גאון הפשטוֹת | עדיאל כהן

 

מי אמר את פרשת הנדרים? עיון בפרשנותו של רשב"ם לפרשה חושף את הגאונות של הפרשן שלא פחד לצאת נגד מוסכמות

רשב"ם, רבי שמואל בן מאיר (1080–1160 בקירוב), הוא גדול פשטני ישראל. אף שהיה ללא ספק  מגדולי ההלכה בדורו, ואת רוב שנותיו הקדיש ללימוד גמרא וכתיבת חידושים על התורה שבעל פה, גולת הכותרת של מפעלו הפרשני היא פירושו לתורה ולספרי מקרא אחרים. גאונות היא היכולת להשתחרר ממוסכמות החברה שבה אדם חי – ורשב"ם, בגאונותו, הפנה עורף להסתמכות על מדרש חכמים בפרשנות המקרא, יסוד מוסד בפרשנות סבו רש"י, וביקש לפרש את המקרא מתוכו, כפשוטו, ולפי דרך המקראות ודרך ארץ. למרות חשיבות פירושו לא רבים לומדיו, ודאי לא בהשוואה לפירוש רש"י. במסגרת רשימתי השבוע אבקש לטעום מעט מן המעט מפירושו, דרך עיון בפרשנותו לפרשת הפרת נדרים שבפתח פרשתנו.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

דברי משה

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹתנשאלתי באניוב בכרך לושדון, לפי הפשט, היכן מצינו שום פרשה שמתחלת כן, שלא נאמר למעלה "וידבר ה' אל משה לאמר איש כי ידר" וגו', והיאך מתחלת הפרשה בדבורו של משה שאין מפורש לו מפי הגבורה?

השאלה נשאלה בעיר Loudon אשר בחבל Anjou השוכנת בצפון מערב צרפת. השואלים הם לומדי מקרא שלא נחה דעתם בפירושים הקודמים שבידיהם ולכן הם מבקשים פירוש לפי הפשט – דווקא, ויודעים שימצאוהו אצל רשב"ם. השואלים תמהים על סגנונו החריג והייחודי של הפסוק הפותח את הפרשה: "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר". בניגוד לסגנון הפתיחה השגור "וידבר ה' אל משה לאמר" – כאן משה מחליף את ה'. אמנם משה מצהיר כי דבריו בצו ה' נאמרו: "זה הדבר אשר צוה ה'" – אולם לא מצאנו במפורש צו שכזה.

רשב"ם משיב כי הסגנון החריג משקף את ההתרחשות ההיסטורית. הלכות הפרת נדרים נמסרו לעם מפי משה כהרחבה של מושג הנדר שהוזכר בדברי ה' בחתימת הפרשה הקודמת: "אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם". כלומר, צו ה' האמור בדברי משה, "זה הדבר אשר צוה ה'", אינו מתייחס למה שלאחריהם, "איש כי ידר נדר וכו'", אלא לאמור לפני כן, וכעת משה מיוזמתו מלמדם כיצד יתמלא צו ה' זה בדיוקו. בדברים האלה משתקפת נועזות של ממש. רשב"ם לא חושש לטעון כי משה מפי עצמו אמר את פרשת נדרים.

בשורה ספרותית

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' – קרבן, אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָהלענות נפשו, לֶאְסֹר אִסָּר וגו' לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, מוסב על הנדר. כלומר, לא יאחר את נדרו עד לאחר הרגלים, כמו שצִוַם      הקב"הככל היוצא מפיו יעשהמוסב על "השבע שבועה", כעניין שפירש בשעת שבועתו יעשה, [ו]לפי הזמן שפירש, הן קרוב הן רחוק.

כאן מגלה רשב"ם רגישות לשונית מופלגת, ועומד על מבנהו הספרותי הייחודי של פסוק ג, לפי הדגם א.ב.א.ב : (א) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' /  (ב) אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ / (א) לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ / (ב) כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה:

במקום אחר (שמות ב, ו) עומד רשב"ם גם על מבנה כיאסטי:

(א) וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד / (ב) וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה / (ב) וַתַּחְמֹל עָלָיו/ (א) וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה.

ובלשונו: "לפי שהיה בוכה (ב), לכך 'ותחמול עליו' (ב), ולפי שראתהו נער זכר מהול (א), אמרה 'מילדי העברים זה' (א)". בפירושו שם הוא מפנה לדוגמה נוספת במקרא של מבנה שכזה בשמואל א א, ה:

 [וּלְחַנָּה יִתֵּן] (א) מָנָה אַחַת (ב) אַפָּיִם (ב) כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב (א) וַה' סָגַר רַחְמָהּ:

ובלשונו: "'וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם' (ב) חולק  חד בחיר (=חלק אחד מובחר). ולמה? (ב) 'כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב', לכך נתן לה אפים, מקערה שלפניו. ואם כן למה (א) מנה אחת? כי (א) 'ה' סָגַר רַחְמָהּ' אבל לפנינה ולכל בנותיה ובניה (=המוזכרים לפני כן בפס' ד) נתן מנות הרבה, כי בנים היו לה".

ניתן לומר, בלא גוזמה, כי רשב"ם הקדים בפירושיו אלו, בקרוב לאלף שנים, את הגישה הספרותית הרווחת כיום בין הלומדים, המבקשת לחשוף את דרכי העיצוב הספרותי של המקרא.

לא כמו חז"ל

נשוב לפירוש רשב"ם בפרשת נדרים:

ואם בית אישה נדרהאבל למעלה כת' "ונדריה עליה". אותו פסוק בנדרים הקודמים קודם שנשאה. ומשמע לפי הפשט שהבעל מפר בקודמין.

סגנונו כאן קצר וסתום וזוקק הסבר: פסוקים ז–ט מתייחסים לאישה מאורסת לאיש: "וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ" ("שתהיה אליו בבית אביה ולא באה אל ביתו" – רמב"ן). התורה מלמדת כי אף שעדיין לא נכנסה לביתו, האיש יכול להפר את נדריה. לכאורה עולה מכאן בפשטות כי גם לאחר שנישאו ובאה האישה אל ביתו – יוכל להפר נדרים שנדרה בהיותה בבית אביה. אולם לא כך פירשו חז"ל. לדעתם, בנשואה "אין הבעל מפר בקודמין" (בבלי נדרים עב, א).

רשב"ם בכוונה נוקט את לשון חז"ל ומפרש בניגוד להלכתם: "ומשמע לפי הפשט שהבעל מפר בקודמין". בניגוד לרמב"ן שמקבל את הכרעת חז"ל למרות שנִגלה אחרת מן הכתוב, רשב"ם לא מהסס לפרש לפי הפשט גם כאשר פירושו סותר את הלכת חז"ל.

כל זה היה טעימה על קצה המזלג מפרשנות רשב"ם, ואידך זיל גמור.

הרב ד"ר עדיאל כהן הוא מרצה לתנ"ך במכללת בית ברל ובמכללות נוספות

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ג תמוז תשע"ו, 29.7.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 ביולי 2016, ב-גיליון מטות תשע"ו - 990 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: