נושא עמו את צער השתיקה | צור ארליך

מעט נכתב על שירתו של יעקב אורלנד, המוכר יותר בזכות פזמוניו הידועים. גורלה הבלתי מוצדק נעוץ אולי בחבורה הספרותית האלתרמנית שהיה מנסיכיה ולעתים נמוג בצילהּ. ספר חדש עושה חסד עמו ועמנו

1בהיר וגבוה כזֶמֶר

יעקב אורלנד: פואטיקה, היסטוריה, תרבות

תמר וולף–מונזון

אוניברסיטת בן–גוריון, 2016, 512 עמ'

 

 

 

 

 

בסתיו תש"ם, 1979, כתב אל יעקב אורלנד פרופ' ראובן קריץ, מטובי פרשניה ומלמדיה של השירה העברית, מכתב אישי. "זה כמה שעות אני קורא ב'עיר האובות' ואינני יכול להינתק ממנה", סיפר לו, בהתייחס לכרך שיריו הגדול של המשורר שהופיע שנה ומשהו קודם לכן. קריץ עמד על סגולותיו של הספר ואז הוסיף, "לכל אלה נצטרפה הרגשת בושה, שלא הכרתי עד כה את שירתך כלל. העולם האקדמי במוצהר בז לאופנות, ועם זאת הוא עבד נרצע להן. ואז מקבלים התלמידים רשימת ספרי שירה שעליהם לקרוא – עמיחי ואבידן וזך ודליה רביקוביץ, ובזמן האחרון נוספו לאופנה זו, הקודמת, אנשי האופנה החדשה של 'קבוצת סימן קריאה' … וכל מי שאינו שייך לקבוצה, או אין לו פרקליט מלמד–זכות בין המבקרים, מתעלמים ממנו … העובדה שעד לפני יומיים לא ידעתי דבר על 'עיר האובות' היא עובדה מביישת בשבילי, המחייבת חשבון נפש, אך היא גם תעודת עניות לעולם האקדמי שבו אני חי. גם אילו הייתה ספרותנו עשירה פי שבעים היה אסור לנו להתעלם מספר כזה".

התגלית הפרטית של קריץ לא שינתה את גורלה הבלתי מוצדק של שירת אורלנד. "עיר האובות" הוא אמנם דוגמה מצערת במיוחד. כרך עב זה, הכולל גם את שירי הספר הקודם של אורלנד "שירים מארץ עוץ", פתח לשירה העברית פתחים מהוקצעים, רחבים כפתחו של אולם, רחוקים רחוקים מדימוי הרומנטיקן–בחרוזים–קלים שדבק באורלנד, אל עולמות המיתוס היהודי וההיסטוריה היהודית, אל המיסטיקה והכֶּשף והמקדש שרק לאחרונה החלה הפרוזה העברית לגַלות את פוטנציאל ההקסמה שלו. הנה למשל בית מתוך "מעשה העגל", שיר עלילה ארוך בעקבות אגדה תלמודית על התנסות מאגית של אמוראים: "שעת הנס. אכן, שעת הנס. / זה סימנה – תגי השעטנ"ז. / והם טלואים בשעטנז עד קץ, / וזה האות – שתי אותיות הג"ץ… / כל תג הוא סנה, וכל שלושה הם חורש, / וצירופם עוקר הרים משורש. / אושעיה חש כוחו. עתה יוכל. / הסנה בוער בו ואינו אֻכָּל".

שנתיים לפני "עיר האובות" הופיע ספר שצריך היה לפלס לאורלנד מושב במרומי הפירמידה של הקאנון הספרותי העברי – יצירתו "יום תל–פאחר", המפליגה מכרוניקת הקרב בגולן במלחמת ששת הימים לשירה פורצת דרך על יסודות קיומנו בארץ ועל מהותה של יהדות. "ענני מאלם–קברך, מתי ונותן–חיי, ענני בלי שיורת, / השבעתיך בדם הפרוכת בהיכל ובכנפי הכרובים על הכפורת / ובנקיון כפיו של כהן גדול, המטהר עולתו אל הכיור: // מי יהודי יותר? אותם מ'נטורי קרתא', מבעירי חלבנה וענן קטורת, / או נער זה, הבוער בטנק ומפרפר כדג במכמורת, / שעבר 'תחום שבת' בעשרה ביוני, טרם פחם גופו לנעורת?" – מתריס שם אחד הלוחמים בשיר "מיהו יהודי". שיר זה, פרסומו הראשון עורר רוגזה רבה, ואורלנד ענה לאחד המכתבים הזועמים שקיבל בגללו במכתב למדני בן י"ח עמודים. הספר עשה את שלו בזמנו, אבל מאז צלל כעופרת במימיו העמוקים. מכתבו של קריץ משקף גם היום את מצב שירתו של אורלנד, ענק שהגיע לשיאיו כשכבר לא היה אופנתי.

 

MIDEAST ISRAEL CULTURE

 

הספרים שצריכים היו להיכתב

פרופ' תמר וולף–מונזון מאוניברסיטת בר–אילן, עם עוזריה ובראשם גלית חלילי, החליטה להביא גאולה לעולם. "בהיר וגבוה כזמר" הוא פריו המתוק של המחקר הזה: ביוגרפיה שהיא גם סקירה פרשנית של יצירות המשורר, הפזמונאי, המחזאי והמתרגם לאגפיהן. לרשות החוקרת עמד מלוא ארכיונו האישי של אורלנד, איש כותב מאוד, איש שהכתיבה האמנותית לסוגיה הייתה מקצועו היחיד כל ימיו. היא הספיקה לראיין את אורלנד עצמו (שנולד ב–1914 ונפטר ב–2002), וגם לאתר את חברתו בימי צעירותו, רוז, שלה כתב כמה משירי האהבה המוקדמים שלו. אורלנד הכיר אותה בימי לימודי התיאטרון שלו באנגליה, והיא חזרה איתו ארצה אך היגרה לפני עשרות שנים לקנדה. אגב, אולי בגלל הפיקנטיות שבאיתור הזה, ואולי בשל הגנה על פרטיות של אנשים שחיו פה בינינו, ובכל זאת באופן מוזר משהו – רוז תופסת בספר מקום רב יותר מבת–אל אורלנד שליוותה את בעלה באהבה כמעט שישים שנה. מוזרות זו אינה מאפיינת את הספר, אך אולי היא תואמת את ההעדפה שיש בו לפרקי–חיים ספרותיים על פני פרקי–חיים.

חסדים רבים עושה עמנו הספר: במידע הסדור והמרתק שהוא מרעיף עלינו באשר לחייו וליצירתו של אורלנד (וממנו לקוח חלק מהמידע ומהציטטות בפסקאות לעיל); בגילויים מתוך כתבי היד שלא פורסמו, המוסיפים חידוש מחקרי על הדברים הידועים המובאים בו שגם הם חידוש לרוב–רובנו; בתיקון שהוא מציע להערכות שגויות ולפירושים מוטעים שניתנו ליצירות אורלנד; ברקע המקיף והרלוונטי שהוא מספק על זירות פעילותו של האיש ועל האנשים שהקיפוהו; בתקליטור "היו לילות" המצורף אליו, ובו מבחר מפזמוניו המוקלטים שבהם עיקר היכרותו של הציבור איתו ועליהם קיבל את פרס ישראל; ובעיקר בהזדמנות שהוא מספק להערכה מחודשת של מקומו של יעקב אורלנד בתודעתנו. לבושתנו, זהו הספר השלם הראשון המתפרסם על אודות המשורר. לשמחתנו, הוא משלים את מה שהיו צריכים לעשות, ולא עשו, כל אותם ספרים קודמים על המשורר שלא היו ולא נבראו.

יעקב אורלנד איננו "משורר נשכח", כמאמר הקלישאה העיתונאית. בעיקר איננו פזמונאי נשכח. כמה משירי–הזֶמר שלו, מאלה שהיה כותב בדקות על מפית בבית הקפה, מוכרים לכל מי שמכיר יותר משניים–שלושה שירי–זמר עבריים. "עץ הרימון", "היו לילות" ו"אני נושא עמי את צער השתיקה", אם למנות אחדים מהם. פולקלור שלם של אגדות וויכוחים צמח סביב שאלת ריחו או תתרנותו של הרימון מהשיר הראשון הנזכר, וסביב השאלה הנוגעת לשיר השני, אם ה"זֶמֶר" הבהיר והגבוה הנזכר בה הוא ג'ירפה; בספר, אשר כותרתו דורשת את "בהיר וגבוה כזמר" על המשורר גבה–הקומה עצמו, ניתנות תשובות רציניות גם לשאלות הללו.

דבר שעשוי להסביר הן את מוכרותו של אורלנד הן את נידחותו, את התבלטותו ואת התבטלותו כאחד, הוא השתייכותו לחוג החברתי–ספרותי המרכזי והמשפיע ביותר של ימי צעירותו ואולי של כל תולדות השירה העברית, חוגם של אנשי כתבי העת "כתובים", "טורים" ו"מחברות לספרות" – אלתרמן, שלונסקי, לאה גולדברג ושות'. פרק בספר מוקדש לתיאור ההווי ההוא והשפעתו על אורלנד. ההשתייכות הזו סיפקה לאורלנד את הקשרים ההכרחיים לאדם שמקצועו כתיבה – קשרים עם כותבים עמיתים, שותפים לאסכולה הפיוטית שלו, אך גם עם אנשי תיאטרון ובימה, עם מלחינים, עם עורכים ומבקרים, עם אנשי ציבור ועשייה שנותנים לו השראה. הבנימין שבחבורה – צעיר ואהוב על הכול – כונה אורלנד בחבורה הזו (כמדומני שבספר שלפנינו הכינוי אינו נזכר). שלונסקי ואחריו אלתרמן היו המלכים; אורלנד היה הנסיך הבלתי מעורער.

אמנם, אורלנד היה כמעט כל חייו מרוחק גיאוגרפית מן המרכז הזה שבתל–אביב, והיה צריך לנסוע כדי להגיע אליו; מעלייתו ארצה בילדותו עד מלחמת השחרור גר בירושלים, ב–1953 עבר לחיפה, ובתוך אותן חמש שנים בין לבין שגר בהן ביפו בילה יותר משנה בשליחות ציונית–תרבותית בדרום אפריקה. מסע זה מתגלה בספר כמסע הצלחה מסחרר של עבריוּת ישראלית בקצווי דרום. במרכזו יצירת מחזה עם אלף משתתפים, הגדול בתולדות התיאטרון בדרום אפריקה עד אז, על תקומת ישראל.

פוגרום מול עיני הילד שבחבית

כישוריו הבין–אישיים של אורלנד, שדומה כי התעלה בהם מעל כל בני החבורה, פיצו במשהו על הריחוק. הרבגוניות היצירתית של אורלנד, משורר של עת ספוד ועת רקוד, רב–אמן בשפע סוגות כתיבה, תרמה ודאי גם היא את שלה, אף כי רבגוניות זו אפיינה גם את יתר גדולי–העולם שהסתופפו בבתי הקפה ההם. לקשר אחד, עם בן–חבורה אחד ויחיד, הארי שבחבורה, הייתה השפעה מרחיקת לכת על דרכו של אורלנד. זהו הקשר עם נתן אלתרמן, המשורר שאורלנד הקדיש ספר שירה שלם לתיאור דמותו. וולף–מונזון מרחיבה בעניין בכמה מקומות, ובדין. לקורא בספר נדמה בסיכומה של קריאה כי שני מוקדי רעש הִפְרוּ והֵפֵרוּ את כתיבתו של אורלנד לאורך חייו, הִשְׁקוּהָ ושיתקוּהָ: תאומו הרוחני–יצירתי וחברו הקרוב אלתרמן – ולהבדיל מיליון הבדלות, הפוגרום הגדול בעיר הולדתו טטייב ב–1920, שבו עונו, נאנסו ונרצחו קרוביו של הילד יעקב המסתתר בחבית, לנגד עיניו.

הפוגרום הוא ודאי החוויה שהניעה את עלילת חייו של אורלנד, אם לא כטראומה מחוללת–יצירה ומעצבת תפיסת חיים, ודאי כמניע מיידי לנדודים ולעלייה ארצה. לי, למשל, עובדת הפוגרום ההוא הייתה מוכרת כחלק מהיכרותי הכללית עם תולדותיו של אורלנד, אך הספר חידש לי, ובוודאי יחדש לאחרים, את דבר היקפו המדהים: שלושה רבעים מתוך 7,000 תושביה היהודים של העיירה נטבחו. זה היה הגדול בפוגרומים רבים בימי מלחמת האזרחים באוקראינה שלאחר המהפכה הסובייטית.

הביוגרפית מראה יפה כיצד קרבה שירת אורלנד אל עצמו ואל עצמה ואל מלוא עוצמתה ככל שהרשה המשורר לדברים לעלות על פני השטח. הפואמות שכתב בזקנתו, "קייב" ו"אני כותב טטייב", הן אדירות כוח (אמנם בספר חסרה הבחנה ברורה ביניהן). "קנה רובה בחלון / יום–אימים שלי // מת נופל על פניי / יום–דמים שלי // איך אסיח עיניך / תמים שלי / ועיניך רואות / אין–עונים שלי / ערוות אבותיך / קלונים שלי // טרוף פני אמך / צל פנים שלי".

אפשר לשער שבחוויה האיומה ההיא נעוצים כמה משורשי הציונות והיהודיות העמוקות של אורלנד, אלו המחלחלות לכל אורך שירתו, שבין שיאיהן המעשיים התגייסות לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, לחימה במלחמת השחרור בירושלים, המסעות הציוניים בעולם והפעילות הנמרצת בתנועה למען ארץ ישראל השלמה אחרי מלחמת ששת הימים. המחברת מראה, אגב, כיצד בראיונות ובכתבים מאוחרים המעיט אורלנד המפא"יניק, באמצעות לישה יצירתית של העובדות, בחלקו במערכה למען שלמות הארץ, ותירץ את מעורבותו בחשש מצמית להחמיץ את גודל השעה ההיא.

מנגד, גם הנאמנות המתמיהה של אורלנד הצעיר לדגל האדום, שעליו נסב אפילו ראשון פזמוניו, עשויה להתפרש כתולדה של הפוגרום שביצעו בטטייב אויבי המהפכה. הרומן הדועך של אורלנד הצעיר עם השמאל האדום מעניין גם על הרקע המשפחתי הייחודי שלו: אביו היה חבר שומר–מצוות בגדוד העבודה בירושלים. האמת היא שיש משהו סובייטי, לאו דווקא באורלנד עצמו כי אם בחברה הישראלית של שנות החמישים, גם בתופעה מרתקת נוספת הנחשפת בספר: מחזות–העם ההמוניים, עתירי הפאתוס וההיקסמות מן הקולקטיבי, שאורלנד כתב לאירועים ציבוריים על פי הזמנה, כגון חנוכת מתקני השאיבה של המוביל הארצי, חגיגות אחד במאי וחגיגות העשור למדינה.

ולבסוף, אולי זרע פוגרום טטייב הוא שהנביט תופעה מאלפת שוולף–מונזון מאבחנת בפזמוניו של אורלנד שנכתבו לכוחות הלוחמים בתקופת המאורעות ומלחמת העולם השנייה: טיפוח אתוס אופנסיבי ולוחמני, שוחר לקרב, בניגוד לפזמוני האין–בררה והשכול שהיו נפוצים יותר לפני תקופה זו וגם אחריה.

