אגדה עתיקה משנה חיים | אריאל הורוביץ

רחל מראני, נספחת התרבות לשעבר של ישראל בוושינגטון ומי שייסדה את "הקרן למצוינות בתרבות", החליטה יום אחד, באמצע החיים, לעזוב הכול. המפגש שלה עם דמויותיהם של ריש לקיש ורבי יוחנן הביא אותה לכתוב ספר על הדרך לשמוט ולהתחיל מחדש

לפני כשבע שנים, בעודה מכהנת כיו"ר הקרן למצוינות בתרבות – קרן פילנתרופית שתומכת באמנים ישראלים – התחילה רחל מראני להרגיש את החץ ננעץ בלבה. עד אותה נקודה נהנתה מראני, שכיהנה קודם לכן כנספחת התרבות של ישראל בוושינגטון, מפעילותה היומיומית: מגיוס הכספים לטובת התרבות הישראלית, מהקשר עם האמנים השונים, מעידוד תחומים כגון תיאטרון, קולנוע, מחול ופיסול. אך כשהחץ ננעץ, בעיצומן של שנים אינטנסיביות כל כך, היא הבינה שעליה לעצור.

מראני, נשואה לאוהד ואם לשלושה, החליטה לצאת למה שהיא הגדירה כ"שנת שמיטה": שנה שבה עצרה כדי לבחון את מסלול חייה, להבין את הכאב שתקף אותה. בדרכה נחשפה לסיפורם הטראגי של רבי יוחנן וריש לקיש במסכת בבא מציעא, המספר על הקשרים הסבוכים של השניים, ודווקא בה – באגדה התלמודית העתיקה – הצליחה למצוא מזור.

את המסע שלה, רווי תובנות מסיפורים תלמודיים כמו גם מחכמה בודהיסטית, מסכמת מראני בספרה החדש "לשמוט, סיפור אהבה" (הוצאת דביר), סיפור של כאב, של התבוננות בחיים והשלמה עם פרדות ואכזבות. יותר משהיא מציעה תשובות חד–משמעיות, מנסה מראני לפרוס בפני הקורא נתיבים אפשריים ואפיקי מחשבה, כלים לשמוט, לשחרר – ולאהוב.

צילום: אריק סולטן

צילום: אריק סולטן

כלואה בתפקיד

אני רוצה לחזור לאותו חץ שננעץ בך. את מתארת אותו בתחילת הספר. ניהלת אז את הקרן למצוינות בתרבות אחרי קריירה מצליחה בוושינגטון, והנה פתאום מגיע החץ הזה. מה בדיוק קרה שם?

"החץ היה האיתות החזק ביותר, אבל קדמו לו אותות אחרים – עייפות גדולה, אכזבות. כשאני מנסה להבין למה החץ ננעץ, אחת התשובות קשורה למבנה של הקרן שבראשה עמדתי. זו סיבה ארצית מאוד, אבל היא אפשרית. אני חושבת שיצרתי מבנה לא בריא, סימביוטי – אני הייתי הקרן, והקרן הייתה אני. היה ברור לגמרי ומדובר בכל מקום שהקרן היא אני. אם היו אומרים משהו טוב על הקרן, הייתי מוחמאת, וכשהיו מותחים ביקורת – לקחתי את זה אישית.

"בניתי את הקרן בצלמי ובדמותי – לא היה בה דבר אחד שלא אני בניתי. זה מקור חוזקה של הקרן, אבל זה גם מקור חולשתה. גייסתי מיליונים בדיוק בגלל הסימביוזה הזו, ומצד שני – ברגע שהייתי צריכה סוג של הפסקה, לקחת מרחק מהפרויקט, כל המבנה התערער. אני חושבת למשל על הביטוי 'בלעדייך אני חצי בן אדם'. נוהגים להבין אותו כביטוי רומנטי, אבל זה ביטוי נורא. זה מבנה היחסים העצוב ביותר שיש. אתה חצי ממשהו, אתה אחוז, תלותי לגמרי, ואם אתה רוצה להשתנות לכיוון אחר – אתה לא מצליח. זה מה שקרה לי.

"למעשה, הוכנסתי לתוך תבנית", אומרת מראני, "כשניהלתי את הקרן, התפרסמה כתבה גדולה עליי ועל הקרן באחד העיתונים. זו הייתה כתבה מאוד מפרגנת, מאוד חיובית, והופיעה שם תמונה גדולה שלי עם האמנים סביבי, תחת הכותרת: 'רחל אמנו'. כולם סביבי שמחו בשבילי, אבל אני לא יכולתי לשמוח. זה לא הצחיק אותי, ולא הבנתי למה. מה עוד רציתי? לקח לי זמן להבין שהייתי כלואה בתוך תפקיד. הייתי תיאור תפקיד. אני זוכרת שכשפינינו את המשרדים של הקרן בשדרות רוטשילד בתל אביב, יצאתי להסתובב בשדרה, ופגשתי ליד הקיוסק ידיד שלי, שהציג בפניי חבר אחר שלו. ולפתע מצאתי את עצמי לא מסוגלת להושיט יד לעבר התיק שלי ולתת לו את כרטיס הביקור שלי, כפי שעשיתי עד אז בכל פעם שפגשתי אדם בפעם הראשונה. הרגשתי שהכרטיס כבר לא אומר עליי שום דבר. זו לא אני, ואני צריכה לחפש הגדרה אחרת למי אני בעצם".

ובכל זאת, אף אחד לא מכניס אותך לתבנית אם את לא נכנסת לשם בעצמך.

"אתה צודק. יש לי חלק בזה. אהבתי מאוד את הקרן, את האמנים, את התורמים. זה התאים גם לי. כמובן שאתה מוכנס לתוך משהו, ובו זמנית אתה נכנס אליו בעצמך. אי אפשר להדביק לאף אחד תדמית אם הוא לא מקבל אותה. הכול שאלה של מינונים. בשלב כלשהו, התדמית הזו הכבידה עליי – לא רציתי יותר להיות רחל אמנו. רציתי לעשות דברים אחרים, ולא יכולתי. בכלל, כל דבר שמגדיר אותך, בהגדרה גם גודר אותך. אתה עיתונאי, אתה יכול לחשוב שלהיות עיתונאי זה מצוין ומדויק עבורך, ושזה מגדיר אותך – אבל זה גם גודר אותך. מה אם פתאום תרצה להיות מטפס הרים בהימלאיה? יגידו לך – מטפס הרים?! מה פתאום, אתה טוב בלכתוב. כשזה קורה, כשאנחנו חנוקים בתוך התבניות שלנו, כדאי לעצור ולהתבונן".

הצורך אחד בשני

ספרבמשך שנתיים התהלכה מראני עם החץ נעוץ בלבה, עד שהחליטה לצאת להפסקה. במהלך השנתיים הללו נתקלה באקראי בסיפור ממסכת בבא מציעא דף פ"ד, המגולל את סיפור היכרותם של רבי יוחנן וריש לקיש, את הקשר ביניהם ואת סופו העצוב. "כשקראתי את הסיפור הזה, הרגשתי משהו שלא הרגשתי מעולם", היא נזכרת, "הסיפור הגיע אליי בדואר האלקטרוני, בתוך ברכת שנה טובה שקיבלתי. קודם כול, לא הבנתי מה כתוב שם. בדקתי בגוגל, וגיליתי שזהו סיפור מהתלמוד הבבלי. קראתי את הסיפור עשר פעמים ברצף, והייתה לי תחושה שביום שבו אבין את הסיפור, אבין מה קורה לי. זיהיתי שרבי יוחנן וריש לקיש רוצים לומר לי משהו על החיים שלהם, שממנו אלמד על החיים שלי. הייתה שם מין ודאות לא מוכרת לי, שאני מוכרחה להבין מה קורה שם ואיך זה רלוונטי לחיי. יצאתי למסע בעקבות הסיפור".

מראני החלה ללמוד בבתי המדרש הפלורליסטיים, שם הכירה סיפורים תלמודיים נוספים. במקביל החלה ללמוד בודהיזם וקבלה. באותה תקופה, היא מספרת, נשאה בתיק שלה עשרה עותקים של הסיפור, וחילקה עותק לכל אדם שפגשה – כרטיס ביקור חדש, אם תרצו. היא שמעה מאות תובנות על הסיפור, חלקן גם מצאו את דרכן לספר.

מה מצאת בסיפור התלמודי הזה?

"מצאתי בו כל כך הרבה דברים, עד שקשה לי לכמת אותם. בראש ובראשונה, שמעתי בפרדה של רבי יוחנן וריש לקיש משהו שהיה צריך לקרות כבר פעם. דמיינתי אותם כאנשים נורא בודדים בתפקידים שלהם –  מנהיגים אך בודדים – שחיפשו מי יוכל לראות אותם מעבר לתפקיד שלהם. בעיניי, נוצר משהו מאוד מיוחד בקשר ביניהם. הזדהיתי מאוד עם הדרך שבה רבי יוחנן מתאר מה ריש לקיש היה עבורו – הוא אומר שבלעדיו 'הסוגיה לא מתרווחת'. יש כאן קשר של הדדיות – אני אגיד משהו, אתה תפרק אותו, ואז אני אגיד לך ואתה תפרק. כל הרעיון של למידה בחברותא מבוסס על זה. הזדהיתי עם הצורך שלהם אחד בשני, ויחד עם זאת – הם היו צריכים זה את זה במינונים אחרים, והמינונים שלהם השתנו לאורך השנים.

"ריש לקיש היה צריך מסגרת – הוא ידע שהוא פרא אדם, שגבולותיו קלים לפריצה, והוא היה צריך את רבי יוחנן. ואילו רבי יוחנן היה צריך את היצירתיות, את היצריות, את פריצת הגבולות. ואכן, בתוך כל אחד מאיתנו יש רבי יוחנן וריש לקיש. ניטשה יקרא לצדדים האלה דיוניסוס ואפולו – אלה רבי יוחנן וריש לקיש. שני הכוחות הללו הם אפיונים שלנו, שניהם פועלים בקרנבל החיים.

"דבר נוסף שהרגשתי כשקראתי את הסיפור הוא שהיה לריש לקיש ורבי יוחנן קשר נפלא עשרות בשנים, ולפתע משהו השתנה. אולי בגלל השנים, ואולי בגלל שריש לקיש רצה כבר להיות 'אחד משלנו', ואילו רבי יוחנן רצה שהוא תמיד יישאר גם לסטים. אני דווקא שמעתי באמירה הזו של רבי יוחנן דבר חיובי – הוא כביכול אומר לריש לקיש: יש לך משהו שאין לאף אחד אחר. אל תשכח את הליסטיות, היא נותנת לך. ברור שריש לקיש נעלב מזה. משהו שם הולך ומשתבש בין הציפיות של שניהם. כל אחד רוצה משהו אחר, וזה לא כל כך עובד, ועדיין הם אוהבים אחד את השני ולא רוצים שזה ייגמר. הם מבוהלים ממה שיקרה, ממה שיאלץ אותם לפרק את הצמד – ונאחזים זה בזה עוד יותר".

רגע השמיטה

מעניין שבחרת לקרוא לתהליך שעברת בשם "שמיטה". למה דווקא שמיטה?

"את השאלה הזו ממש ניסיתי לפצח במשך הרבה זמן – להבין מדוע בחרתי לצאת דווקא לשנת 'שמיטה', ולא, נניח, ל'פסק זמן' או ל'חופשה'. התשובה נובעת מתוך הבודהיזם, שאליו אני נחשפת באינטנסיביות בשנים האחרונות. בבודהיזם מצאתי את העיסוק הישיר והבהיר בכך שהיאחזות גורמת סבל, ויש דברים שצריך לשמוט. הבודהה אומר שהסבל נוצר בשעה שאנחנו מתחילים להיאחז בכל מיני דברים – במעמד, בכסף, בהרגלים או בקשרים. כל אלה כובלים אותנו והם לא נכונים לנו, והם גורמים סבל. זה מה שקרה לי. סבלתי, ולא הבנתי מדוע. הייתי בסוג של כלא מזהב, ואני נאחזת בו ונאחזים בי. כשהבנתי שזה קשור לכאב של החץ, ושאני חייבת לעשות את המהלך ולשמוט – זה היה כואב. סוג של כריתה. באמת, אין לי מילים. זה היה נורא. רע לתפארת.

"אבל השמיטה הזו מתרחשת לא רק במצבי קיצון כמו שתיארתי: למעשה, כמעט אין יום שבו אנו לא נדרשים לשמוט משהו – להיפרד ממשהו, להשלים עם דבר מסוים. זה נכון גם ביחסים עם אנשים – חשוב כמעט כל יום להתבונן על האנשים שנמצאים לידינו ולראות כמה היחסים שלנו איתם הם יחסים נכונים. אני בוחנת את זה אחרי פגישות עם אנשים – אני שואלת את עצמי האם הפגישה הזו לקחה ממני אנרגיות, או נתנה לי אנרגיות. האדם שאיתו אני נפגשת הוא לא בהכרח אדם רע – אבל אולי החיים שלנו לקחו אותנו למקום אחר, אולי הנהרות שלנו זרמו לכיוונים שונים. הרגע הזה, שבו צריך לשמוט, הוא רגע קשה".

זה נכון גם ביחסים בין הורים וילדים.

"כן, זו דוגמה מובהקת. אנחנו נכנסים לפלונטר של ציפיות מהילדים שלנו, ואז אנחנו מתחילים להתאכזב ונעשים מרירים. אנחנו מצפים שהילדים שלנו יהיו סוג של שלוחה שלנו, שיהיו אנחנו, שיממשו את כל מה שתמיד רצינו. הם כרטיס הביקור שלנו. וברגע שזה לא עובד, ויש להם הדרך שלהם, מתחילה לפעפע אכזבה, מרירות. אבל כשלומדים לשחרר ולהבין שזו דרכם, וקרוב לוודאי שהם עושים את מה שהכי נכון עבורם, משהו בקשר ובלב מתנקה. פתאום הקשר, שהיו בו תערובות של אכזבות ותלונות, מתמלא באהבה".

כבר במחזור אחר

זה מעניין שאת מפרסמת את הספר ומציעה את הדרך שלך, אבל אם את עצמך היית קוראת ספר כזה לפני שש שנים, לא היית עוברת את כל התהליך הזה.

"זו נקודה מעניינת שאני מתלבטת בה. לפני כמה ימים ישבתי לשיחה עם קבוצה של אנשים שקראו את הספר, ואמרתי שאני מקווה שנצליח להיות רגישים לעצמנו ונקשיב לעצמנו, ואז לא נצטרך להסתובב עם חיצים בלב, ואז קם מישהו ואמר: 'אבל אז לא היית כותבת את הספר הזה'. אמרתי לו שהוא צודק, אבל זה משהו שאף פעם לא נוכל לדעת בוודאות. ברור שאם הייתי מצליחה לנהל את הקרן בצורה נכונה, כל זה לא היה קורה. ברור שאם שני הקטבים לא היו כל כך קיצוניים – הקוטב של הנשמה והקוטב של העשייה – זה לא היה קורה לי. אבל בדיעבד, כמו שקלאריסה אסטס אומרת, אני אמנם לא צריכה לברך על הגלות, אבל יש בגלות ברכות גדולות מאוד. הייתי במקום קשה מאוד, יצאתי מאזור הנוחות שלי, ודווקא משם גדלתי, צמחתי, יצרתי משהו חדש. התחלתי להרגיש רע, ומשהו לא עבד – היה פער בין הריצה והקריירות וההישגים לבין הנשמה שנשארה מאחור".

היום מראני יודעת שלקרן, שפעילותה עצרה ב–2011, היא כבר לא תחזור. "אני במקום אחר", היא אומרת, "ב–2010, כשיצאתי לשנת שמיטה, ניהלתי את הקרן בו זמנית, וב–2011 הבנתי שאני רחוקה מלחזור. רק אז הבנתי שיש כאן תהליך עמוק יותר. אספר לך משהו שגיליתי לאורך התהליך הזה. חבר אחד הציע לי להתבונן על החיים שלי ולבחון אם יש בהם מחזוריות מסוימת. ישבתי והתבוננתי, וגיליתי שלאורך חיי עד כה, אחרי שש שנים במקום מסוים הרגשתי שהייתי צריכה שינוי, ועזבתי. זה קרה כמה פעמים בחיים שלי, ורק עכשיו הצלחתי להמשיג את זה. אני מאמינה אמונה גדולה בכך שהחיים שלי – ושל רבים אחרים שאני מכירה – עובדים במחזורים. יש כאלה שאצלם זה מחזור של שבע שנים, או של עשר, או של שלוש, ואפילו של עשרים. ולכן, כששואלים אותי האם אקים מחדש את הקרן, אני עונה שאני במחזור אחר. הלוואי שיימצא מישהו שזה המחזור שלו, אבל אני כבר לא שם. אני נמצאת במקום אחר".

מראני, כאמור, לא מציעה פתרונות קסם. "זה לא ספר מתכונים", היא אומרת, "תהליכי השמיטה האלה הם לא פשוטים, אבל מתגמלים מאין כמותם, וכל מה שיש לי להציע זה הניסיון שלי ושל אנשים חכמים ממני שפגשתי – רבי יוחנן וריש לקיש, אובידיוס, יהודה עמיחי ויונה וולך. כל מה שאני יכולה לומר הוא שזו הייתה דרכי, ואם זה רלוונטי – והיה זה שכרי. זה מאוד אישי. אבל יש במסע הזה אפשרות להמריא מעבר למקום ולזמן. רבי יוחנן וריש לקיש היו ממש איתי, למרות 1,700 השנים בינינו. הבנתי את העולם שלהם, את הפחדים שלהם, את השמחות שלהם. הם נטעו תאנה לידי, וראיתי אותם יושבים ונחים מתחת לעץ. ואני חייבת להם חוב ענק".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ג תמוז תשע"ו, 29.7.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-31 ביולי 2016,ב-גיליון מטות תשע"ו - 990. סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. תודה רבה על הכתבה המרתקת.
    הספקתי לקרוא את הספר. מצאתי סיפור מרגש ומלא השראה. תודה לסופרת ותודה לכותב הכתבה!

  2. ספר סוחף לקריאה, מרטיט, מעורר למחשבה והשראה!! אהבתי והתרגשתי מאד. סיפור החיים האמיתי של המחברת משובץ גם בחוכמה העתיקה של היהדות והבודהיזם – ואני הרגשתי לא פעם כאילו מדובר בחיי.
    מומלץ מכל לב!!

  1. פינגבק: לינקים ספרותיים לסוף השבוע – 12/8/2016 | קורא בספרים

  2. פינגבק: שנה טובה מאד! | ברוכים הבאים לבלוג ולספר של רחל מראני

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: