מגמתו של הסיפור המקראי אידיאולוגית, אך היא נסתרת ומסריה מוצפנים וניתנים לחשיפה תוך מעקב זהיר אחר אמצעים ספרותיים. מחקר שופע דוגמאות שולה פנינים מוצפנות ממעמקי המקרא

גלוי ומוצפן

על כמה מדרכי העיצוב של הסיפור המקראי

יונתן גרוסמן

הקיבוץ המאוחד ומכללת הרצוג – תבונות, 2015, 435 עמ'

"לאט לאט, יש זמן", כתב מתי כספי בפתח אחד מספריו לבאים ללמוד את האקורדים המסובכים של שיריו. מחבר הספר שלפנינו, יונתן גרוסמן, מצטט משפט זה בפתח ספרו, כהמלצה שהוא מוצא הולמת לכל המבקשים לעמוד על סודות הסיפור המקראי. אף אני אוחזת לשון המלצה זו בנוגע לקריאה בספרו של גרוסמן על הסיפור המקראי. קראתיו לאט, תוך התעכבות על עניינים שונים והתענגות על עושר הניתוחים ויפי ההגשה.

יונתן גרוסמן הוא עמית לעבודה שאני מעריכה במיוחד, כאדם, כמרצה וכחוקר. אני גם רואה בו שותף למאבק עקרוני בנוגע לשאלה מהו המקום שיש להעניק לטקסט המקראי. שנינו שותפים לדעה שהטקסט אינו מת, בניגוד למגמה שנראה שהולכת ומתרחבת, הנותנת מקום של כבוד לקורא ולפרשנותו הסובייקטיבית, תוך התעלמות מקולו של הטקסט ומהכוונות העולות ממנו.

הסרת המעטה

המבוא לספר מציג את תפיסתו הבסיסית של גרוסמן בנוגע לסיפור המקראי ולמלאכת הקריאה בו. גרוסמן כותב על הצורך של "היעתרות" הקורא לטקסט, מתוך הבנה שלקורא יש כמובן תפקיד בהפקת המשמעות מהטקסט, אך המעמד הבכיר צריך להיות שמור לטקסט (עמ' 12). אפשר אם כן לדבר על "מגמת הסיפור" (בניגוד ל"מגמת המחבר") כמושג נבדל מתודעת הקורא הפרטי (עמ' 11). אולם מגמת הסיפור, טוען גרוסמן, היא מוצפנת, ויש לדלות אותה באמצעות האמצעים הספרותיים שבהם נעשה שימוש לאורך היצירה, המסייעים להסיר את המעטה החיצוני של הסיפור ולחדור למה שנאמר מבעד למרקם המילים הגלוי (עמ' 10).

הנחת יסוד נוספת היא שהסיפור המקראי הוא סיפור אידיאולוגי, ולכן על הקורא לנסות לברר מהי המגמה של הסיפור בהקשרים תיאולוגיים–אידיאולוגיים–אתיים (עמ' 32). גרוסמן מעלה את השאלה מה טעם מצאה הסיפורת המקראית, שהיא ספרות אידיאולוגית, להצפין את מסריה, שהרי ניתן לטעון כי ספרות אידיאולוגית חותרת למסר שיהיה ברור וחד–משמעי. תשובתו כפולה: ראשית, שיטה זו הופכת את הקורא לשותף מלא בתהליך פענוח הסיפור, ודרך זו משפיעה הרבה יותר מאשר הטפה מוסרנית גלויה. שנית, דרך סיפר כזו משקפת תפיסה תיאולוגית ביחסי אדם–א–לוהים–מציאות, ואת העובדה שלא תמיד המציאות מתפרשת לפי מה שנראה באופן גלוי (עמ' 38–37).

שבעת פרקי הספר מציגים שפע של דוגמאות לשיטת ההצפנה במקרא, מן הרמה הבסיסית ביותר של משמעות מוצפנת בצלילים ובמילים, וכלה במשמעות העולה ממבנים שלמים, כגון מקביעת תיחום הסיפור וקביעת מבנהו.

הספר מסתיים באחרית שכותרתה "במקום חתימה: קריאה נסתרת וקריאה חתרנית", המבהירה מהו ההבדל בין קריאה נסתרת, שאותה מציע המחבר, ובין קריאה חתרנית. הקריאה הנסתרת מבקשת לפענח את מה שחבוי בסיפור, מתוך כבוד לסיפור והיעתרות לו, ואילו הקריאה החתרנית, הפוסט מודרנית, אינה מתחשבת במגמות העולות מן הסיפור, והיא מוכוונת כולה כלפי הקורא וחומרי הנפש שלו.

הרב‭ ‬יעבוד‭ ‬את‭ ‬הצעיר‭ ‬או‭ ‬הצעיר‭ ‬יעבוד‭ ‬את‭ ‬הרב‭. ‬מתיאס‭ ‬שטומר‭, ‬יעקב‭ ‬קונה‭ ‬את‭ ‬הבכורה‭ ‬מעשיו‭, ‬המאה‭ ‬ה‮–‬17

מילים מבליעות

בשל קוצר היריעה אסתפק בכמה טעימות מיפי החיבור, לפי סדר הפרקים. הפרק הראשון – "מטענה החורג של המילה" – יוצא מתוך נקודת הנחה שלכל מילה יש תרומה לסיפור, ומביא שפע דוגמאות לשימוש במילים המבליעות קריאה נסתרת המתקיימת בצד הקריאה הגלויה. כך למשל מצביע גרוסמן (עמ' 63–61) על כפל המשמעות שבפועל פג"ע במסופר על שוטרי ישראל: "וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה" (שמות ה, כ). זה עתה יצאו השוטרים נזופים מלפני פרעה, שגער בהם על נרפותם והכביד עליהם ועל עם ישראל את עולו, וזאת בתגובה ישירה להתייצבות משה ואהרן לפניו בדרישה "שלח את עמי" (ה, א). והנה הם רואים לפניהם את משה ואהרן, "מקור הצרה", כביכול. הפועל פג"ע משמש במקרא פעמים רבות לתיאור פגישה ניטרלית, ללא רגשות מיוחדים, כמו בכתוב: "ופגעת חבל נביאים" (שמ"א י, ה). זהו גם משמעו המיידי בתיאור פגישת השוטרים ומשה ואהרן, וכך פירשוהו המפרשים ותרגמוהו התרגומים, ישנים כחדשים. אולם גרוסמן מציע שיש כאן גם משמע נוסף: פג"ע מלשון הכאה ותקיפה, פועל שיש בו קונוטציה שלילית ואלימה, כמו במסופר על דואג האדומי שפגע בעיר הכהנים נוב (שמ"א כב, יח).

גרוסמן מצביע על הזיקות שבין התמונה הקודמת בפרק על עמידת משה ואהרן מול פרעה ובין תמונה זו של עמידת משה ואהרן מול השוטרים, ומסב את תשומת הלב לכך שהפועל פג"ע במשמעות אלימה משמש כבר בתמונה הראשונה, בדברי משה ואהרן לפרעה: "אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב" (שמות ה, ג). גם תיאור החרב המונפת משותף לשתי התמונות, שהרי אל מול החשש המדומה שמביעים משה ואהרן מכך שה' יפגע בהם בחרב, מתלוננים שוטרי ישראל על משה ועל אהרן שהבאישו את ריחם בעיני פרעה ועבדיו "לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ" (ה, כ). ההקבלה היפה הזו שמראה גרוסמן מחזקת את הצעתו שהפועל פג"ע המשמש לתיאור פגישת השוטרים עם משה ואהרן נושא – מעבר למשמעות הראשונית והמיידית של פגישה – משמעות נוספת של עימות נוקב וויכוח חריף בין השוטרים ובין משה ואהרן, שאותם רואים השוטרים כאחראים לצרות שבאו על עם ישראל בכלל ועליהם בפרט.

בפרק השני – "צליל חוזר ומילה חוזרת" – מצביע גרוסמן על האנפורה (חזרה על מילה בתחילת משפטים( בפתח מגילת רות (א, ב): "ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי ושם שני בניו מחלון וכליון". כפי שהוא מבהיר (עמ' 106–105), אנפורה זו מתאימה ביותר למגילה שבה עניין השמות הוא אחד מנושאי העומק ופורץ בגלוי לקראת סיומה, בדברי בועז על כוונתו בנישואיו לרות "להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו" (רות ד, י).

דוגמה יפה למצלול המקפל בו משמעות הוא מביא למשל מדרישת יעקב לקבל את אשתו (שלא נקב בשמה) המלווה בהצהרת כוונותיו: "ואבואה אליה" (בר' כט, כא), וכן המימוש: "ויבא אליה" (שם, כג) – המאפשרים לשמוע כאן את מה שקרה באמת: "אל לאה", בניגוד גמור לכוונות יעקב (עמ' 99).

הפרק השלישי – "שבירת הציפיות של הקורא" – חושף שבירת ציפיות מצד הקורא הנושאת בחובה משמעות. כך למשל, לאחר שבסיפור ריפוי נעמן מצרעתו מדובר על עמידות לפני, שהן עמידה של שירות (נעמן עומד לפני אלישע [מל"ב ה, טו] ואלישע נשבע בה' "אשר עמדתי לפניו" שלא ייקח ממתנות נעמן [שם, טז]), הציפייה היא שייעשה שימוש בלשון זה בתיאור התייצבות גחזי בפני אדונו, עם סיום הסיפור. אולם תחת שייכתב "ויעמד לפני אדניו" נכתב "ויעמד אל אדניו" (שם, כה). שבירת הציפיות מחדדת את ההכרה שגחזי, שלא עמד עמידת שירות בפני אדונו, לא פעל כמשרת נאמן כאשר לקח מנעמן מתנות בתחבולה ובשקר, בניגוד גמור לשבועת אדונו (עמ' 164).

הערכת הדמויות

בפרק הרביעי העוסק בתיחום הסיפור, מציג גרוסמן שלוש אפשרויות בנוגע לשאלה היכן פותח סיפור גנבת הברכה בידי יעקב (בראשית כז), שכל אחת מהן משפיעה באופן שונה על הערכת הדמויות. אסתפק בהצגת אפשרויות הקיצון: מקריאה מצמצמת של פרק כז בלבד עולה הערכה שלילית כלפי רבקה וכלפי יעקב, ואמפתיה כלפי עשו, אך בקריאה מרחיבה, הפותחת בפרק כה, הערכת הדמויות ומניעיהן משתנה, שהרי עשו כזכור בז לבכורתו ומכרה ליעקב, ולפי גרוסמן אף יש לומר כי רבקה פועלת בהתאם לדבר הא–ל שהתגלה לה: "ורב יעבד צעיר" (כה, כג). בנקודה הספציפית הזו של פירוש דבר ה' לרבקה אני מבקשת להציע הצעה אחרת, שלמעשה עולה בקנה אחד עם התזה של גרוסמן בנוגע להצפנה ולכפל משמעות בסיפור המקראי. לדעתי, דבר הא–ל לרבקה היה חידתי וניתן לפרשו בכפל משמעות: הרב (גדול) יעבוד את הצעיר או הצעיר יעבוד את הרב (על דרך: "אבנים שחקו מים").

הפרק החמישי –"מבנה הסיפור" ­– עוקב אחר המסרים הנסתרים המצויים במבנה הסיפור ואף מדגים באמצעות סיפור אחד – סיפור יהודה ותמר (בראשית לח) – את השוני שבין שלושת סוגי המבנה בסיפור: מבנה העלילה, החל במצג, המשך דרך הסיבוך ונקודת המפנה וכלה בהתרה; מבנה העומק העוסק במתח שבין כנות ורמייה, בדומה לסיפורי יוסף; והמבנה האמנותי, הלוא הוא המבנה הקונצנטרי שמציע גרוסמן. כל אחד מן המבנים הללו מוליד משמעות שונה לסיפור (עמ' 280–264).

בפרק זה עוסק גרוסמן גם בסוג הספרותי של סיפורים שיש להם נושא משותף ורכיבים משותפים. כך למשל, בסיפורי פקידת עקרה, סיפורה של רחל יוצא דופן בכך שאין בו פנייה לה' בתפילה לבן, ויוסף נולד כביכול בדרך טבעית (בניגוד ליצחק). כפי שמטעים גרוסמן, הדבר הולם את סיפור יוסף, בעל הסיבתיות הכפולה, שבו לאירועים המתרחשים במישור הארצי, שנראה שלא באו לעולם אלא בשל יצרים אנושיים, יש סיבה א–לוהית (עמ' 236–232).

כל סיפור מחביא משהו

הפרק השישי – "סדר ארגון הנתונים בסיפור" – מראה את התפקיד החשוב של סידור הנתונים בסיפור בהקניית משמעותו של הסיפור. למשל, כבר בפתח סיפור העקדה נמסר לקורא שמדובר בניסיון (בראשית כב, א), כדי לא לעורר טעות שהא–ל מעוניין בקרבן אדם.

הפרק השביעי – "אנלוגיות, ארמזים וקריאה אינטרטקסטואלית" – מציג את חשיבותם של הללו בבניית משמעות לסיפור, הן על דרך ההשוואה והן על דרך ההנגדה, וכן מצביע על המודעות הגבוהה שהייתה לחז"ל לשימוש באמצעי זה, כגון דברי רב שמואל בר נחמן שהצביע על האנלוגיה שבין יעקב ליוסף (בראשית רבה, פד). בדיונו באנלוגיות מביא גרוסמן כאחת הדוגמאות את ההשוואה שבין תמונת הגורן במגילת רות (פרק ג) ובין סיפור גנבת הברכות בידי יעקב (בראשית כז). כך למשל, האדם שחרד חרדה גדולה (יצחק; בועז) בסופו של דבר מברך, ואינו מקלל את מי שהביא עליו את החרדה. בנוסף, קיימת הסתרה הן מצד יעקב והן מצד רות. אולם יעקב הסתיר את זהותו מאביו לכל אורך הסיפור, ואילו רות גילתה מיהי ומהן כוונותיה ברגע שבו שאל אותה בועז לזהותה. בכך ניכר יתרונה של רות על פני יעקב (עמ' 371–369).

"כל סיפור מחביא משהו באמתחתו" (עמ' 372), מסכם גרוסמן, וספרו הוא קריאה להצטרף למסע המרתק של גילוי צפונותיו של הסיפור המקראי. הקורא בו יהפוך לקורא רגיש יותר וישכלל את יכולתו לדלות ממעמקי הסיפורת המקראית עוד ועוד פנינים מוצפנות.

פרופ' יעל שמש היא מרצה במחלקה לתנ"ך, אוניברסיטת בר–אילן

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ז תמוז תשע"ו, 22.7.2016