קברת חיים, נתן אלתרמן

נחזור למוקד הרעש השני בחייו וביצירתו של אורלנד, נתן אלתרמן, שהוא ודאי מוקד חיובי. רב הדמיון בין שני הרֵעים, אלתרמן ואורלנד. סגנונותיהם דומים וקרובים עולמותיהם הרוחניים והאתיים. שניהם התפרנסו מן הספרות בלבד, ומכתיבה ויצירה ולא הוראה ומחקר, ושלחו ידם בז'אנרים זהים: שירה לירית עם נטייה מיוחדת למחזורי שירים ולפואמות, תרגום שירה ומחזות, מחזאות, פזמונאות ובייחוד חיבור פזמונים סאטיריים לקברטים תוך שיתוף פעולה צמוד עם מלחינים קבועים (אצל אורלנד – בעיקר מרדכי זעירא), וגם כתיבת טורי שירת–עיתון אקטואלית קבועה. אלתרמן הוא שהכניס את אורלנד לתחום זה האחרון, כשהמליץ עליו כאשר עבר מ"הארץ" ל"דבר". שניהם ליוו בשירתם, ובוודאי בפזמוניהם, את תקומת ישראל. שניהם היו אנשי המרכז–שמאל הציוני, אנשי מפא"י, וחברו יחדיו בתנועה למען ארץ ישראל השלמה. שניהם למדו בבית הספר העברי הדתי בקישינב בדרכם לעלות ארצה. ועוד ועוד. סביר לשער שאלמלא קם אלתרמן, שבגאונותו אי אפשר להתחרות, אורלנד היה תופס בתרבותנו את המשבצת שאלתרמן תופס בה היום.

כל יוצר הקרוב ברוחו לאלתרמן יכול להעיד על התסכול הכרוך בכך שאלתרמן כבר כתב כל מה שהיה הוא רוצה לכתוב, אך טוב יותר. אורלנד, על רקע האמור לעיל, על אחת כמה וכמה. ספרו הראשון "אילן ברוח" התפרסם חודשים מעטים לאחר "כוכבים בחוץ", מעט לאחר שובו מאנגליה, ואורלנד צריך היה עד סוף חייו להוכיח שלא שאל רעיונות מחברו ושלא יכול היה להכיר את שירי כוכבים בחוץ שטרם ראו אור בעת שכתב את שיריו שלו. בספר זה אף הקדיש שיר לאלתרמן, הפותח במילים "בוא ניסע מכאן לדרכים הגדולות" ומזמין "ונרד אל הפלג בגי ונראה / כי ככה דומים מראינו". אולם בשירים מאוחרים יותר נמהלו ההערצה והרעות בקנאה ותסכול. "כי גדול דבר שיריו בעתו / וחרבו מונפת / ושירי הוא כותב בעטו / וגונבני נפש", כתב בשיר שתוכנן להיות חלק ממחזור ארוך ושמו 'ח"י שירים לרֵע" – ולא פירש מיהו אותו רֵע. מדהים מכול הוא טקסט שאורלנד כתב לעצמו ולא פרסם: "… אתה המראתָ שמיים נתן אלתרמן, / אבל קברת חיים, נתן אלתרמן, / את כל רעיך / לאט, לאט, ומדעת – / אתה ידעת מה טוב, נ.א. / וכיבית אט אט ובלא בלאט / והחנקת ועשקת ורצחת וירשת / את נרו של כל מי שהייתה / לו תקווה" – ומכאן זה רק מחריף והולך.

גלוי וידוע הרבה יותר הוא הקובץ "כז שירים – נתן היה אומר", שאורלנד כתב על אודות אלתרמן. הוא מצוטט רבות במאמרים על אלתרמן, וגם רכילאים של ספרות מוצאים בו מלוא הכף נחת. הספר הופיע ב–1985 והוא המצליח והנמכר בספריו של אורלנד. הופעתו עוררה מין רנסנס–אורלנד חד–פעמי בתרבות הישראלית.

יש משהו מעליב בהצלחה היחידאית הזו של הספר בקרב הקהל הרחב ובקרב המבקרים. כביכול, אורלנד ראוי להתייחסות ולאהדה רק כשהוא משרת את ההתעניינות שלנו בגדול המשוררים. שיאיו הפיוטיים של אורלנד הם אחרים, והזכרנו כאן כמה מהם. הופעת הכרך "בהיר וגבוה כזמר" תסלול אולי את הדרך להתוודעות נרחבת אליהם, ולהכרה ביעקב אורלנד כמשורר חשוב בזכות עצמו.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו אב תשע"ו, 19.8.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 באוגוסט 2016, ב-ביקורת ספרים, גיליון ואתחנן תשע"ו- 993, שירה ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: