למנהג לערוך קידוש בסעודה שלישית בשבת מקור בספרות הראשונים, אבל הוא כלל איננו נפוץ כיום. מה גרם לעזיבתו?

בבית הוריי נהוגים בשבת שני מנהגים "חריגים": קידוש לאחר נטילת ידיים ולפני ברכת המוציא ובציעת הפת; וברכת יין, "קידוש", בסעודה שלישית, לאחר בציעת הפת. נוסח הקידוש לסעודה שלישית הוא הפסוקים הבאים, הנאמרים לפני ברכת הגפן:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה. רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל–כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל–יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי. עַל–כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת–יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ (שמות, טז, כה, כט–ל; שמות כ, י).

מנהג נטילת ידיים לפני הקידוש נפוץ בקרב יוצאי גרמניה ובעוד כמה קהילות, ומבוסס על דברי הרמ"א (או"ח סימן רע"א, סעיף יב). לעומת זאת, המקור לקידוש בסעודה שלישית הוא די מעורפל, ובשל כך החלטתי לחפש אחריו. התוצאות מובאות להלן.

מקור קבלי

מקור המנהג המשפחתי התברר בקלות, בזכות אבי ששלח לי קטע מדברים של הרב יצחק אדלר על מנהגי הרב מווירצבורג, שסבתי הייתה מצאצאיו:

להרב יצחק דב הלוי במברגר זצ"ל, הרב מווירצבורג, היו מנהגים מיוחדים. יתכן שחלק ממנהגיו לא חודשו על ידו והוא המשיך במסורת שראה במשפחתו או קיבל מרבותיו. חלק מהמנהגים נמסרו כמסורת משפחתית לדורות הבאים. גם היום שומרים במשפחות רבות על מנהגים שונים מהרב מווירצבורג… בסעודה שלישית בשבת, אחרי בציעת הפת, קידש על היין בפסוקים "ויאמר משה אכלוהו…" (שמות טז, כה) "ראו ה' נתן לכם…", "וישבתו העם…" (מנהגי הרב זצ"ל והנהגותיו).

הבנתי כיצד הגיע המנהג אלינו, ועדיין נותרה שאלה כפולה לגבי מנהגו של הרב מווירצבורג – מה מקור המנהג ומה מקורו של נוסח הקידוש? החיפוש הוביל אותי למקורות יחסית מאוחרים, ובעיקר השל"ה (רבי ישעיה הלוי הורוויץ, אשכנז, ראשית המאה ה–17) הכותב בסידורו "שער השמים":

ואחר כך לוקח הכוס בידו, ואף על פי שאינו מחויב לנהוג המנהג לקדש על היין בסעודה שלישית אחר שכבר קידש על היין בסעודת שחרית ודי לנו בזה לכל היום כי פעם ביום ופעם בלילה יספיק, אבל לפי חכמי האמת יודעי חן צריך גם כן לקדש בסעודה שלישית על היין… ואומר על הכוס אתקינו סעודתא… בני היכלא… מזמור לדוד… ויאמר משה אכלוהו.

אותו נוסח מופיע ב"סידור קול תפילה ותחינה כמנהג המדינות פולין, בוהמיה, מורביה והונגריה" (עמ' קכח, 1839). ובימינו המנהג מצא את דרכו גם לסידור אבי–חי.

עם זאת, ברור שהמנהג לא התחדש בימי השל"ה וניתן למצוא לו עדויות בימי הרמב"ם ואף קודם לכן. מקור מרכזי שאליו מתייחסים בדיון בשאלת הקידוש בסעודה שלישית הוא דברי הרמב"ם בהלכות שבת (ל, ט–י):

חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה… וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות, וכן בימים טובים.

אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג הוא לה, והוא שהיתה ידו משגת… כך היה מנהג הצדיקים הראשונים מתפלל אדם בשבת שחרית ומוסף בבית הכנסת ויבוא לביתו ויסעוד סעודה שניה וילך לבית המדרש יקרא וישמע עד המנחה ויתפלל מנחה ואחר כך יקבע סעודה שלישית על היין ויאכל וישתה עד מוצאי שבת.

בפשטות משתמע מדבריו כי יש לקבוע שלוש סעודות על יין, ואין הבדל בין הסעודה השלישית לסעודות הראשונה והשנייה. ואולם, היו מי שחלקו על הרמב"ם, כמו בעל הטור (רבנו יעקב בן אשר, המאה ה–14; או"ח, סימן רצא):

וכתב הרמב"ם שגם בסעודה שלישית קובע על היין ובוצע על שתי ככרות ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא היה מברך על היין קודם משום דאיתקש יום ללילה לענין קדוש מה לילה סגי בחד זימנא אף ביום נמי בחד זימנא אבל היה בוצע על ב' ככרות.

מתברר שפשט הרמב"ם לא עלה בקנה אחד עם המנהג שנהג אביו, והטור מסביר שדי בברכת יין אחת ביום, כפי שנהוגה ברכה אחת בלילה. ר' יוסף קארו, שכנראה גם בימיו לא נהגו לקדש, מציע הסבר ללשון הרמב"ם כך שיתיישב עם המנהג (כסף משנה על הלכות שבת שם):

מדברי הטור נראה שמפרש דברי רבינו דהיינו לומר שיקדש גם בסעודה שלישית על היין קודם סעודה כמו בשאר סעודות. ואין זה במשמע דבריו אלא היינו לומר שישתה יין בסעודה כי זהו פירוש קובע סעודתו על היין לא לענין שיקדש קודם סעודה.

אף על פי כן, כפי שראינו, מנהג השל"ה היה לקדש, ואולי אליו כיוון בעל ערוך השולחן (רצא, י) שכתב ש"דעת המקובלים שגם בסעודה שלישית צריך כוס יין לקידוש, ומימינו לא שמענו מי שעשה כן". על דבריו אודות דעת המקובלים יש להעיר שהאר"י דווקא כתב שאין לברך על יין בסעודה שלישית (פרי עץ חיים, שער שבת, פרק יח).

שינוי בלוח הזמנים

מסתבר כי על אף שהרמב"ם מהווה מקור מרכזי להתייחסות, המנהג היה מוכר בקהילות שונות, בתקופת הרמב"ם וגם לפניו (ראו להרחבה בפרק "על הקידוש בסעודה שלישית" בספרו של פרופ' דניאל שפרבר, מנהגי ישראל ח"א). לדוגמה, ניתן ללמוד כי המנהג היה מוכר בברצלונה בסוף המאה ה–11 מדברי "ספר העתים" (ר' יהודה בן ברזילי הנשיא אלברצלוני):"ולא נהוג כולי עלמא לקדושי בורא פרי הגפן על הכוס כדקדמיתא" (סימן קצג). כלומר, לא נהגו לקדש בסעודה שלישית כמו בשנייה (אם כי לא ברור מניסוח דבריו אם לא הכול נהגו לקדש, או שמא הכול נהגו שלא לקדש).

דברי הראבי"ה (ר' אליעזר ב"ר יואל הלוי) מלמדים על קיום המנהג באשכנז במאה ה–12:

ויש מרבותינו שהיו מקדשים ובוצעין על שתי ככרות גם בסעודה שלישית. אבל רבינו אבא מורי לא היה נוהג כן (ראבי"ה חלק א – מסכת שבת סימן רנב).

גם ברומא של המאה ה–13 הכירו את המנהג, כפי שניתן ללמוד מדברי ר' צדקיה בן ר' אברהם הרופא:

ומורי הר"ר מאיר זצ"ל היה מקדש גם בסעודה שנייה אבל לא שמעתי טעם מפיו (שבולי הלקט, ענין שבת סימן צג).

הריטב"א (רבי יום טוב בן אברהם אשבילי, ספרד, המאה ה–13) מעיד על קיום המנהג בספרד:

ויש מחייבין לקדש בו, וכיון דליתיה אלא בורא פרי הגפן וליכא ברכה לבטלה אם רצה לקדש על היין וחביבא ליה חמרא הרשות בידו (חידושי הריטב"א על מסכת סוכה כז, א).

מכאן אתה למד שבתקופת הראשונים הכירו את המנהג, אם כי הוא לא הונהג באופן מוחלט. ומדוע? שפרבר מציע כי השינוי בקיום המנהג נבע משינוי בלוח הזמנים של השבת. כדי להבין זאת יש לחזור לדברי הרמב"ם, המנחה לפעול בסדר הבא: שחרית ומוסף בבית הכנסת, סעודה שנייה בבית, לימוד תורה בבית המדרש ותפילת מנחה, סעודה שלישית בבית עד מוצאי שבת. לעומת הסדר הזה, שבו לימוד ומנחה מפרידים בין שתי הסעודות, מוצע סדר אחר בטור:

וכן היה עושה א"א הרא"ש ז"ל, היה מברך ברהמ"ז והיה נוטל ידיו ומברך עליהם ומברך המוציא והיה אומר שיותר טוב לעשות כן כיון שנמשכה סעודת הבוקר עד אחר המנחה ואם לא היה עושה מיד השלישית לא היה יכול לאכול אחר כך אלא אכילה גסה. ור"ת הנהיג שלא לאכול בשבת בין מנחה לערבית משום דאיתא במדרש כל השותה מים בשבת בין השמשות כאילו גוזל המתים וע"כ הנהיג לעשות סעודה שלישית קודם המנחה.

ההצעה של שפרבר היא שככל שרווח המנהג להצמיד את הסעודות, ולא לעשות שתי סעודות נפרדות לחלוטין, כך דעך מנהג הקידוש, משום שבסעודות מחוברות ברכת היין בסעודה שלישית מכניסה לספק ברכה לבטלה או ברכה שאינה צריכה.

שימוש במקור

ומכאן לשאלת הנוסח. ראשית, יש לציין כי הנוסח ככל הנראה מאוחר, כפי שהפסוקים לפני הקידוש בסעודה השנייה אינם עיקר הקידוש, אלא ברכת הגפן ("ויברך על היין בורא פרי הגפן והוא נקרא קידושא רבא", שו"ע, או"ח רפט), ואף יש עדויות כי בין חכמי הדור האחרון היו מי שלא נהגו לאמרם כלל (שו"ת תשובות והנהגות ח"ב, סימן קסד).

נראה כי ההסבר לפסוקי הקידוש נעוץ במדרש הפסוק שממנו נלמדת חובת שלוש סעודות בשבת, וממילא נגזרת גם חובת הקידוש בכל סעודה. ההתייחסות למספר סעודות השבת מופיעה בבבלי שבת (קיז ע"ב):

תנו רבנן: כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת? שלש. רבי חידקא, אומר: ארבע. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה. רבי חידקא סבר: הני תלתא היום – לבר מאורתא. ורבנן סברי: בהדי דאורתא.

כלומר, חיוב שלוש סעודות בשבת נלמד מהפסוק הראשון בנוסח הברכה על היין, שבו מופיעה המילה "היום" שלוש פעמים. על הלימוד הזה מוסיף סברה רבנו שמחה בן שמואל מוויטרי, תלמיד רש"י, בתחילת המאה ה–13:

וששאלתם. חייב אדם לסעוד על שתי ככרות בשבת כל זמן שהוא סועד או לא. כך ראינו. א"ר אבא חייב אדם לבצוע בשבת על שתי ככרות. ולא פעם אחת אלא כל זמן שמבקש לסעוד ובוצע. וכן יש כמו כן שמקדשין על היין בשלישית. שהרי מתלתא היום נפקא להו לתלתא סעודתא. ומאי אולמיה דחדא מאידך (מחזור ויטרי סימן קלה).

אם חובה לסעוד שלוש סעודות, ואין הבדל בחשיבות בין אחת לאחרת, הרי שחובת הברכה על שני כיכרות והקידוש משותפת לשלושתן. אם כן, מה מתאים יותר לקידוש סעודה שלישית מפסוק זה המגדיר ומחזק את החובה לקיימה?
בשולי הדברים אני מבקשת להוסיף הערה על מסורת העוברת דרך נשים. המנהג הגיע למשפחתי דרך אם אבי, סבתא פאולה לבית במברגר. סבי קיבל על עצמו את מנהג משפחתה, אולי משום שהייתה אחת משלוש אחיות, ולא היה בן שימשיך את המנהג. מכל מקום, בזכות נכונותו לאמץ מנהגים שונים מאלו שנהגו בבית הוריו, זכינו והמנהג הלא מוכר הזה הגיע אלינו.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו אב תשע"ו, 19.8.2016