מאז הקמת כולל חזון איש לפני שמונים שנה, מגלה החרדיות הישראלית סממנים מובהקים של תנועת תחייה. ואולי כבר קרב היום שבו סופרים חילונים יביעו ערגה אל החרדיות הישראלית של הדור הקודם

בחלקו הקודם של מאמר זה טענתי כי החרדיות הישראלית ראויה להיחשב כתנועת תחייה דתית בשל שלושה חידושים מהפכניים שהכניסה לסדר היום היהודי: (1) הקמת "חברת הלומדים"; (2) שלטון "גדולי התורה" ("דעת תורה"); (3) עצירת הסחף מן הדת ויצירתה של תנועת תשובה. כדוגמה מובהקת לתנועת תחייה כזו מן העבר הצגתי את המקרה של החסידות ה"קלאסית" (של המאות ה–18–19), וסיכמתי פרקים עיקריים בתולדותיה בחמישה שלבים: (א) צמיחה; (ב) גיבוש תוך מאבק; (ג) פריחה וניצחון; (ד) השגרה (רוטיניזציה) ונרמול; (ה) געגועים ורומנטיזציה (אף מצד יריביה לשעבר). בחלק זה אמשיך ואראה את סדר התפתחותה של החרדיות לאור חמשת השלבים הנזכרים, אך לפני שאגיע לשם אבקש תחילה להתמודד עם תהיות אפשריות שעלולות להתעורר לנוכח אפיונה של החרדיות כתנועת תחייה דתית.

דתיות ברוח חדשה

לנוכח אפיון זה מן הסתם ישאל השואל: תנועת תחייה? הלא זו תנועה שמרנית, קפואה, חסרת חן כל כך. היא איננה מעודדת אהבת ה' אלא יראת ה', היא אינה מטפחת חוויה רוחנית, אלא החמרה הלכתית ודקדוקי מצוות. ואיפה השאיפה ל"תיקון עולם"? ואמנם, מרטין בובר, שהעלה על נס את הדיאלוג החי בין האדם לא–לוהים, ראה את החסידות (ה"קלאסית") כהתעוררות הדתית האחרונה בעולם הדתי היהודי, וייחל לכך שהציונות (בגרסה שלו) והסוציאליזם האוטופי (בגרסה שלו) ייצרו תחליף כזה ברוח המתאימה לאדם המודרני, עם הרבה חזון ומעש ובלי מצוות מעשיות. קולות דומים נשמעו גם מפי אנשי רוח אחרים.

ואולם, החיים אינם מתנהלים תמיד על פי ההזמנות של האינטקלטואלים. יתרה מזו, גם החסידות בשעתה, יותר משהקלה את עול המצוות היא הוסיפה עוד שורה של חומרות ומנהגים. אחד מראשי דַּבריה, ר' צבי אלימלך מדינוב (ה"בני יששכר"; 1783–1841), אף קבע כי חומרות אלה הן הביטוי המובהק לאהבת ה' דווקא. המתח האינטנסיבי של חיי ההלכה יכול להוות מעמסה על מי שרוח מודרנית נכנסה בו, או על מי שאוהב חיים קלים, אך הוא עשוי להיתפס כהתעלות רוחנית, כמעט חווייתית, עבור מי שנוטל בו חלק מתוך רוח רליגיוזית. נוסיף על כך את חוויות הלימוד המגוונות שמציעים החיים בקהילה החרדית ונקבל תחייה רוחנית של ממש.

ומה עם הפוליטיקה החרדית? האם גם היא חלק מ"תחייה דתית–רוחנית"? אין ספק שהפוליטיקה לא היטיבה עם תדמיתה של היהדות החרדית, אך בסופו של דבר היא סייעה לה לקדם את ענייניה. פוליטיקה פנימית, כולל מאבקי כוח, היו גם בחסידות, ובפרספקטיבת הדורות היא לא הצליחה להעם את זוהרה.

פוליטיקה חיצונית הייתה לה גם כן, אבל אין ספק שהיקפה וכוחה היו קטנים בהרבה מכפי שהתאפשר לציבור החרדי במדינת ישראל הדמוקרטית. במסגרת המדינה, הפוליטיקאים החרדים ראו את עיקר תפקידם בדאגה למקורות מימון לחברת הלומדים – מטרה בלתי–רוחנית בעליל. ואולם, כל תנועה רוחנית זקוקה למקורות מימון. גם החסידות נזקקה להם, והביקורת המשכילית לא חדלה ללעוג לאדמו"רים הנוטלים "פדיונות" ו"מעמדות" ולחסידיהם הפתאים המשלמים להם אותם. גם כאן, כמדומה, אין בצדדים הפוליטיים והחומריים כדי לגרוע מהיותה תנועת תחייה דתית.

מטרת טיעוניי כאן איננה להראות העמים והשרים את יופייה של החרדיות הישראלית, אלא רק לתת מענה לאלה הטוענים שהאורתודוקסיה מאובנת ואיננה מצמיחה מתוכה משבי רוח חדשים: הנה כי כן, משב הרוח החדש חי והתפתח במשך שמונים השנה האחרונות, ממש כאן על ידכם, אבל אתם סירבתם לראות בו משב רוח חדש כי החידוש שבו לא היה לפי הזמנתכם. ממש כמו מתנגדיה של החסידות בשעתה, כאשר התנועה הצצה על ידכם נתפסת בעיניכם באור שלילי – אולי בצדק ואולי לא, אינני נכנס לזה כאן – אתם מסרבים לתת לה ליהנות מן המותגים הנחשקים של "תחייה", "התעוררות" או "התחדשות".

ואולם, הסירוב הזה גופו אופייני לצופה מעורב, שאיננו רק מתבונן במלחמה אלא גם נוטל בה חלק. במרחק הזמן אנחנו מגלים נדיבות רבה יותר כלפי תנועות כאלה, ומוכנים לתת להן את התואר "תנועת תחייה דתית" גם כאשר הן נתפסות בעינינו כשליליות, ודוגמאות רבות יוכיחו – מסבונרולה ועד חומייני.

ברור לי כי בין החרדים בעל כורחם ("אנוסים", כפי שמכנים אותם היום) והחרדים הביקורתיים יהיו מי שיראו את דבריי אלה כרומנטיזציה מופלגת, ויקבלו על כך שאני מתאר כ"תחייה" וכ"התעוררות" את החברה שעבורם היא כלא אחד גדול. עם חלק מאלה אני נפגש ומתכתב מדי פעם, ואני מבין היטב את מועקתם; ואולם, גם זה ממאפייניה של תנועת תחייה: הדור הראשון שלה הוא דור הייסוד, הדור השני שלה הוא דור ההתפשטות, והדור השלישי שלה – דור ההתמסדות, שבו אנשים כבר נולדים לתוכה, ולא תמיד יכולים לבטא ולממש בחירה אחרת; מצב זה הוא אחד מגורמיהם של תהליכי ההשגרה, ההתמסדות והנרמול שעוברות תנועות תחייה – לא בכדי – דווקא בדור השלישי לקיומן.

מתגעגעים‭ ‬לתקופת‭ ‬הזוהר‭ ‬של‭ ‬החזון‭ ‬איש‭ ‬והסטייפלר‭. ‬עדי‭ ‬צמחוני‭, ‬החתונה‭, ‬2014

לידה וגיבוש זהות

אחר הדברים האלה, אנסה לשרטט את שלבי התפתחותה של החרדיות הישראלית בהתאמה לשלבי התפתחותה של החסידות, כפי שהוצגו לעיל. ויש להדגיש: התקדים ההיסטורי אינו מוכיח כי כך חייב לקרות, אך הוא מוכיח כי כך לכל הפחות יכול לקרות:

(א) צמיחה: את לידתה הסמלית של החרדיות הישראלית אפשר לקבוע בשנת תרצ"ו (1936). בשנה זו הוקם בזכרון מאיר (לימים חלק של בני ברק) כולל חזון איש, ביוזמתו של ר' אברהם ישעיהו קרליץ (1953–1878), החזון איש. קשה להתאפק מלהעלות את החידוד המתבקש, כי כאן זכו החרדים לגרסה משלהם ל"אם תרצ"ו אין זו אגדה".

לעיל ראינו כי גרעיניה הרעיוניים של החרדיות הישראלית הם "אין לנו שיור רק התורה הזאת", דהיינו ההתמסרות ללימוד תורה, ו"דעת תורה", דהיינו שלטונם של ה"גדולים". את שניהם מסמל כולל חזון איש – מוסד לאברכים נשואים המקדישים את זמנם ללימוד תורה גם לאחר הנישואין, ללא ציפייה למשרת רבנות, שהוקם ביוזמתו של "גדול הדור" הראשון של החרדיות הישראלית, ומי שהפך למיתוס מכונן כמעט עבור כל פלגיה. גם אם כולל חזון איש לא היה הראשון ב"יישוב החדש", אין ספק שהוא הסמלי שבהם, והוא זה ששימש דוגמה ומופת לבאים אחריו. ראשיתו הייתה מצער, וככל הנראה הוא הועבר או נסגר יותר מפעם אחת, אך בסופו של דבר הוא הפך לדגם מוביל עבור חברה שלמה, מלבד היותו עד היום מוסד אליטיסטי מובחר ויוקרתי.

(ב) גיבוש תוך מאבק: 1948, שנת הקמת המדינה, הייתה בלי ספק שנה מכרעת עבור היהדות החרדית, וראויה גם היא להיחשב לשנה סמלית. הקמת המדינה הייתה בשורה משמחת עבור כל היישוב בארץ. החרדים, כמו כולם, היו תחת הרושם הקשה של השואה, שממדיה נודעו זמן מועט קודם לכן, ובמידה רבה ניזוקו ממנה עוד יותר מאחרים: מלבד הצער על אובדן הנפשות והדאגה לעקורים הממתינים להסדרת עלייתם, שכאבו באותם הימים לכול, קיבלה היהדות החרדית מכה אנושה נוספת עם חורבן מרכזי התורה והחסידות, הלב הפועם של האורתודוקסיה. יתר על כן, הציונים יכלו למצוא נחמה פורתא בכך שהשואה הוכיחה את הפרוגנוזה שלהם; החרדים, לעומת זאת, צוירו כמי שהפרוגנוזה שלהם ושל מנהיגיהם כשלה כישלון חרוץ. הקמת המדינה ופתיחת שערי העלייה היו אפוא לבשורה משמחת ומנחמת גם עבורם.

"אגודת ישראל" קיבלה החלטה היסטורית להיכנס למוסדות המדינה, ונציג שלה, ר' יצחק מאיר לוין, אף חתם על מגילת העצמאות. ואולם, כבר בשנת קיומה הראשונה של המדינה התחוור כי פניו של השלטון החדש לא היו לשלום, ואף בעצם ימי המלחמה, כאשר הכול נתבעו לאחדות ולגיוס כל הכוחות למען המאמץ המלחמתי, הוא מצא את הזמן והעניין להתעמת עם המחנה הדתי.

פרשה רדפה פרשה: פרשת מחנות העולים חשפה כי השלטון החילוני מנהל מסע יזום של חילון כפוי או כפוי למחצה כלפי העולים המגיעים בהמוניהם, ובמיוחד כלפי ילדיהם; "פרשת הטבחים" הראתה כי צה"ל הצעיר זלזל בערכים הדתיים של חייליו ונהג בנוקשות כלפי מי שביקשו לעמוד על ערכים אלה; ועל כולן – פרשת גיוס הבנות, שהפכה למיתוס מכונן בחברה החרדית, שבה הראתה המדינה כי היא מבקשת לאכוף על החרדים מהלכים המנוגדים למצפונם הדתי – אך נסוגה לבסוף מכוונתה לנוכח לחץ ציבורי חזק דיו. כל הפרשיות הללו פרצו כבר בשנתיים הראשונות לקיום המדינה (חלקם המשיכו להתגלגל גם לאחר מכן) וחיזקו את תודעת הזהות החרדית הנבדלת – כמו גם את מגמות ההסתגרות שלהם ואת הסתייגותם הגוברת, אט אט ובהדרגה, מן המדינה ומן השירות הצבאי.

פירות של צמיחה

(ג) פריחה וניצחון: שנות השבעים היו תחילתו של שגשוג חסר תקדים בתולדותיה של היהדות החרדית. הזרעים שנזרעו בעשורים הקודמים החלו סוף סוף לנבוט ולהצמיח פירות. עולם הישיבות והכוללים גדל והתבסס, ואת מוסדותיו גדשו אלפי תלמידים; תמיכת המדינה במוסדות התורה הלכה והתרחבה; הפטור משירות צבאי הלך והתרחב אף הוא; בעלי תשובה רבים אימצו אורח חיים חרדי, ובהם כמה ידוענים, ובראשם אורי זוהר, שנתנו לתופעה אופי פומבי ותהודה ציבורית סוחפת; "אגודת ישראל" נכנסה לקואליציה החדשה בראשות הליכוד (1977) אחרי שנים רבות שבהן לא הצטרפה רשמית לאף ממשלה; בני ברק, בירת החרדיות הישראלית החדשה, שראשי העיר שלה היו ברובם אנשי המפד"ל, עברה לשלטון המפלגות החרדיות (1978); ולא פחות חשוב: בראש המגזר הליטאי עמד עתה הרב אלעזר מנחם שך (1898–2001), מנהיג דומיננטי ורב עוצמה.

בניגוד לקודמיו, הרב שך, שכיהן כראש ישיבת פוניבז' היוקרתית, לא היה ספון בארבע אמות של לימוד תורה, אלא גם הופיע בציבור, השמיע את מדברותיו וביקש להשליט על הציבור החרדי כולו את "ההשקפה הטהורה" – השקפתו שלו; הוא יצא לאינספור מאבקים פנים–חרדיים, שבחלק גדול מהם נחל כישלון, אך קיבע את האידיאלים שלהם הטיף בתודעת הציבור החרדי.

התנופה המשיכה גם לשנות השמונים. לומדי התורה התרבו עוד יותר; העיתונות החרדית התגוונה; ההשפעה הפוליטית של החרדים גברה, ויכולתם להשפיע על ההקצבות למוסדותיהם התחזקה; רמת הילודה של האישה החרדית הלכה וצמחה במהירות. חיזוק חשוב במיוחד הגיע כאשר ב–1983 הוקמה תנועתם של החרדים הספרדים: ש"ס. בראשה עמד ה"מרן" הספרדי – הרב עובדיה יוסף (1920–2014). לכאורה היה זה עוד מהלך מפלג, אך גם מאחורי התנועה החדשה ניצב הרב שך, ושימש לה כעין סמכות–על נוספת. ש"ס זכתה לא רק בהישגים אלקטורליים מפליאים, שהדהימו בכל פעם מחדש את הפרשנים הפוליטיים, אלא גם קידמה בתנופה את תנועת התשובה והוסיפה "דיוויזיות" רבות לעולם החרדי.

כאשר נפרדה פרדה כואבת מהנהגתו של הרב שך (1992) ש"ס הפכה למעשה את החרדים הספרדים למגזר שלישי ביהדות החרדית, העומד ברשות עצמו ופונה לקהלים הולכים וגדלים. עם פרישתו של הרב שך מן ההנהגה, באמצע שנות התשעים, הוא הותיר את החברה החרדית שסועה, מפוצלת ומסוכסכת באופן חסר תקדים – אך גם ניסח עבורה, בלשונו הרצוצה, אידאולוגיה חריפה, אנטי–מודרנית, שנתפסה על ידי מעריציו כ"מבט ממעוף הציפור". שעה שהעולם כולו סיים סופית את "עידן האידיאולוגיות" עם נפילת ברית המועצות הקומוניסטית (1985–1991), בעולם החרדי היה "עידן האידיאולוגיה" בשיא פריחתו.

לומדים את החיים

(ד) השגרה (רוטיניזציה) ונרמול: בתהליך הדרגתי, אך לא איטי, שהחל מאמצע שנות התשעים והגיע לשיאו בתחילת שנות האלפיים, החלה החברה החרדית לגלות סימני משבר. שיאו הסמלי של תהליך זה היה בין השנים 2012–2014, שבהם נפטרו שני ה"מרנים" הגדולים של העולם החרדי: הרב יוסף שלום אלישיב (2012), שהחליף את הרב שך בהנהגת המגזר הליטאי, והרב עובדיה יוסף (2014), מנהיגו הבלתי–מעורער של המגזר החרדי–ספרדי.

כבר בימיהם של שני אישים אלה החל להתגבר זרם הצעירים החרדים המבקשים להשתלב בשוק העבודה, וכן חלה עלייה מתונה בהתגייסותם של חרדים לצה"ל. בשל גודלו, עולם הישיבות כבר לא יכול היה לתת מענה – תעסוקתי ואינטלקטואלי – לשפע התלמידים המגוונים שהגיעו אליו, חלקם לא מתוך בחירה של ממש, ובוודאי שלא יכול היה לשמור על חיוניות לימוד התורה במוסדותיו. החשיפה לאינטרנט, שהלכה וגברה, סדקה את חומות ההסתגרות החרדית, וצעירים חרדים החלו לחגוג את חופש הביטוי התוסס, הפרוע לעתים, שנחת עליהם בלי הכנה מוקדמת.

מגמה הולכת וגוברת של "חזרה בשאלה" החלה לכרסם בציבור החרדי, ולא פסחה על אף אחד ממגזריו – החסידים, הליטאים והספרדים. גם משבר המנהיגות היה חריף: הן הליטאים והן הספרדים לא הצליחו להעמיד מנהיג חזק ומאחד כפי שהעמידו בעבר: המגזר הליטאי התפלג בין תומכי הרב אהרן לייב שטיינמן (יליד 1913), מנהיג הזרם המרכזי, לבין תומכי ר' שמואל אוירבך (יליד 1931), מנהיג הפלג הקיצוני. אצל הספרדים מונה חכם שלום כהן (יליד 1931) לנשיא מועצת חכמי התורה, אך הוא לא נהנה מאפס קצה של הסמכות והיוקרה שהיו מנת חלקו של הרב עובדיה המנוח.

כפי שכתבתי בפתח מאמר זה, סימני המשבר יצרו אווירה קשה בציבור החרדי, ומחוצה לו היו מי שדיברו על "התפרקות" החרדיות הישראלית; ואולם, לאמיתו של דבר מדובר בתהליך השגרה ונרמול: החברה החרדית לא הוציאה את החרדים העובדים מבין שורותיה, ולמרות שמרנותה היא לומדת – בדרך הקשה – להכילם בקרבה; גם החיילים החרדים, שחלקם עברו מסע מייסר של רדיפות והתנכלויות, הולכים ונעשים חלק – חריג ובולט, אך בכל זאת חלק – מנוף השכונות החרדיות, ולא מן הנמנע כי בעתיד הלא רחוק יתרגלו החרדים גם לנוכחותם; הסחף אל החילוניות החל אמנם לעורר את השד הרדום של "טראומת הסחף", שלא גווע מעולם, אך גם אם שיעור העזיבה הגיע ל–10% ויעלה עוד יותר – עדיין לא מדובר בשיעור הסחף שחווה הציונות הדתית כבר כמה עשורים (לפי סקר PEW האחרון – כ–40% מבניה ובנותיה פונים לה עורף ונעשים מסורתיים או חילונים).

כללו של דבר, החברה החרדית לומדת בדרך הקשה את טיבם של "החיים האמיתיים" – החיים הנורמליים. כמו בכל חברה, אלה הם חיים שבהם רוב בני החברה שואפים לחיות חיים "שגרתיים", המבוססים על אתוס ערכי מסוים אך אינם מגוייסים אליו באופן טוטלי. הוא לא תופס את כל מלוא הווייתם ואיננו מחייב את כולם להגיע לפסגת האידיאלים הנשגבים שלו. אלו שמגיעים לפסגות אלה הם מיעוט מובחר, הזוכה לכבוד וליוקרה, אך אינו מצפה להנחיל את הישגיו לרבים.

גם תנועות לא דתיות התקשו לעבור את תהליך הנרמול הזה. ישראל של שנות השישים לא חדלה לבכות את אובדן ערכי החלוציות; ברית המועצות שאחר עידן סטלין הרגישה שתם דור המהפכה; ועוד ועוד. יש תנועות שאינן מצליחות לעבור את התהליך בשלום, ואז אכן מתחיל בהן תהליך של התפרקות, אך כשלונות מעין אלה נגרמים לא אחת בשל נוקשות יתר של המערכת החברתית הנדונה. נוקשות זו נוצרת לא רק בשל דוגמטיות אידיאולוגית, אלא גם בשל אינטרסים חזקים מדי של האליטות הקיימות, המניעים אותן לעצור את השינוי באמצעים כוחניים, ויהי מה. ברם, מצב זה אכן מונע את השינוי רק כאשר אליטות אלה מחזיקות בכוח כפייה חזק באמת, כגון אמצעי אכיפה שלטוניים. האליטות החרדיות אינן מצוידות בכוחות כאלה, והן גם מפוצלות מכדי להפעיל כוח אפקטיבי כלשהו. הלחצים החברתיים של המשפחה והקהילה אינם חזקים דיים כדי לעצור כוחות שינוי חזקים.

ואמנם, בדרך כלל נראה כי החברה החרדית מסתגלת לשינוי, אולי לא במהירות ובהחלט ללא ניסוחים רפורמטוריים "לכתחילה" – ככלות הכול היא בכל זאת חברה שמרנית – אך בתהליך יציב למדי. בכך, שוב, היא דומה לחסידות של המאות ה–18 וה–19, שעברה תהליך דומה, המירה את ערכיה המיסטיים ב"תחליפי מיסטיקה" ויצרה תנועה המאפשרת חיי שגרה ממוסדים.

מהפכה של פעם

(ה) געגועים ורומנטיזציה (אף מצד יריבים לשעבר): ביהדות החרדית עצמה יש כבר מי שמתגעגעים לתקופת הזוהר של החזון איש והסטייפלר, ואפילו לימי הרב שך. אבל מתי נראה סופרים והוגים חילונים ודתיים–ציונים עורגים אל החרדיות הישראלית של הדור הקודם? מתי נראה אצלם את התיאורים הרומנטיים על הלהט הדתי שהניע את הצעירים לעזוב את מנעמי העולם הזה ולחבוש את ספסלי הישיבה, אז, כשהחרדיות עוד הייתה טרייה ורעננה, שלא כב"ימינו" (העתידיים)? מתי נראה אצל היוצרים הלא–חרדים תיאורים אידיליים של הבית החרדי "של פעם" (כלומר של דורותינו) המסתפק במועט כדי להתקיים כ"בית של תורה"? מתי נראה את ההערצה המתפייטת כלפי האישה החרדית, הסופר–וומן שהצליחה להשתלט גם על גידול המשפחה וגם על עול הפרנסה?

מנגד, מתי נראה את כתביהם של מנהיגי העולם החרדי נתפסים כהגות חדשנית, כמעט מהפכנית, שבאה להציב תפיסות מאתגרות, תרבות–נגד לתרבות המודרנית השלטת, לדור רצוץ ושבור שהיה זקוק להן אך הן יכולות לשמש – לאחר פרשנות יצירתית – גם מקור השראה לדורות מאוחרים, ל"התחדשות היהודית" של המחר? מתי יגיע ההוגה החילוני או הדתי–ציוני שיצהיר כי החרדיות הישראלית הייתה "תנועת התחייה הדתית–רוחנית האחרונה בעם היהודי"? ביחס לחסידות – זה קרה, על אף האיבה היוקדת שרחשו לה יריביה בימי ראשיתה; האם יהיה זה גם מנת חלקה של החרדיות הישראלית?

כרגע, כל אלה נראים רחוקים מאוד מאוד, כמעט פנטסטיים, אך תהפוכות הזמן עשויות להפתיע. לחסידות זה לקח כמה עשרות שנים, אולם לבסוף החלה ההתעניינות (הקיומית אך גם המחקרית–ביקורתית) באישיה ובספריה, התעניינות שהולכת וגוברת עד לימינו אלה. כמה זמן יידרש כדי שתופעה דומה תקרה בחילוניות ובציונות הדתית כלפי החרדיות הישראלית "של פעם"?

פרופ' בנימין בראון מלמד בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. עוסק במחקר היצירה ההלכתית והרעיונית של היהדות החרדית לגווניה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט' תמוז תשע"ו, 15.7.2016