בארי צימרמן, מראשי תנועת ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית, נפטר לאחרונה מדום לב. 
הוא לא סלח לקיבוץ שהרחיק אותו מהיהדות וביקש לעצב אותה בדרכו שלו

התרבות הישראלית איבדה בשבוע שעבר את בארי צימרמן, והיא אפילו לא יודעת את זה. צימרמן – מורה מחונן, מהפעילים הבולטים של ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית ובמרחב החילוני, משורר רגיש, עורך וכותב חד וחריף; אהוב ומוערך בכל הקהלים שבקרבם פעל, אבל אלמוני לגמרי עבור הציבור הרחב – נפטר מדום לב, והוא בן 65. גיל צעיר יחסית בימינו, אבל מקפל במקרה שלו מסכת חיים סוערת ומרובת דרמות.

הוא נולד וגדל בקיבוץ משמר השרון. אביו, דוד צימרמן, היה מהמחנכים ומאנשי הרוח הבולטים של התנועה הקיבוצית של אותם ימים. צימרמן הבן המשיך לכאורה בדרכו כמחנך, אבל עם הרבה ביקורת על ההתנכרות למסורת שאפיינה את אביו ודורו. באחת מדרשות פרשת השבוע שלו, הדרשה לפרשת "ויצא", הפנה את הפסוק של לבן ליעקב "למה גנבת את אלוהי" אל עבר אביו וחבריו: למה גנבתם לנו את הא–לוהים.

אחרי השירות הצבאי פנה צימרמן ללימודי מקרא ויהדות במכללת אורנים ובאוניברסיטת חיפה. בחיבור הזה שבין היהדות והתנועה הקיבוצית הוא מצא קשר גם לכתב העת "שדמות", כתב העת שביטא את הקשר בין חיי הקיבוץ והיהדות החל משנות השישים של המאה הקודמת. צימרמן הגיע לקשר עם "שדמות" בדיוק כשדור המייסדים עזב את החבורה, ולפיד העריכה עבר אליו. ד"ר מוטי זעירא, ראש "המדרשה" ללימודי יהדות באורנים, אומר ש"בארי היה השוליה של הדור הראשון, והוא זה שלקח על עצמו להמשיך אחרי שהוותיקים התפוגגו. היה לו חוש אסתטי וספרותי בלתי רגיל. הוא היה עורך מחונן, וידע בדיוק לאן הוא רוצה לחתור".

"שדמות" של צימרמן היה הרבה יותר פוליטי, חד וחריף מזה של קודמיו, דוגמת אברהם שפירא (פצ'י) ומוקי צור. שפירא וצור, תלמידי מרטין בובר וגרשם שלום, שנטו לדיונים הגותיים מעמיקים, ואילו צימרמן וחבריו ניסחו מניפסטים חדים. הימים הם ימי מלחמת לבנון הראשונה והוויכוח החריף על ראשית מפעל ההתנחלות, וצימרמן ניסח מסמך בוטה של קריאה לחרם על גוש אמונים, תחת הכותרת "לא יהיה חלקנו עמכם", עם כללי התנהגות ברורים, כמעט הלכתיים: "לא יפרסם אדם מודעה בעיתונותם, לא יכרות עימם אדם ברית פוליטית ולא יכתוב אדם בבטאוניהם". כעבור כעשור התרכך, ובריאיון לחגי סגל אמר: "הגעתי למסקנה שאם אני דוגל בדו–שיח עם אויב חיצוני, עליי לנהל דיאלוג גם עם בר–פלוגתא פנימי. אני רק מסופק לגבי התועלת".

כעס על ההתרחקות מהיהדות

החדות והחריפות אפיינו אותו גם בהתייחסותו כלפי הנעשה בבית הקיבוצי. הוא כעס על ההתרחקות מן היהדות, ועשה גם את זה בחריפות בלתי רגילה. כמשורר, ביטא זאת קודם כול בשיריו: "ואנחנו, פושטי יד שכמונו, בסדריך באנו, כמו גויים. כת אנתרולופוגית מוזרה, עמי ארצות קטנים, בנים לטפשים גדולים". ובמקום אחר: "כולנו כולנו דור אובד, ילדות ריקה בבטננו… דור ראשון לבורים מגדל דור שני ושלישי". באותו ריאיון לחגי סגל הוא כינה את עולמה של התנועה הקיבוצית כעולם "פסבדו יהודי", והסביר:

מצד אחד ניתקו אותנו מן הנוסח היהודי, מן הזיקה הספונטנית למרבית סמלי היהודים, ומצד שני דרשו מאיתנו לחוש כיהודים. הקיפו אותנו בטקסטים שהיו יהודיים דיים בפי הורינו, אך סתמיים למדי בפינו. נוסח ילדותנו יפה להפליא, הומניסטי למהדרין, מתקדם ואנושי – אך הוא לא יהודי. אי אפשר להתחבר דרכו אל יהודים אחרים בארץ ובעולם.

אפשר לומר שהטון של דבריו היה ברנרי בחריפותו, אבל התוכן ביאליקי: חיבור אל הסמלים והמסורות, ודווקא קרוב ככל האפשר לשפתם המקורית. הוא כאב את העובדה שההגדה הקיבוצית התרחקה מן הנוסח המסורתי, ושבקיבוצים אין בתי כנסת, ו"ילד שגדל בגבעת חיים [קיבוצו של צימרמן. י"ש] ורוצה ללכת פעם לבית כנסת אנוס לצאת אליו החוצה". ועם זאת הקפיד להדגיש גם את העצמאות שלו ושל תפיסתו ביחס לתכנים המסורתיים: "הדרך היחידה לחבר חוטים קרועים למורשת היהודית, בלי להתחבר לרבנות, היא להתחבר למקורות ולטעת בהם את המיוחדות שלך. מותר לי להוסיף את עצמי להגדה של פסח, אבל אסור לי למחוק ממנה את 'שפוך חמתך'".

דרש וקיים: בביתו הפרטי הקפיד לקבוע מזוזה, אבל לטקסט המסורתי שבתוכה הוא הוסיף את קטע הסיום מספרו של ברנר "מכאן ומכאן". ברוח זו, באחד ממאמריו הבולטים הוא ערך הבחנה בין פרפרזה למדרש: הפרפרזה, שאותה לא אהב, "מבארת לנו את תוכנו של פסוק במילים אחרות; המדרש מנסה לגלות תוכן אחר במילים הקיימות".

את היחסים בין הדתיות והחילוניות השווה פעם ליחסים בין השמש והירח: "הירח החילוני שואב את סמליו מהשמש הדתית, ומעניק להם משמעות שונה". הוא הזהיר מפני סכנת ההתנתקות בין השמש והירח: "יהודי הירח" עלולים לחשוב שאינם זקוקים ל"הבלי השמש הפרימיטיביים", אבל גם "יהודי השמש" יטעו אם יחשבו שאינם זקוקים לפרשנות המתחדשת של יהודי הירח, "שהרי הסמלים אותם נוטלים החילונים לעצמם מתגוונים דרכם בתכנים חדשים של שותפות לאומית. אלה זורמים אל אחיהם הדתיים ומעשירים אותם, ירצו או לא ירצו". במאמר אחר תיאר את הדתיים כמי שדבקים בפשט הפסוקים, בעוד החילונים הם אנשי הדרש, המעניקים לפסוקים משמעות מתחדשת, ממש כמו דרכם המקורית של חז"ל.

זעירא אומר ש"יותר מרוב אנשי ההתחדשות היהודית, בארי לא היה איש של חבורות. אדם מאוד אינדיבידואליסט, עם חוט שדרה ברור, שלא מהסס לבקר גם אנשים קרובים ללבו. הוא היה ביקורתי גם כלפי תהליך ההתחדשות היהודית שהוא היה חלק ממנו. בעיקר יצא כנגד הנטייה להתרכז בעיצוב טקסים וחגים ברוח יהודית, תוך ויתור על עיצוב החיים כולם במשקפיים יהודיים. הוא לא אהב יידישקייט, אלא רצה שגם ערכים כמו צדק חברתי יעוצבו ברוח יהודית".

עיצב את יום הכיפורים

את רוב חייו הבוגרים חי צימרמן בקיבוץ גבעת–חיים איחוד. זעירא, שהיה גם חברו לקיבוץ, אומר ש"הוא לא היה מעורב בחיי הקיבוץ. המעורבות העיקרית שלו הייתה בתפקידו כמורה, ומדי פעם גם בענייני כתיבה ועריכה. הוא ערך למשל את ספר ארבעים השנה לקיבוץ, ולשם כך עבר על כל העלונים שהתפרסמו במשך השנים, וערך קטעים מהם סביב נושאים משותפים, כך שהקטעים 'משוחחים' ביניהם לאורך התקופות, כמעט כמו טקסט תלמודי. הוא ושוש [אשתו הראשונה של צימרמן. י"ש] ואני גם עיצבנו את יום הכיפורים בקיבוץ".

הוראה אכן הייתה עיסוקו העיקרי של צימרמן, וממנה גם התפרנס. הוא היה מורה אהוב ומחונן ליהדות – בעיקר למדרשי חז"ל האהובים עליו. כשרות קלדרון הקימה את מכללת "עלמא", צימרמן היה אחד הראשונים שהזמינה ללמד שם, והוא אכן לימד שם מאז ועד היום. קלדרון אמרה השבוע ש"הוא לימד 'בית מדרש': שיחה סביב המקורות. הוא היה מורה עברי, מהסוג של פעם. לא מדבר הרבה, אלא מקשיב לתלמידים, מקשיב עד הסוף, עוצם עיניים וחושב. מצד שני, גם לא מרחם על התלמיד; מקפיד שהציטוט יהיה רציני ומוקפד עד הסוף. זה היה חשוב, כי בתוך העולם של לימוד חופשי מוכרחים לשמור גם על סוג של קפדנות, שלא מסרסת את החופש אבל מבינה ש'לא הכול הולך'".

גם יובל כאהן הזמין את צימרמן ללמד אצלו, במכינה הקדם–הצבאית המעורבת שהקים בתל–אביב, מכינת "בני ציון". בהספד שפרסם השבוע כאהן על צימרמן הוא כתב שהיה לו חשוב שיהיה במכינה מורה חילוני ליהדות, כי בכך "הוא איפשר גם לי [כאדם דתי. י"ש] ללמד במכינה". בשיחה מוסיף כאהן שייחודו של צימרמן כמורה לא היה רק בתפיסת העולם, אלא גם באישיות: "הוא לא בא רק למכור את מרכולתו, ללמד ולהשמיע אותה לתלמידים. הוא בא באמת כדי לשמוע אותם וללמוד מהם. והם תמיד היו המומים מזה שהוא באמת מתעניין בהם ובמה שיש להם להגיד. זה יצר אהבה גדולה של התלמידים כלפיו".

אבל כשם שהיה מורה רגיש ואוהב, כך היה גם כותב חד וחריף. הוא לא כתב רק מאמרי דעה אלא גם ביקורות ספרים, ובשתי הסוגות לא עשה הנחות לאף אחד. במבי שלג (גילוי נאות: אשתי) חוותה זאת באופן אישי, כאשר הזמינה את צימרמן לכתוב ולכהן כחבר מערכת בכתב העת "ארץ אחרת" שהקימה. "התרשמתי מהחדות שלו עוד כשכתב את המניפסט החריף שלו [נגד 'גוש אמונים'] ב'שדמות'", מספרת במבי. "לימים, כשהקמתי את 'ארץ אחרת', יצא לי לקרוא טקסט שלו שמאוד התרשמתי ממנו, והחלטתי להזמין אותו למערכת. הוא לא היה כותב קל. הוא יכול היה לכתוב דברים מאוד חריפים כנגד טקסטים של אנשים שאנחנו אוהבים, וכשביקשת ממנו קצת לעדן, הוא לא הסכים. אבל גם כשהדברים היו נוקבים וקשים היה ברור שהעמדה החדה והחריפה שלו באה מתוך עמדה מוסרית מאוד מדויקת, ומתוך נאמנות גדולה לעם, לחברה וגם ליהדות, כפי שהוא הבין אותה".

קלדרון אומרת על כך: "בארי היה אדם מאוד רגיש, מלא חסד, אבל לא חסיד. אדרבה, במחשבתו היה 'מתנגד'. אדם שמתייחס לכל משפט ותופעה מאוד ברצינות, וגם שופט אותם בחומרה". זעירא מדגיש גם את הצניעות: "היו לו טקסטים חשובים, אבל לא היה אכפת לו באיזו במה הוא מפרסם אותם. את הדרשות הנפלאות שלו לפרשת השבוע הוא פרסם מעל דפי 'הדף הירוק' של התנועה הקיבוצית, ואיגד אותם בספר 'בוא אלי פסוק נחמד', שיצא בהוצאה עצמית".

התחתן לפני חודש

חייו האישיים של צימרמן היו רוויי סערות. הוא התגרש מאשתו הראשונה שוש, ואז הכיר את אהבתו השנייה, שולה גלבוע. מכיוון ששוש נשארה בגבעת חיים, הוא לא יכול היה להישאר בקיבוץ שאהב, ועקר למושב השכן מאור. למרות זאת, נשאר בכל השנים חבר פורמלי בגבעת–חיים, ובשבוע שעבר אפילו נקבר בבית העלמין של הקיבוץ.

לפני שנים אחדות חלתה שולה בסרטן, וצימרמן עזב את עבודתו במכינה כדי להתמסר לטיפול בה. היא נפטרה לפני כשנתיים, אבל צימרמן מצא בינתיים אהבה חדשה: אפרת גורמן, תלמידה לשעבר ב"עלמא". רק לפני כחודש מיסדו השניים את אהבתם בטקס נישואין, וצימרמן תיכנן עם כאהן את חזרתו להוראה בשנה הקרובה במכינה. כאהן: "סיכמנו שילמד משבצת משותפת עם הרב חיים וידל". למרבה הצער, מותו הפתאומי קטע את התוכניות.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' אב תשע"ו, 12.8.2016