חצאית בסקוטלנד | חיותה דויטש

 

אחות בריטית בסוף מלחמת העולם השנייה נשאבת בזמן לתקופת המאבק הסקוטי לעצמאות. סדרת הספרים המהנה ושופעת הידע, "נוכרייה", מתמקדת בשאלת הזרות מול האחווה בעולם שבטי ולאומי

4

 

סדרת ספרי נוכרייה

(האחרון: תופי הסתיו, חלק ראשון)

דיאנה גבלדון

תרגום: ארז אשרוב; ברוך גפן

(2016-2009), כנרת, זמורה–ביתן

 

 

 

קוראים כרוניים מכירים את התחושה: פגישה עם ספר עב כרס משובח היא הזמנה לחופשת שיט נינוחה. צרותיכם ומחויבויותיכם נותרו על החוף מאחור, ולכם לא נותר אלא לשקוע בכיסא נוח על הסיפון, להאזין לקריאת השחפים ולשכשוך הגלים, בעודכם עוקבים אחרי קורותיהם ועלילותיהם של הגיבורים ונחים מאלה שלכם. הדבר נכון שבעתיים כאשר הספר עב הכרס שלכם לוקח אתכם למסע בזמן. לפתע אתם דאג וטוני, הנכנסים אי שם בשנות השישים למנהרת הזמן, והפלא ופלא, אחרי כמה טלטלות וזמזומים הם בעולם אחר, שואלים את עצמם היכן נחתנו הפעם ומה בדיוק השנה.

כמובן שלא במקרה נדרשתי פה לדימוי המסע הפנטסטי בזמן. בסדרת ספרי "נוכרייה" של דיאנה גבלדון נקודת הפתיחה הכרונולוגית היא 1945, סוף מלחמת העולם השנייה. קלייר, אחות בריטית צעירה, מתאחדת עם בעלה פרנק רנדל אחרי שנות פרדה ארוכות במלחמה. בנסותם להחיות את הניצוץ שהיה וקצת אבד, מטיילים השניים בסקוטלנד, מקום שבו לחם אחד מאבותיו של פרנק. מקבץ אבנים גבוהות מעורר את סקרנותם. כשניגשת אליהן קלייר ונשענת עליהן, היא שומעת זמזום מוזר ולפתע נעלמת דרכם, והיא מוצאת את עצמה באמצע המאה השמונה–עשרה.

הימים הם ימי המאבק של סקוטלנד על עצמאותה, כשנה לפני המרד היעקוביני. כאישה משכילה בכלל, וכאשתו של היסטוריון שחקר את המרד היעקוביני בפרט, יודעת קלייר שהמרד ייכשל כישלון חרוץ וכי מרחץ דמים נורא עתיד להתרחש במקום הזה בעוד כשנה וחצי. הידע הזה הולך והופך למשמעותי ככל שקלייר מתקרבת לחבורה הסקוטית שהצילה אותה מידיו של מפקד בריטי רשע,  ובמיוחד ככל שמתהדק הקשר שלה עם ג'יימי, הנרדף על ידי השלטון הבריטי, אחרי שהולקה קשות בגבו מידיו של אותו מפקד עצמו. הדמויות ההיסטוריות העלומות, גיבורי התקופה ההיא, הופכים עבורה לממשות, והאגדות – לאנשים אהובים, שאובדנם יהיה טרגדיה אישית נוראה.

 

זרה: עונה 1 חלק ב'

עונג הקריאה המעשירה

מה מבקשת דיאנה גבלדון לעשות בסדרה הזאת, שארבעה מתוך עשרת ספריה המובטחים תורגמו כבר לעברית? האם מסתתר פה רעיון עמוק כלשהו? האם חשקה נפשה ללמד אותנו קצת היסטוריה, בוטניקה, זואולוגיה והרבה אנתרופולוגיה, באשר לדרך שבה חיו בני אדם לפני מאתיים וחמישים שנה? האם רצתה פשוט לספר סיפור טוב?

באפשרות הראשונה נדון עוד מעט, השתיים האחרות הן ודאות גמורה. חלק מהעונג בקריאת סדרת הספרים הגבלדונית הוא הידע שהם מעניקים. עם תום ארבעה כרכים ראשונים בסדרה, הבנתי עד כמה התגעגעתי לסוג הכתיבה העשיר הזה, לספרות שלא עוסקת בכאן ובעכשיו המוכרים לעייפה, אלא מעִזה לצלול למחוזות אחרים ולתקופות אחרות ולספר את סיפורן, עטוף בפרטים ריאליסטיים ההופכים אותו למרתק ואמין.

דיאנה גבלדון, ד"ר גבלדון בשבילכם, היא חוקרת אקולוגיה וביולוגיה היודעת להניח בפני קוראיה עובדות ולאלפם בינה וידע. המחשב שלי נאנק מגיגולי–חיפושים על סקוטלנד, היסטוריה, צ'רלי היפה, המרד היעקוביני (טיפ: עוד אין ערך כזה, החיפוש מוביל לסדרה עצמה). למעשה פלא שלא הוצפתי עדיין בהצעות לחופשה ברמות סקוטלנד, ארץ הטירות, דייסות שיבולת השועל  והגברים הלבושים בקילט. הידעתם, אגב, שלא כל חצאיות הסקוטים דומות, אלא לכל שבט סקוטי דוגמה וצבע ומשבצות שונים בחצאיתם המסורתית? אל תודו לי, תודו לדיאנה גבלדון.

חיידקים וצילומים

גבלדון מרבה (לא מספיק, לטעמי) לשבץ בסיפור שלה אנכרוניזמים חינניים, כמו קללה אופיינית שהיא מקללת ברגעים קשים, הכוללת את שמה של אלינור רוזוולט, אשת הנשיא שטרם נולדה, או תגובה נזעמת שלה לאהובה, ג'יימי המסכן עצמו לשווא – "תפסיק להיות לי פה ג'ון ויין" 
(= שחקן וגיבור מערבונים ידוע מתחילת המאה העשרים). מיהו אותו ג'ון והיכן הוא גר, ישאל אותה ג'יימי בקנאה לאחר מכן. מגרש משחקים בין–תקופתי מענג במיוחד הוא המגרש הרפואי. קלייר, כאמור, היא בעלת ידע רפואי רחב, שנוסה ויושם בתנאי שטח קשים, בשמשה אחות קרבית בזמן מלחמת העולם השנייה. בידע הזה היא תשתמש שוב ושוב בבואה לשדה הקרב של המאה השמונה–עשרה נטול האנטיביוטיקה והסטריליות.

היא מתעקשת על אכילת ירקות כנגד צפדינה, וזוכה למבטים מוזרים מבני התקופה; היא מתעקשת לחטא את הסכינים שבהם היא משתמשת בפעילות רפואית של שעת חירום ולא מצליחה בשום אופן להסביר לג'יימי, היחיד היודע את סודה, מהם החיידקים המסתוריים האלה, שהיא כה מפחדת מהם. היותה מחוסנת נגד מגפות אופייניות לזמן ההוא – כגון אבעבועות שחורות –  מעניקה לה יוקרה ויוצרת סביבה הילה של כבוד ושל פחד. פה ושם יש למחברת עוד כמה קריצות חביבות. בכרך הרביעי פוגשים בני הזוג יהודי גרמני סוחר ביהלומים. ליהודי הזה יש רק שם פרטי, מאיר, שכן על היהודים נאסר לשאת שם משפחה. רק לצורך הנוחות, הוא אומר, (והסופרת קורצת לנו מאחורי גבו) מכנים אותנו בגרמנית בני "הגדר האדומה" (= רוט–שילד).

סיפור האהבה היפה והחושני באופן לא מאופק (אזהרת צניעות) נרקם לאטו כאשר כל העת מרחף על הנוכחים גזר דין מוות שגזרה ההיסטוריה על המרד היעקוביני. האם אפשר לשנות את ההיסטוריה ולהציל את ג'יימי וחבריו? האם ניתן יהיה להציל את קלייר שלא שייכת לזמן ההוא, ולהחזירה לזמנה "האמיתי"? שאלות אלה אינן חדשות כמובן, והן נשאלו בכל הספרים והסרטים המכילים מסע בזמן, מאז הביאה מכונת הזמן את טוני ודאג לפרל הארבור והעמידה את טוני לפני אביו שנהרג באותה פשיטה. הרצון לשנות, לתקן בדיעבד את מה שכבר אירע ונעשה, הוא פנטזיה אנושית מוכרת, שהניעה יוצרים לממשה, ולו בספרות או בקולנוע.

לא הכול מושלם בממלכת גבלדון. הנה בכל זאת כמה בעיות אמינות. הבולטת בהן היא השלמתה השלווה של בת המאה העשרים עם החיים בעולם הלא היגייני הלא בטוח והלא נוח של המאה השמונה–עשרה. נכונותה של קלייר, קרבית ככל שתהא, להשתלב בעולם נטול טלפונים ומים זורמים, רצוי חמים, מוסברת אמנם באומץ לבה ובהרגלי ילדות שרכשה כשנדדה בעולם עם דודה, הביולוג הימי, אבל העסק עובר חלק מדי. ההסבר העמוק לנכונות לסבול את הריחות, ההיגיינה הירודה והפחד טמון בחלק הטוב של אותה מציאות קשה – נוכחותו של ג'יימי החכם, המנהיג אמיץ הלב המסור לאנשיו, שלא לומר יפה תואר מאין כמוהו. בעיה קטנה נוספת היא צרור תמונות מצולמות שמגיעות לג'יימי בן המאה השמונה–עשרה (לא נגלה כיצד ומדוע), בלי שישתאה או יגיב לפלאי החידוש הטכני המסעיר.

גבלדון מצליחה להעמיד עולם שלם שבו שלל טיפוסים צבעוניים, שלהם מגרעות ומעלות. דמויותיה חיות במציאות שחוקיה הבסיסיים מוכרים לנו. אין פה קסמים וכשפים, מוגלגים ושאינם מוגלגים, ואלמלא העניין הפעוט ההוא, של המעבר בזמן, היה זה רומן ריאליסטי למהדרין. אבל אותו עניין פעוט עושה את הסדרה למה שהיא, ומעניק לה את הפרספקטיבה הכפולה, ההתבוננות מנקודת מבטה של בת העידן המודרני על העולם העתיק, ואת ההנאה שבתנועה בין העולמות.

הצלחתו של הספר בעולם וכנראה גם משמעותה הכלכלית של ההצלחה הזו גרמו לגבלדון להוסיף ולטוות את עלילותיהם של קלייר וג'יימי גם מעבר לסיפור המאבק היעקוביני. היא מובילה אותם במסעם אל העולם החדש, לצרפת, למושבותיה הראשונות של ארצות הברית של אמריקה. עוד פרקים בהיסטוריה (עבדות, שחורים, אינדיאנים), עוד עובדות, עוד כיף. יש מי שיטען שככל שהכרכים מתווספים הופך הדפוס העלילתי של ההסתבכות בצרות וההצלה מהן למוכר מדי, ובצד גודש הפרטים הגרפיים הקשורים לקרבתם הגופנית של זוג הנאהבים החוזר על עצמו הוא מתחיל אפילו לשעמם. בשלב זה לא הצליח הטיעון לגרום לי לא לחכות לכרך השישי. ימים וכרכים נוספים יגידו.

זרה וקרובה

"סאסנך" – קורא ג'יימי לקלייר בחיבה. בסקוטית עתיקה פירושו של הביטוי הוא "נוכרייה". בסדרת הטלוויזיה שנעשתה על בסיס הספרים הוא תורגם ל"זרה" (מפאת קוצר המקום לא אתייחס להשוואה בין הספרים לסדרת הטלוויזיה). שאלת הזרות והניכור מעסיקה לא מעט את הסדרה הזו. השאלה הזו חשובה במיוחד בעולם הסקוטי, השבטי מאוד, שבו השאלה "הלנו אתה אם לצרינו" היא שאלה קיומית חשובה. הלנו = הסקוטים, אם לצרינו = הבריטים; הלנו בני שבט פלוני, או לצרינו בני השבט השכן. בעולם הזה, קלייר הבריטית היא זרה מוחלטת, מכל בחינה. לא רק שאינה שייכת לשבט, לא רק שהיא במוצאה בריטית, בת העם שלקח לסקוטים את חירותם, היא שייכת לזמן אחר ולתרבות אחרת. ועם זאת היא מצליחה לגבור על זרותה ולאהוב את ג'יימי ואת שבטו ומשפחתו כאילו היו חלק ממנה. מהי, אם כן, זרות? שואל את עצמו הקורא, ומה יוצר אותה? מרחק גיאוגרפי? אתני? כרונולוגי?

ועוד הרהור  על הרוע שלא נחלק לשבטים. האיש הרע בחלק הראשון של הסדרה הוא ג'ק רנדל, אחד מאבות אבותיו של פרנק, בעלה של קלייר, שגם דומה לו באופן מביך (בסדרת הטלוויזיה מגלם את שניהם שחקן אחד). ג'ק הוא פסיכופט אלים, השואב את הנאתו המינית מסבלו של הזולת. רשעים ונצלנים אגואיסטים המענים את הזולת ומנצלים אותו לצורכיהם יש גם בצד הסקוטי, סבא של ג'יימי הוא אחד מהם, וכמוהו גיליאן המהפכנית, שאינה בוחלת באמצעים אלימים. נדמה שגבלדון מנסה לומר את המובן מאליו: לא כל הבריטים רעים, לא כל הסקוטים טובים. אכן, תגלית.

בסופו של דבר, קלייר בוחרת בעולם אחד על פני רעהו, בלוחם ובמנהיג שמחולל את ההיסטוריה, ולא בחוקר המתעד אותה, בחיים של משמעות ולהט על פני חיים של שקט והשלמה נטולת בררה. בבחירה שלה ובגעגוע המסתתר בה טמונה האמירה המרכזית ביותר של הסדרה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב אב תשע"ו, 26.8.2016

 

 

 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 באוגוסט 2016, ב-גיליון עקב תשע"ו - 994, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. גבלדון כתבה, וסדרת הטלוויזיה שחזרה, את אחת מסצנות האונס ההומוסקסואלי/ המרת נטייה מינית- הפורנוגרפיות והנתעבות ביותר שאי פעם נוצרו בספרות שאינה פורנוגרפיה מסחרית.
    הצפייה והקריאה בחומר הזה היא השחתה של הנשמה, לא פחות מצפיה בפורנו אלים.
    חיותה דויטש מתעלמת משום מה מהצדדים האלה במושא הביקורת שלה. כנראה שזה לא חשוב מספיק.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: