חוק טבע מוסרי | בכל סרלואי

 

נתן אלתרמן השמיע תמיד את קולה הרוחני של האומה, שנבע מתפיסתו את הקשר בין עם ישראל לארצו כאמת מוסרית בלתי ניתנת לערעור. מהדורה חדשה לטורי הדעה השיריים

1

 

נתן אלתרמן: הטור השביעי, 1959-1955

כרך חמישי: שירי העת והעיתון

עריכה וביאורים: 
דבורה גילולה

הקיבוץ המאוחד, 2016, 
558 עמ'

 

 

 

 

 

לטעון שאלתרמן גאון זה קצת כמו להגיד שחם נורא בקיץ: כולם יודעים את זה, אבל כשנחשפים למילים האדירות שלו, כמו החשיפה לבערת יולי–אוגוסט – מתקשים בכל פעם מחדש להאמין עד כמה.

אלתרמן לא היה רק משורר מן המעלה הראשונה, מן המשוררים הגורמים לכל אמות המידה השיריות להתכווץ בפינה בבושה; הוא היה גם פובליציסט מבריק. את טורי הדעה השבועיים שלו פרסם כשירה בעיתון "דבר" תחת השם "הטור השביעי"; טורי שיר מעולים אלה, העומדים בכל כללי הכתיבה ההגותית והעיתונאית, היו מוקד מוסרי חשוב ביותר בקרב החברה הישראלית הצעירה, ואירוע תרבותי שרבים ציפו לו. כמה מהטורים האלה, כ"מגש הכסף" ו"מכל העמים", הפכו לנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית ומוכרים עד היום.

כרך זה, המקיף את השנים 1959-1955, כולל את שנות הגיבוש הראשונות של מדינת ישראל והבעיות החמורות שליוו אותה: בחירות כלליות, התאבדותו של אורי אילן, הדיון הציבורי הנורא והנוקב על "שתי הדרכים" שעמדו כביכול לפני נרצחי השואה – בין המורדים לנספים (שבו עמד אלתרמן בגאון לצד הנספים, כנגד הרוח שרווחה אז בארץ), משפט קסטנר ורציחתו, מבצע קדש והטבח בכפר קאסם.

דבורה גילולה, עורכת המהדורה החדשה של "הטור השביעי", מציגה עבודת עריכה יוצאת מן הכלל, מוערת וממופה בדקדקנות, שבה מואר כל טור מתוך הקשרו ההיסטורי, הפוליטי והשירי, ומעניקה לקורא העברי מתנה תרבותית, ספרותית ופוליטית המרעננת את הידע על העבר ומעמיקה את המבט על ההווה.

 

D186-005

אין ביטחון באין צדק

על גדולתו של אלתרמן כמשורר לירי אין חולק וכל שבח שייקשר לה יהיה מוצדק. אלא שעם הזמן נראה כי הועם זוהרה של שירתו ההגותית והיא מוכרת ורלוונטית פחות. המרחק בין כתיבה אקטואלית לשעתה, מלפני כשישה עשורים, לזמננו נראה גדול מאוד. בקרב השירה האופנתית והצעירה היום – זו הצעירה בגוף, בנפש ובעיקר בדעת – נתפס אלתרמן כדינוזאור, זה שכולם יודעים לצטט משהו ממנו (מ"חנהל'ה התבלבלה" עד לכמה פסוקים מ"ליל חניה"), אבל אף אחד לא ממש פגש. בקרב חלק מכותבי השירה החדשים נחשב אלתרמן למשהו ישן, אליטה אשכנזית ומבוססת היטב, שקול הממסד בגרונה וחמור מכך – קולה של אותה מילה גסה הנקראת לאום; מה לנו, הצעירים הלוהבים והמורדים, ולו? הרי לנו שבירת האידיאלים, הזעקה החברתית והמחויבות להתגייס כנגד כל מה שריח של גיוס עולה ממנו.

אלא שכמו הכוכבים שבשמים, כך קרני האור שמגיעות אלינו מתרבות העבר הן הופעה מאוחרת של שמשות שזהרו מזמן. הדיונים הלוהטים של ימינו הם רק חלק מבערה גדולה בהרבה שנוכחת כאן זה עשרות שנים. כמעט כל השירים בכרכי "הטור השביעי" יכולים לגלות לנו משהו על הישראליות של היום, והבחירה ביניהם לצורך הרשימה הזו קשה. נבחר בנושא פוליטי–ספרותי, כי מהו הנושא החם ביותר בשירה העברית כיום אם לא מה שמכונה "השד העדתי", שקץ במקומו הצר בבקבוק ועכשיו גר בפנטהאוז מרווח, מוקף בעיתונאים?

כִּי הִנֵּה שׁוּב יִשַּׁרְנוּ הַקָּו שֶׁהֻפְרַע וְהֵישַׁרְנוּ צַעַד / וָתָּשׁוּב הַדְּמָמָה… עַד תָּקוּם מֵחָדָשׁ אֵיזוֹ רוּחַ תְּזָזִית / בֵּין עוֹלֵי הָרֵי אַטְלַס… וְשׁוּב נִצְטָרֵךְ, לְמַרְבֵּה הַצַּעַר, / לְהַזְעִיק מִשְׁטָרָה וּלְהַפְלוֹת בֵּין הָעֹרֶף לְבֵין הַחֲזִית…. // כֵּן, מִכְּבָר מְבַקְּשִׁים הַדְּבָרִים אֲמִירָה וְדִיוּן וּבֶדֶק – / יְסוֹדֵי הַדְּבָרִים, לֹא שִׁטְחָם הָעֶלְיוֹן, הַנִּשְׁקָף מֵרָחוֹק. / כְּפִיַּת עֹל בִּטָּחוֹן? בְּלֹא סָפֵק! אֲבָל אֵין בִּטָּחוֹן בְּאֵין צֶדֶק. / חֹק אֶחָד לְוָתִיק וְעוֹלֶה! שְׁנֵי חֻקִּים הֵמָּה אֶפֶס חֹק!

אליבא דאלתרמן, הנושא של קיפוח העולים על רקע עדתי הוא בעיה חברתית שאינה רק נחלתם של המוכים והנדחקים לשוליים אלא של החברה המאפשרת אותו. בשיר "שער העלייה" מתאר אלתרמן את מחאתה של קבוצה מעולי מרוקו שהתנגדה למדיניות "מהאונייה לכפר", ששלחה את העולים לפריפריה מיד בהגיעם לארץ; העולים סירבו להישלח למקומות מרוחקים והתיישבו במחאה על רצפת מחנה שער העלייה. בסופו של דבר הוזמנה משטרה והמתנגדים הוסעו בכוח למושב משואה. בשיר זה מגיב אלתרמן לחשש הסוכנות כי ההתיישבות בפריפריה תספוג דימוי שלילי של ענישה, וטוען כי חובת ההתיישבות חלה על כלל הציבור.

פרשת ילדי מרוקו

לא תהיה זו הפעם הראשונה שבה יידרש המשורר להתייחסות לשאלה פוליטית מצידה המוסרי: בתחילת שנות החמישים נסב ויכוח בקרב הוועד הציוני הפועל באשר להעלאתם הדחופה של יהודי מרוקו שהיו נתונים בסכנת חיים. בזמן של מחסור וצנע כבד בארץ הועלתה הצעה שנויה במחלוקת לערוך ביניהם סלקציה (זו המילה שהשתמשו בה); בהתאם לכללים שקבעה הסוכנות נקבעו תקנות לאישורי עלייה: משפחות גדולות, משפחות ללא מפרנס וכאלו הסובלות מבריאות לקויה נפסלו לעלייה; האחרות הוגבלו במספריהן – עד לחמישה ילדים. עם התגברות הסכנה ליהודי מרוקו נשלחו באמצע שנות החמישים פקידי סוכנות כדי לבצע את המיון. פרשה איומה זו נעלמה כמעט מהזיכרון ההיסטורי בן ימינו והיא ידועה אך למעטים שהיו חלק ממנה וצאצאיהם; היא אינה נעדרת, כשום עוול חברתי אחר, משירתו של זה שכונה בפי בן גוריון "נתן החכם".

במוטו לשיר "ריצתו של העולה דנינו" מצטט אלתרמן מן העיתון "דבר" תיאור של  המציאות המזעזעת הזו: "היו הורים שממש לא האמינו כשאמרנו להם כי לא יוכלו לעלות עם יותר מחמישה ילדים. איך זה – בכו בדמעות – את החמישה נוכל לפרנס ואת האחרים לא?…". אב אחד לשבעה ילדים, בני שנתיים עד שתים עשרה, לא האמין לגזרה הזו: "נורא היה בזעמו – אתה רואה שניים אלה? צעק. אני חונק אותם על המקום. ימותו השניים ויחיו החמישה". 
ועל כך כותב המשורר:

כֵּן, קֶטַע שֶׁכָּזֶה. אֵינִי יוֹדֵעַ מַה / דַּעְתְּכֶם עַל כָּךְ. דַּעְתִּי עַל כָּךְ הִיא שֶׁאוּלֵי / בְּקוּם חֻקֵּנוּ זֶה חָרְדָה הָאֲדָמָה / תַּחְתֵּינוּ וַתִּקְרָא: הֵם – לֹא אַתֶּם – בָּנַי! // דַּעְתִּי הִיא כִּי בְּכָךְ שֻׁנָּה וַיִּתְעַוֵּת / יְסוֹד יִצְרֵי –אֻמָּה וְנִסֱתַּלֵּף טִבְעָהּ / וְנִתְבַּזָּה כֹּחָהּ אֲשֶׁר כָּשַׁל מִשֵּׂאת / אֶת שְׁנֵי הַתִּינוֹקוֹת בֵּין הַשִּׁבְעָה.

אלתרמן טוען כי האבחנה בין "הם" – היהודים המתדפקים על שערי הארץ ממרוקו, ו"אנחנו" – יושבי הארץ – היא שקר. קולה (המיסטי כמעט) של האומה, שאצל אלתרמן הוא תמיד קול לא מחוּלל של אמת רוחנית, מכריע בפסקנות כי העולים הנאבקים על שלמות משפחתם אוחזים באמת מוצקה יותר מזו של העם המוכן לוותר על חלקים ממנו בשל סיבות כלכליות.

רוץ עבדי דנינו

"העולה דנינו" הוא דוד דנינו, שאינו מסוגל לעבודה גופנית והרופא בודק את כשירותו לעלייה לארץ על ידי בקשה ממנו כי ירוץ בחדר. הוא רץ לפני בניו ככל יכולתו כדי לזכות באישור עלייה מציל חיים; כאן מפנה אלתרמן האשמה חריפה: "כֵּן, קֶטַע שֶׁכָּזֶה גַּם הוּא בַּל יֵעָדֵר. / גַּם הוּא בַּל יִשָּׁכַח. דַּף אֵלֶם וְאָשָׁם. / דַּף בִּזְיוֹנוֹ שֶׁל אָב אֲשֶׁר נִתֵּר, נִתֵּר / וְרָץ, וְתִינוֹקָיו רוֹאִים דוּמָם". אלא שהביזיון הזה הוא פשע לא רק כלפי היחידים, אלא כלפי חוקה של האומה, שכן אלתרמן תופס את הקשר בין עם ישראל לארצו כאמת בלתי ניתנת לערעור, כחוק טבע.

וכמו בשיר "אמא, כבר מותר לבכות", שבו מערערות אומות העולם באמצעות החוק האנושי (הגבלת מספר העולים לארץ) על החוק הטבעי שינצח בסופו של דבר (הקשר בין עם לארצו), וכמו בשיר "על הילד אברם", שבו מוטל צו א–לוהי על הפליט היהודי לחרף נפשו במסע לארץ, וכמו ברבים מאוד משירי אלתרמן, שבהם מוצג היהודי השבור בגולה כסמל לתחיית העם היהודי, גם כאן נשמע דבר הא–ל אל היחיד הסובל, המייצג את רוחו האמיתית של העם:

וְאֵ–ל עֶלְיוֹן שָׁמַע! וְכֹה אָמַר לוֹ אֵ–ל: / רוּץ, רוּץ, עַבְדִּי דָנִינוֹ… רוּץ כִּי לֹא תִּמְעַד./ אִתְּךָ אֲנִי! אִם זֶה הַחֹק לְיִשְׂרָאֵל, / יָכוֹל נוּכַל לוֹ שְׁנֵינוּ כְּאֶחָד! // רוּץ, רוּץ, עַבְדִי דָנִינוֹ… עֶזְרְךָ אֲנִי… / רוּץ, רוּץ וְאַל תֵּחָת. כִּי אֲכַסֶּה מוּמְךָ. / אֲבָל לֹא אֲכַסֶּה עֶלְבּוֹן תְּחִיַּת עַמִּי / אֲשֶׁר זִיוָהּ נוֹצֵץ בְּדִמְעֲךָ.

אלתרמן כותב שירה על המציאות הציונית המתחדשת, אך לא חדל מלהגיד לשועי העם והמוניו: הוו מודעים להיסטוריה שאתם כותבים במו ידיכם, כי אם תבעטו בחזון – תידרשו לתת את הדין. ההיסטוריה חכמה מהפרטים הכותבים אותה: המציאות הנוראה שבה עורכים יהודים סלקציה ביהודים אחרים היא עוול בהווה שאת פירותיו יקצרו דורות העתיד.

הוא לא היה נביא אך לא היה חכם ממנו, וברוחו הגדולה קרא את כיוון הרוח הרבה לפני שהחלה לנשב. בכל שנות כתיבתו מעולם לא חסך אלתרמן את עטו ממצבים של לקות מוסרית, אך תמיד מתוך אהבה והכרת טובה עמוקה למציאות הגדולה שהוא חלק ממנה. הרבה לפני שכתב את מאמרו "מול מציאות שאין לה אח" חי אלתרמן וכתב את טוריו ושירתו מתוך התודעה הזו.

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' אב תשע"ו, 12.8.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 באוגוסט 2016, ב-ביקורת ספרים, גליון דברים תשע"ו - 992, שירה ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. https://www.facebook.com/groups/1475912812726406/?ref=bookmarks

    *yaacov elimelech*
    *yaacoveli88@gmail.com *

    *Home Phone Number 025859681*
    *Israel Jerusalem*

    בתאריך 17 באוגוסט 2016 בשעה 1:46, מאת "מוסף שבת – לתורה, הגות ספרות ואמנות"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: