אמן ההתגלות | ברוך ברנר

היה באנדרה היידו שילוב של כוח הילד המתחדש ונובע ושל כוח הזקן החכם, של נועזות ושובבות יחד עם ידע רחב ומקצועיות של מורה גדול. פרֵדה מחתן פרס ישראל למוסיקה שנפטר השבוע

לפני כשנתיים ביקש ממני נער צעיר שלמד בתיכון מוסיקה שאקח אותו לפגוש את אנדרה. כשהגענו אליו ולאחר כמה מילים, אנדרה התיישב במקום שבו בילה כל כך הרבה שעות בחייו, ליד הפסנתר, ובקש מהנער לאלתר איתו. לאחר כמה דקות אנדרה פנה ברכות ובישירות ושאל אותו: התחלת לנגן ג'ז? והבחור ענה כן, זה נותן לי חופש. ואז בפשטות אמר לו אנדרה: אתה חייב להמשיך לנגן בכל יום יצירות קלאסיות, אתה חושב שאתה חופשי אבל זה במנעד מאוד קטן. אחרי שתדע לנגן בהרבה סגנונות תהיה חופשי.

כשאני חושב על הדברים שבלטו באישיותו של אנדרה, אני חושב שיש בסיפור הזה משהו שיכול לאפיין אותו. מנעד רחב שיצר חופש אישיותי בעל ייחודיות יוצאת דופן. כששמעת או כשראית אותו מנגן, ואפילו כשישבת איתו לשיחה "בטלה", שתמיד הייתה צריכה לימוד, הרגשת שאתה פוגש "כוח טבע".

היה בו, באנדרה היידו, כוח הילד המתחדש ונובע תמיד, וכוח הזקן החכם. כשאני אומר כך אין כוונתי לידע רחב בתרבות העולם ובתרבות היהודית, אלא בבחינת "זה קנה חכמה". השיחה איתו הייתה מלאת חיים, אפילו שובבות, מצד אחד – ומנגד מלאת חכמה, מתוך הידע הרחב שלו, שעבר תמיד דרך מבטו האישי והשאלות שמתוכן הוא פגש באותו ידע.

מי שראה אותו מקשיב למוסיקה ידע שהוא בעולם אחר. אנדרה היידו. צילום: תומר אפלבאום

מי שראה אותו מקשיב למוסיקה ידע שהוא בעולם אחר. אנדרה היידו. צילום: תומר אפלבאום

יצירה נפלאה כי הסתכנת

 כששאלו אותי מי זה אנדרה היידו, היו לי שתי תשובות. האחת: אדם גדול, והכוונה לאדם ייחודי ויוצא דופן, אדם ללא כיסויים מיותרים. והשנייה: החבר הכי צעיר שיש לי. מי שזכה להכיר את אנדרה פגש אדם שגם כשהגיע לגבורות היה אדם חי, תוסס ומקורי.

זכיתי לעבוד עם אנדרה ולהופיע לצדו במשך ארבע עשרה השנים האחרונות, ללמוד איתו בחברותא וללמוד ממנו דברים רבים מעצם השהות במחיצתו. אנדרה היה אדם שאופן תגובתו למציאות לרוב הפתיע אותך, ללא הבדל בין דבר קטון לדבר גדול. האיש "סבל" מחשיבה מקורית ומחוסר יכולת לזייף. חשיבה מקורית שלא ניסתה להתחכם אלא נבעה מזווית עין פתוחה, עמוקה וחודרת.

הייתה בו נועזות טבעית וגם אידיאולוגית, שנבעה מעצם הקשבתו לחיים ומרגישותו לחשיבותם ולחד פעמיותם. המחמאה הגדולה ביותר שיכולת לקבל ממנו על יצירה שעשית הייתה שזו יצירה נפלאה כי "הסתכנת" בכל רגע.

הוא נרתע מקיבעון, ולכן גם מהמוכָּר הנובע מהפחד מכישלון ומכסה ומונע את החדש והחי. ביצירתו הוא לא ניסה להוכיח את מומחיותו אלא לגלות את החדש המתגלה דרכה. זו הייתה לדעתי כמעט תפיסה דתית, ואולי באופן אחר קיום בתוך ייעודו כאמן בעולם: להביא את החיים, את האפשרות שבהם, את זווית הראייה החדשה שדרכה מתאפשר לראות את החיים המתגלים מחדש בכל יום תמיד מתוך האין.

מעולם לא שמעתי אותו מעריך יצירה או מכריע הכרעה אמנותית מתוך התחשבות בדעת הקהל. הוא ידע שאנשים רבים מעדיפים את המוכר, אולי בגלל שהם באים לשמוע ולראות אמנות מתוך הרצון למנוחה, אבל הוא ראה באמנות מקום של התגלות ולכן החתירה אל עבר החדש – המקום שבו אתה כיוצר מוכן להסתכן מעבר לגבולותיך – עניינה אותו.

היצירה והנועזות היו בשבילו עולם ומלואו. מי שראה אותו מקשיב למוסיקה או עובד ידע שהוא בעולם אחר. כשרצה להשמיע לך קטע של יצירה, הוא שם את היצירה, ראשו היה נשמט כאילו למצב של שינה ולא יכולת לדבר איתו. הוא טען שבחינוך שלנו לא לימדו אותנו באמת להקשיב.

kulmus1

‬עם‭ ‬אנסמבל‭ ‬האומן‭ ‬ח‭"‬י‭ ‬במופע‭ "‬קולמוס‭ ‬הנפש‭"‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬ צילום‭: ‬רוזה‭ ‬ישי‭, ‬באדיבות‭ ‬אנסבל‭ ‬האומן‭ ‬ח‭"‬י‬‬‬‬‬‬‬‬‬

לא אבא, אלא אמא שלהם

מעבר להיותו אמן היה גם פדגוג גדול ומורה בחסד. הוא אהב את המגע עם הדור הצעיר, אנשים תוססים הפתוחים ומוכנים לכל הרפתקה, לכן שנים רבות מעבר להוראה באוניברסיטאות הוא לימד גם בתיכון וגם באופן פרטי.

אני זוכר שבאחת החזרות הראשונות שבהן עבדנו על המופע "קולמוס הנפש" לקראת פסטיבל ישראל – מופע שהיה יוצא דופן בגישתו המוסיקלית ובעיבודים שנוצרו – ישבתי רגע בצד והתבוננתי מסביבי בדינמיקה המתרחשת בחדר. היה הרבה להט בחדר, ויכוחים ללא פשרות. חלק מהחבורה שהיוותה את אנסמבל האומן ח"י היו תלמידים של אנדרה שסיימו לא מזמן את התיכון. התבוננתי בפליאה בישירות שבה הם פנו אליו והתווכחו איתו. בקלות הם יכלו לומר על הצעות שלו, ובלי לעדן את הדברים: "אנדרה, זה לא מספיק מעניין". והוא כחבר באנסמבל – והוא עמד תמיד על כך שלא ייקח ויקבל מקום מיוחד יותר מכל שאר החברים – קיבל את הביקורת והיה פתוח לאפשרויות חדשות. הסתכלתי ואמרתי לעצמי, אשריי המורה שהצליח להעמיד כאלו תלמידים. התנהגותם לא ביטאה חוסר כבוד, אלא כבוד עמוק והערכה גדולה, בבחינת "גדול מרבן שמו".

 יוני ניב נזכר שפעם אחת הוא אמר בתגובה לוויכוחים: "הם חושבים שאני אבא שלהם, אבל הם לא יודעים שאני אמא שלהם". אבא מלמד, אמא מולידה, והוא ניסה להוליד את האישי הקיים ללא מניירות.

הוא אתגר גם אנשים מקצועיים שבאו ללמוד אצלו וביקש מהם ללכת מעבר למה שהם יודעים, להפתיע ולשחק. בחופש יש הסכנה של הנפילה, והכבוד המדומיין מונע מהאדם להסתכן. אוזנו הייתה רגישה לכל התחבאות הנובעת מפחד, בין אם הפחד הסתתר תחת "טכניקה וירטואוזית" ובין אם תחת "מקצועיות" חמורת סבר. אם עיבוד לשיר נכנס למסגרת שהאוזן כבר רגילה לשמוע או להקשר חברתי, מיד הוא היה עוצר.

גם כאדם הוא לא אהב אידיאולוגיות המכסות על האמת החיה והמורכבת. כך ביחס לאמנות, כך ביחס לתורה וכך ביחסו לחברה הישראלית. הקיבעון היווה לגביו מקום של התבצרות, עמדה שאין בה מפגש חי עם החיים, והרי א–לוהים הוא א–לוהי אמת מפני שהוא א–לוהים חיים.

"חברתיות" המזינה את עצמה רק מעצם החברתיות הרתיעה אותו. כמה פעמים הוא העיר בעדינות על החברה הדתית שמייצרת הרבה פעמים מוסיקה שאין בה חידוש. דומני שראה בכך סכנה לא רק אמנותית אלא דתית ואף חברתית, שכן מוזיקה המתענגת רק על ה"ביחד" נוטה ליפול אל עבר הנוסטלגיה של הקדושה ולכן מהווה סימן מעורר סכנה. בעיניו זו לא הייתה מוסיקה יהודית ובוודאי לא מוסיקה דתית, אלא סוג של מוסיקה חברתית מרדימה שלא מפריעה לאף אחד, מאגדת את כולם סביב ה"ביחד" הסוגר ולא הפותח (כי יש גם ביחד פותח ומלא קדושה ורכות).

במובן הזה הוא היה חבר, ומורה גדול ויוצא דופן, החי את העבר וקשור בו בעומק גדול מצד אחד ובעל חידוש ונביעה מן הצד השני. כשעבדנו על שתי יצירות מרכזיות של האנסמבל, "קולמוס הנפש" ו"רזא דשבת", חיפשנו חומרים עמוקים ואותנטיים בתרבות היהודית, אבל אנדרה כל הזמן נזהר והזהיר מלהיות נוסטלגיים ביחסנו אליהם.

התחדשות בכל יום

 ולסיום, בנימה אישית: אנדרה יקר, אהבת את התרבות היהודית ואת החברה הישראלית מאז עלית לארץ. בספר השיחות בינך לבין מירה זכאי דיברת בכאב על הפיצולים המדומים בחברה, כאשר חלקים שונים מתגוננים האחד מפני השני בשפה פוצעת, כאשר לאמתו של דבר מה שמניע את המחלוקות הוא חוסר המודעות לכך שכל חלק מתגונן בעצם נגד קולות אחרים בתוכו. הדתי לא יכול להתמודד עם החילוניות שבתוכו ולכן מפצל עצמו מהחברה החילונית, והחילוניות לא יכולה להתמודד עם הדתיות שבקרבה ולכן מבדילה עצמה מהחברה הדתית, ולא קרב זה אל זה. חלוקות אלו נראו בעינייך ככזב, וכמו כולנו ראית את הנזק שבהן.

לקראת שנת השמונים לחייך זכינו לעבוד איתך על דברים חדשים. הופענו כמה פעמים באירועים חגיגיים לכבודך, וזכית להערכה ולתודה מאנשים רבים. בקונצרט גדול שערכו לכבודך בקול המוסיקה, ושכהרגלך חרג הרבה מעבר לזמן המתוכנן, פנית לקהל ואמרת: אני בן שמונים. אם לא עכשיו, אימתי?

כשקבלנו את ההודעה על מחלתך, התארגנו כל חבריי האנסמבל שכה אהבת, הוצאנו במהירות את הדיסק "רזא דשבת", וזכינו להודות לך בערב מרגש שנערך לכבודך. בלב הייתה תפילה לרפואתך אבל גם פחד וכאב שמא זה ערב פרדה. כמה שבועות לאחר מכן התגברת וחזרת לחיים, חזרת ללמד, ואפילו זכינו להופיע איתך שוב כמה פעמים. כל כך רצינו לזכות לעוד תהליך עבודה איתך, ואפילו ישבנו וחשבנו מה יכולה להיות היצירה הבאה. קיווינו שפרויקט חדש ייתן לך כוחות, אבל זהו, אנו כבר מדברים בלשון עבר.

כמה פעמים שיתפתי אנשים בחווייתי במפגשים איתך, ואמרתי שיש אנשים שככל שאתה מכיר אותם יותר מקרוב ההערכה שלך אליהם קטנה, ויש כאלו שאצלם זה הפוך, ככל שאתה שוהה במחיצתם אתה מכיר אותם יותר והערכתך אליהם גדלה. זו הערכתי אלייך, ואולי זו ההגדרה של גדלות בחיים, המרשה לעצמה להתחדש ולהעמיק בכל יום תמיד.

אני כותב את הדברים מתוך הכרת הטוב אבל גם מתוך רצון לחלוק עם אנשים נוספים את המיוחדות שבך. נגעת באנשים רבים, השפעת על חייהם ותרמת להתפתחותם. היית מורה גדול ואדם מופלא, באישיותך ובגישתך יוצאת הדופן לאמנות, לחברה ולחיים.

אני רוצה להודות גם לרות, שהייתה תמיד איתך ומבחינתנו הייתה חלק מהאנסמבל. כשעשינו חזרות ידענו תמיד שאם אתה מגזים, בחידושים ובאתגרים שאותם דרשת מהקהל, רות תופיע מהחדר השני, תאמר כמה מילים וטוב שכך.

אני רוצה להודות לך בשם כל חברי האנסמבל: יאיר הראל, יוני ניב, איתן קירש, נורי יעקובי, מתי קובלר ורוז'ה ישי, חברו של אנדרה שבסטודיו שלו ברחוב האומן ח"י הכול התחיל. השארת לנו ולרבים אחרים מתנות בעלות ערך רב מכל מפגש ועבודה איתך.

באופן האישי, חשבתי שעוד אספיק להיפרד ממך ולא הספקתי. לא הספקתי לומר לך תודה גדולה, ולומר בפשטות שמעבר להערכה הרבה, פשוט אהבנו אותך על מי שהיית כאדם, כמורה וכאמן.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א' אב תשע"ו, 5.8.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 באוגוסט 2016, ב-גיליון מסעי תשע"ו - 991 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: