הניו יורק טיימס והיהודים | יואל כהן

ספר שבחן את יחסו של העיתון המשפיע בעולם לשאלת היהדות החמיץ סוגיות קריטיות ובהן היחס לשואה ולהקמת המדינה ומדיניות החשש של הבעלים היהודים. מחקר עיתונות

3

 

Jews and Judaism in The New York Times

Christopher Vecsey

Rowman & Littlefield־Lexington Books, 2013, 395 pp.

 

 

 

 

 

בסקירה של המאמרים בנושאי יהדות שפורסמו בעיתון "ניו יורק טיימס" לאורך תקופה של שלושים שנה – 1970 עד 2001 – מבקש כריסטופר ואקסיי להציג תמונה של אופן הצגת היהדות באחד העיתונים המובילים בעולם. לאור השפעת העיתון על סדר היום הלאומי בארה"ב, ולאור העובדה שבניו יורק חיים למעלה מ–1.7 מיליון יהודים, וכן העובדה שהעיתון נמצא בבעלות יהודית, ספר על יהודים ויהדות ב"ניו יורק טיימס" אכן מגיע בתזמון טוב, וייתכן אף מעט מאוחר מדי. מודעותו של העיתון לקהל הקוראים היהודי שלו ברורה מהעובדה שעל–פי הערכתו של המחבר, כ–2,000 מתוך 15,000 (13%) המאמרים על דת שפורסמו בתקופה הנסקרת עסקו בדת היהודית.

שלא כמו כרך אקדמי עב–כרס, הסיקור היום–יומי של עיתון יוצר בהכרח תמונה לא שלמה – סיקור אותם היבטים של היהדות שהעיתון מגדיר כראויים לפרסום, כלומר, חשובים ומעניינים, וכן, כמו חלק ניכר מהסיקור החדשותי, הוא מתמקד בעימותים. "כוונתי הייתה", כותב ואקסיי, "לחבר דיוקן מפורט ואנציקלופדי על יהודים ויהדות". אכן, המחבר מצליח באופן כללי להציג דיוקן עקבי תוך הסתמכות על שפע מאמרים המתמיינים לפי כותרות פרקים כגון "המבנה של יהדות אמריקה", "מוסדות יהודיים", "מורשת השואה", "התפוצה היהודית", "יחסים עם העולם הלא–יהודי" וכן "ישראל והציונות". כמו כן, בעוד ה"ניו יורק טיימס" עצמו היה נושא של מספר מחקרים ומונוגרפיות רבי היקף, אקדמיים ולא אקדמיים, סקירה זאת של ההיבטים היהודיים של העיתון מפורטת ונדירה למדי.

המחבר, פרופסור לתיאולוגיה באוניברסיטת קולגייט בניו יורק, מגיע למיטבו כאשר הוא דן בהיבטים הדתיים של נושא זה. למרות העובדה שהקמת ישראל, יחד עם השואה, היו לדברי המחבר הסיפור הראשי מבחינת הניו יורק טיימס, הפרטים הגלויים והסמויים של מגוון ההיבטים הפוליטיים, הדיפלומטיים, הצבאיים והכלכליים, והשלבים השונים של הסכסוך הערבי–ישראלי, מושכים הרבה פחות את תשומת לבו. במקום זאת, המחבר מתמקד בהיבטים ובממדים פנימיים ותרבותיים של ישראל – ויוצר תמונה עקבית למרות היותה בלתי מושלמת ושטחית במידת מה.

ניתוחים מעמיקים של סיקור העיתון ביחס לישראל כבר הופיעו במקומות אחרים – כמו מחקרו של ניל לואיס על “Israel in the New York Times Over the Decades, שפורסם על–ידי מרכז שורנשטיין באוניברסיטת הרווארד. ובכל זאת, העובדה שכל כך מעט תשומת לב מחקרית הוקדשה לנושאים יהודיים "פנימיים" כמו רבנים, מוסדות חינוך יהודיים או יחסים בין הזרמים השונים של היהדות ושל קהילות יהודיות שונות, מלמדת שבכל זאת הוא הצליח לתרום כאן תרומה בעלת ערך.

המחבר מתמקד בדיווחים חדשותיים ובמאמרים שונים של כתבי העיתון, אך הוא גם מכסה מאות ביקורות שהתפרסמו בעיתון על ספרים בנושאי יהודים והיהדות. מה שלא מוסבר הוא העובדה שהוא מתעלם כמעט לגמרי ממאמרי המערכת שהתפרסמו בעיתון ללא חתימה – שבהחלט מספקים אמירה מוסמכת ביותר על דעתו של הניו יורק טיימס על ישראל, היהודים והיהדות.

 

u1266944.jpg

 

ההשמדה כסיפור משני

בהתמקדותו בתקופה שאחרי 1970, הספר אינו דן בשני אירועים בעלי חשיבות עליונה – השואה והקמתה של מדינת ישראל – שהיו שנויים במחלוקת ובעייתיים מבחינת הניו יורק טיימס, למרות שהספר סוקר את הכיסוי של העיתון על התפתחויות הקשורות לנושאים אלה אחרי 1970.

שני אירועים אלה אכן העמידו למבחן, ואף הכשילו, את עצמאותו של העיתון אל מול לחצי המו"לים. העיתון הגיע לחזקתם של הבעלים הנוכחיים, משפחת סולצברגר, כשהוא נקנה ב–1896 על–ידי אדולף אוקס, בנו של רב ממוצא גרמני, ושהיה נשוי לבתו של רב רפורמי מוביל, יצחק מאיר וייז. כמו בנו אחריו, ארתור הייז סולצברגר, שניהם היו מודאגים מאוד לגבי מעמדם החברתי בחברה האמריקנית וחששו שמא העיתון ייתפס כ"עיתון יהודי".

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, העיתון החמיץ לחלוטין את הסיפור שיהיה בהמשך אחד הסיפורים המרכזיים ביותר של המלחמה – השמדת היהודים. סולצברגר הנמיך בכוונה את תשומת הלב שנתן העיתון לסיפור זה. למרות הרשת הענפה של כתבים זרים שעמדו לרשותו של העיתון – הנחשבת לאחד הנכסים החשובים ביותר שלו – העיתון כשל בהבחנה ברורה ברצח העם.

לורל לף, מחברת הספר “Buried by the Times: The Holocaust and America‘s Most Important Newspaper, טענה שהעיתון התייחס לסוגיה זאת כאל סיפור משני, ושרק שש פעמים לאורך המלחמה כולה הגיע רצח העם שהתחולל לעמודים הראשיים של העיתון, כאשר בדרך כלל נטמן בעמודיו הפנימיים. אכן גם עיתונים אחרים בארה"ב החמיצו את הממדים הנוראיים של הזוועות, אך רק אחד–עשר מאמרי מערכת הופיעו בטיימס על רדיפת היהודים ב–1938, ורק שלושה מאמרי מערכת בנושא פורסמו בכל אחת מהשנים 1941, 1942 ו–1943. בחלקו, שיקף הפרופיל הנמוך הזה את הזדהותו המלאה של סולצברגר עם ההשקפה של היהדות הרפורמית שהיהדות היא דת בלבד ואיננה יכולה להיחשב כעם.

רמז מסוים של ואקסיי לטיפול השנוי במחלוקת של העיתון בשואה מצוי במשפט הפתיחה שלו בפרק העוסק בדיווח של העיתון על השואה אחרי 1970, כשהוא כותב בנועם "אף היבט של החוויה היהודית לא זכה ליותר כיסוי מצד הטיימס בעשורים האחרונים מאשר השואה" – יש כאן אולי רמז להודאה באשמה.

לא ממנים יהודים

אפילו הסיור בדכאו ובכבשנים שערך ארתור הייז סולצברגר לא הניע אותו לתמוך לאחר מכן במולדת יהודית, על–פי סוזאן טיפט ואלכס ג'ונס בספרם “The Trust על אודות משפחת סולצברגר שזכה לשבחים נרחבים. לא הייתה זו אפוא הפתעה שכשישראל זכתה לעצמאות פרסם העיתון מאמר מערכת נגד הקמתה של מדינה יהודית. לעומת זאת, אשתו רבת ההשפעה של סולצברגר, איפיגניה, כן שינתה את השקפתה בעקבות רצח העם ותמכה אחר כך ברעיון של מדינה יהודית, כאשר גם הפסיקה לפקוד את בית הכנסת הרפורמי טמפל עמנו–אל, שבעלה היה אחד הנאמנים שלו, ושאלה "האם לא שמע האל מעולם על אושוויץ?".

ארתור הייז סולצברגר הנחה את סגל העיתון לא להתייחס במאמרי המערכת שלו ל"עם יהודי". מרוב חרדתם שמא יראו בעיתון "עיתון יהודי", נמנעו אוקס וסולצברגר מלמנות יהודים לתפקידים בכירים במערכת בשנים שבהן הם עמדו בראשה. אכן, עיתונאים שנשאו שמות יהודיים נתבקשו להיות דיסקרטים ולחתום על המאמרים שפרסמו בראשי התיבות של שמותיהם בלבד. כך, לדוגמה, הפך אברהם רוזנטל ל–"א.מ. רוזנטל". למרות שהעיתון היה אחד מארגוני התקשורת הזרים הראשונים שפתח משרד קבוע בישראל, אף יהודי לא מונה ככתב העיתון בארץ עד אמצע שנות השמונים. אמנם בהקשר המקומי היה ארתור הייז סולצברגר חכם מספיק למנות את אירווינג שפיגל לכסות את הקהילה היהודית הגדולה בניו יורק.

אבל חלק ניכר מההיסטוריה העיתונאית הזאת נעלם ממחקרו של ואקסיי לא רק עקב העובדה שהספר מתחיל רק מ–1970, אלא גם עקב גישתו של המחבר שנמנע מלבחון את התמונה המלאה יותר של הגורמים שפעלו מאחורי הקלעים והשפיעו על הכיסוי של היהודים ושל היהדות.

מה עם מאמרי המערכת?

נכון הוא שבפרק המבוא ואקסיי מסכם בקיצור את ההיסטוריה הזאת, וכן מציג דיוקנים כתובים של ארבעה מחברי הסגל – הכתב לענייני דת של העיתון שהיה יהודי, ארי גולדמן, וכתב העיתון שכיסה את הקהילה היהודית בניו יורק, אירווינג שפיגל, וכן את דיוקניהם של רוזנטל ושל פרנקל. אלא שואקסיי אינו מספק מידע חדש על אודותיהם, ומסתמך בעיקר על מקורות שכבר פורסמו.

חלק מהקוראים היהודים יראו אולי בחשדנות את העובדה שהקטע הראשון של הפרק הראשון הזה, שכותרתו "פרוטוקולים", חוזר שוב אל סוגיית היהודים השולטים כביכול בתקשורת – גם אם המחבר אכן מצהיר ש"במקום לספור את מספר אנשי המערכת היהודים ולמנות את תפקידיהם בניו יורק טיימס, משימתי בספר זה היא להבין איזה סוג של כיסוי נתן הטיימס ליהדות, בצורותיה השונות".

אין צירוף מקרים בלבד בעובדה שכותרת הספר היא "יהודים ויהדות בניו יורק טיימס", במקום, לדוגמה, "השקפת הניו יורק טיימס על יהודים ויהדות", כי בעוד הספר מונה בצורה שיטתית ועקבית את הדרך שבה מכסה העיתון היום את היהודים והיהדות, הוא אינו מספר לנו מדוע הוא מכסה את הסוגיה בדרך הזאת. על מנת לעשות זאת, היה המחבר צריך לראיין באופן שיטתי את כל אלה שהיו מעורבים בכיסוי של ישראל, היהודים והיהדות, החל מהמו"ל ועד העורכים, הכתבים לענייני דת ואלה המכסים את הקהילה היהודית, הכתבים של העיתון בישראל – ואפילו מנהיגי הקהילה היהודית ופעילים פרו–ישראלים ודיפלומטים ישראלים וערבים. מן הראוי היה לעשות אף שימוש בארכיונים העוצמתיים של העיתון.

בנוסף, הימנעותו של המחבר מסיקור מאמרי המערכת הבלתי חתומים של העיתון – שהם ודאי הרמז הטוב ביותר לדעת הניו יורק טיימס על יהודים, בניגוד למאמרים החתומים – היא בלתי נסלחת. למרבה האירוניה, במחקר קודם על הכיסוי של הניו יורק טיימס בעקבות ההתקפה על מגדלי התאומים ב–11 לספטמבר, ואקסיי אכן נכנס אל מאחורי הקלעים במחקר על עיתונות, עקב אחרי תהליך קבלת ההחלטות ואף ראיין כתבים ועורכים. בספר הנוכחי ואקסיי מסביר: "לא ביקשתי מהכותבים בטיימס לספר על שינויי עריכה או על מאמרים שנדחו או להסביר מדוע הם בחרו בנושא מסוים או במקור מסוים או בזווית מסוימת ולא התעכבו על אפשרויות אחרות".

אילו היה נוהג כך, היה המאמץ מפיק דיווח סמכותי ומשמעותי יותר. אך משימה זאת מחכה לעטו של חוקר אחר. למרות זאת, המחבר אורג במיומנות פסיפס מעניין ועדכני של יהודים ושל יהדות ככלל ובארצות הברית בפרט – כפי שאלה מקבלים ביטוי מעל דפי העיתון.

פרופ' יואל כהן הוא חבר סגל בבית הספר לתקשורת, אוניברסיטת אריאל

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו אב תשע"ו, 19.8.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 באוגוסט 2016, ב-ביקורת ספרים, גיליון ואתחנן תשע"ו- 993, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: