בת עשר במחלקה סגורה | גדי איידלהייט

 

הדיאגנוזה הייתה ברורה: סכיזופרניה. והחלה התמודדות ארוכה עם ילדה שמודעת למחלתה ולפגיעתה בעצמה ובסובביה. גילוי לב נדיר של אם על קשיים ומחשבות שתוקות בספר שחובה לקרוא ולבכות

אשבויה בעצמה

מיומנה של אם

נועה שטמלר

ידיעות ספרים, 2016, 317 עמ'

נדיר שאני כותב סקירה על ספר שאינו ספר עיון ונדיר יותר לכתוב על ספר באמצע הקריאה שלו. הרי צריך לקרוא ספר עד הסוף, לחשוב עליו מעט ואז אפשר להתחיל לכתוב. "שבויה בעצמה" מספר את סיפורה של נועה (שם בדוי), אם לחמישה ילדים, כאשר נגה, הבת הצעירה, חולה במחלת נפש כרונית – סכיזופרניה.

נושא הספר קשה, אולם הקריאה בו קלה והלשון פשוטה וברורה. הכנות והאומץ של נועה מפליאים ולמעשה היא חושפת בפנינו את קודש הקודשים של עצמה ואת מחשבותיה הכמוסות ביותר הנוגעות להשפעות המחלה בכל מישורי החיים, כולל מחשבות שכמעט אי אפשר להעלותן על הכתב. זהו ספר חשוב, קול אמיתי, לא ספרותי, הנובע מהלב וחודר אל הלב.

באופן טבעי, בתחילת הספר עלו בי רגשות רחמים כלפי נועה וגם, יש להודות, הרגשת הקלה שהצרות האלה אינן מנת חלקי. אלו רגשות אנושיים ואי אפשר להתעלם מהם. אולם נועה לא מבקשת רחמים, וגם לא רוצה שתרגישו מאושרים בחיים שלכם. נועה רוצה מעט הבנה.

בספר אנו מתוודעים לקשיים המרובים בחייהן של נועה, נגה והמשפחה. בשנות הגן המחלה עדיין אינה מאובחנת, אבל ריפוי בעיסוק לא עוזר וגם טיפול פסיכולוגי לא מניב התקדמות ובסוף בלית ברירה פונים לטיפול פסיכיאטרי. גם בטיפול זה מאבחנים בהתחלה מחלות "קלות יותר" מסוג חרדה או דיכאון, אבל בסופו של דבר הדיאגנוזה ברורה: סכיזופרניה. גם הטיפול התרופתי לא מועיל ואין מנוס מאשפוז במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי. אשפוז של ילדה בת עשר.

לכל אחד דימוי משלו על "מחלקת ילדים סגורה בבית חולים פסיכיאטרי", אבל נועה מספרת לנו מה זה באמת. על הקשיים של הילדה שמודעת למחלה שלה, לתוצאות שלה – נגה פוגעת בקרובים אליה ובעצמה, מודעת לכך ואין לה יכולת להפסיק זאת. נועה, האם, נקרעת בין הבית שבו בעל וארבעה ילדים נוספים לבין הטיפול בנגה, התמודדות המצריכה כוחות גוף ותעצומות נפש. הספר הוא על נועה ונגה, כאשר הבעל ושאר הילדים נחשפים פחות, אולם די במה שנחשף כדי להבין עד כמה הקושי גדול.

הטיפול הפסיכיאטרי מתקדם בצעדי צב. התרופות גוררות תופעות לוואי חזקות ולכן מתחילים במינון נמוך מהנדרש ומעלים בהדרגה. תופעות הלוואי מתפרצות הרבה לפני שאפשר לדעת אם הטיפול עוזר ועם כל עלייה יש ירידות. סבלנות היא מילת המפתח ומשך הטיפול נמדד בחודשים ובשנים, הרבה מעבר לצירי הזמן שאליהם אנו רגילים.

על‭ ‬כל‭ ‬עלייה‭ ‬יש‭ ‬ירידות‭. ‬דיוקן‭ ‬עצמי‭ ‬של‭ ‬חולה‭ ‬סכיזופרניה צילום‭: ‬שאטרסטוק

על‭ ‬כל‭ ‬עלייה‭ ‬יש‭ ‬ירידות‭. ‬דיוקן‭ ‬עצמי‭ ‬של‭ ‬חולה‭ ‬סכיזופרניה
צילום‭: ‬שאטרסטוק

ללא שינה

בנקודה זו בקריאת הספר, הבנתי במי מדובר. זה לא קשה כל כך, אולם בקריאה עצמה לא היה חשוב לי לדעת את זהות האנשים. אולי דווקא ההפך. יש משהו נוח בקריאה על מישהי ערטילאית למרות שאתה יודע שכל מה שכתוב אמיתי. אבל לא רק שאני יודע במי מדובר, אני מכיר את מי שבהם מדובר וזה הבדל גדול. הסיפור אפילו התפרסם בעבר, שמעתי אותו או קראתי עליו. ומה הייתה התגובה שלי?: "כמה נורא, אוי ואבוי. כמה צרות נופלות על משפחה אחת". וזהו. חזרתי לעסוק ב"צרות הגדולות" שלי, צרות שעבור נועה הן שמחות קטנות של יום חולין.

ועכשיו קצת קשה לי להמשיך ולקרוא בספר כי פתאום זו לא דמות עלומה. אולי לא אזהה את נועה היום ברחוב, אבל דמותה מהעבר צרובה בי. אני לא מציצן וסולד מתוכניות הריאילטי המבוססות על מציצנות, והנה אני פתאום נכנס למעמקי לבה ומוחה של מישהי שאני מכיר. איך אני יכול לעשות דבר כזה?

להבנה במי מדובר הגעתי בשעת לילה מאוחרת ולמעשה המחשבות המתוארות בפסקה הקודמת מנעו ממני להירדם. גם לילה קודם לכן חלמתי על הספר בצורה כלשהי, ואם ספר מצליח להגיע אליך לחלומות או למנוע ממך שינה, אפשר להבין לבד כמה עוצמה טמונה בו. בעודי על יצועי כתבתי במוחי את הסקירה הזו מתוך הכרה שאני חייב לכתוב אותה. ואז הבנתי, הרי זו הסיבה שנועה כתבה את הספר. נועה רוצה שנקרא. כן, גם מי שמכיר אותה ואפילו מי שמכיר אותה היטב יקרא את הספר.

ויותר מזה שנועה רוצה שנקרא, היא רוצה שנבין. היא בוודאי לא מעוניינת בחשיפה לצורך החשיפה. אבל היא רוצה שנדע שאם אנחנו רואים ילד קטן מכה באלימות את הוריו, שנבין מה הסיטואציה ולא נמהר לשפוט. ואם אני, אחרי לילה אחד של חוסר שינה, מרגיש צורך עז לכתוב את המחשבות הפשוטות שלי, מה כבר אפשר להגיד על נועה ששומרת דברים בלבה במשך שנים.

בכי משותף

אמשיך לקרוא בספר. לקרוא ולפעמים גם לבכות, אבל לא לבכות למען נועה ונגה ולא לבכות עליהן אלא לבכות עם נועה ונגה, כי אסור שהן יהיו לבד. והקריאה היא דרך להביע התעניינות, תמיכה והבנה. זה כל מה שנדרש מהקורא ומה עוד אוכל לעשות.

אבל אולי בעצם יש משהו שאני יכול לעשות. אני כותב על ספרים ואנשים קוראים את מה שאני כותב, אז אנצל כאן את הבמה לקרוא לכם בקול גדול: קראו את הספר. בוודאי אם אתם אנשי מקצוע: רופאים, אחיות, עובדים סוציאלים, מורים, אבל גם אם אינכם עוסקים במקצועות אלו, פשוט כבני אדם.

אני חש שאנחנו חייבים את זה לנועה. חייבים כחברה – לגלות הבנה לאנשים שאת הקשיים שלהם אנחנו אפילו לא מסוגלים לדמיין, וגם אני כפרט חייב את זה לנועה. כי אם מישהו נצרב בתודעתך כדמות שהשפיעה עליך בדרך כלשהי, אתה צריך להכיר לו תודה.

תודה לך נועה. תודה שהיית אמיצה מספיק לחשוף דברים אישיים כל כך. תודה ששיתפת אותנו, שריגשת אותנו, שאפילו גרמת לנו לבכות איתך. וגם תודה על אותם זמנים רחוקים שבהם הצטלבו דרכינו. לעולם לא מאוחר מדי להודות.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ג תמוז תשע"ו, 29.7.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-31 ביולי 2016,ב-ביוגרפיה, גיליון מטות תשע"ו - 990. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: