר כנסת ושר בישראל.

ציפי לוין בירון היא מרצה באוניברסיטת תל–אביב. ספרה "רועה של נמרים" יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב אב תשע"ו, 26.8.2016