סיפור התבגרותו של נער ביישוב ובישיבה תיכונית, בין הקצנה לספקות אמונה, מספק דיונים קלישאתיים וקריקטורה מתנחלית לצד הברקות מבניות וכתיבה אירונית

כולם נשא הרוח

שגיא כהן

עם עובד, 2016, 198 עמ'

עוד רומן התנחלות. עוד נער שגדל בין טרור לתאנה ובין חצ'קונים לשיעורי אמונה. שוב בהוצאת ספרים הפוקחת על גיבורים שכמותו עין אחת סקרנית ועין אחת סולדת, מאותן הוצאות ותיקות שהלעיטונו עד לא מכבר בספרות הקיבוץ והנה גל חדש סוחף אותן, גל ספרות הקיבוץ–החדש, הלא היא ההתנחלות האידיאולוגית. ואם הכותב הוא מי שהתנחל–ופרש, מה טוב. נשא אותו הרוח, סחף אותו האור, שירת קו ירוק חדשה את חייו הרנינה.

אכן, עניין אישי לי בסיפורים הללו. את ילדותי הם כותבים. כולם נשא הרוח, כולם הלכו להם, ואיוותר לבדי לבדי, כמעט אחרון ילדי ההתנחלויות שהיו לאנשי עט ועדיין לא כתבו את רומן ההתנחלות שלהם. ואני, גוזָל רך, בולע אותם סדרתית, או לפחות משתדל. אז איך הנוכחי בסדרה האינסופית, "כולם נשא הרוח" של שגיא כהן?

"ככה–ככה. ספר טוב זה לא", עניתי בדוא"ל סמרטפוני לעורך מדורנו זה במוצאי השבת שבאחר–צהריה גמעתי בערנות רבה את הרומן. עומדות היו אז רגליי בשערי כיכר רבין, זירת יריד שבוע הספר, זירת ההתרחשות בסיפור נעורים התנחלותי קצר שלי–עצמי, וטעם הספר עוד על שפתיי. הקריאה הראשונה הזקירה את פגמיו הדוקרניים של הספר, ופלפלה את טעמו כולו לטעמו הפיקנטי של סיפור שבועי ב"לאשה".

למה ככה–ככה? זה לא עניין להקלדה על מסך סמרטפון בדרך לשבוע הספר. למה ככה–ככה? הנה, נאמר זאת כאן. בגלל הגלוריפיקציה הבוטה של הגיבורה ה"צדיקה", המשמאילה, אמו של המספר, שאפילו שער ראשה מוצג כהתגלמות של האמת – לעומת התיאורים הדוחים של הדמויות הבלתי תקינות פוליטית העוסקות בחיטוטים באף ובאוזן ובגושישים הצהובים הנפלטים מהן. ובגלל אופי התיאורים של חיי היישוב והישיבה התיכונית, הנעים בין הטריוויאלי לקָריקטורי.

ובגלל הכורח שהמחבר כמו חש, להכניס לְרומן קצר את כל גלריית הדיונים הקלישאתיים הנוגעים לדתיים ולמתנחלים: עקירת זיתים, הומואים מושפלים בראש חוצות ותוכניות המרה, רמיסת הספרדים והנשים בבית הכנסת, התעמרות בנערים בדמות איומי גיהינום על מוציאי זרע לבטלה. ובגלל אי–עקיבוּת, המתבטאת למשל בנכונות תמוהה של אותם מתנחלים עצמם המתוארים כל הזמן כשונאי ערבים ואטומים לסביבתם לבוא למפגש עם ערביי הסביבה, כאילו עברנו פתאום ל"תריס" של אמילי עמרוסי. ובגלל תחושה כללית של מה בא זה להשמיענו ועוד לא שמענו. תבן הוא מכניס לעפריים, ותבן נשאר תבן גם אם הגיבור מצית אותו בסוף.

תיאורים‭ ‬הנעים‭ ‬בין‭ ‬הטריוויאלי‭ ‬לקריקטורי‭. ‬היישוב‭ ‬בני‭ ‬אדם‭, ‬2009
צילום‭: ‬אביר‭ ‬סולטן‭, ‬פלאש‭ ‬90

סגירת חשבונות

שם, ביריד בכיכר רבין במוצ"ש, והטלפון שוב בכיס, פגשתי את יונתן ברג והתלתלים. חדשות גדולות אין בכך. כלום נקלעתם פעם לאירוע תרבות–ספרות בתל–אביב או בירושלים ולא נתקלתם שם בברג, הג'ינג'י התמיר הזה, הסופר–משורר–סוכן–תרבות יוצא היישוב פסגות? בדיוק השבת חשבתי עליך, אמרתי לברג. כי בקושי שנה וחצי עברו מהופעת "עוד חמש דקות", ספרו של ברג על נערים שגדלו כמוהו בהתנחלות דתית קטנה בארץ בנימין, שסקרתי פה – והנה בא עוד אחד, "כולם נשא הרוח", עם היישוב עטרת כמחליפו של פסגות, ושוב בספרייה לעם של עם עובד, ושוב עם ציור נוף הרים ססגוני ויפהפה על העטיפה, שהוא שוב פרי בחירתה של המעצבת דורית שרפשטיין. ושוב מתנחלים בלהבות.

אז נו, שאל ברג. ככה–ככה, אמרתי, לא בפעם הראשונה באותו ערב. כותב יפה ומצחיק ועצוב, מתחיל פרקים במשפטי מחץ נהדרים, אבל קצת יותר מדי סוגר חשבונות, והרבה יותר מדי לועג לגיבורים שלו. מילא אם היה ספר סאטירי. לך לפחות היה כבוד כלפי גיבוריך. ברג קפץ לעמדת הסנגור. מספיק סבל הוא תחת אצבעותיי, למה יסבול ממשיכו. "אבל איך הוא סִפ–רו–תית?! לא איך המתנחלים נראים בו. איך הוא סִפ–רו–תית?!". וכמו ברגע חמוד בספר של שגיא כהן, כשתושבי היישוב שנסעו להקפות שניות בלוד רואים מחלון האוטובוס כיצד עומר השובב מתנשק עם בת רב היישוב במקום לרקוד, ומדרש חז"ל פולש אל פיו של המסַפֵּר, והוא אומר שעוף לא פרח וציפור לא צייץ באוטובוס, העולם שתק והחריש – כך אירע גם בכיכר רבין עת הרעים יונתן ברג בקולו את קטרוגו הצודק לכאורה.

קצת הסברתי לג'ינג'י, ועוד קצת אסביר פה, שלהיות אותנטי, להיות אמפתי, לא ליפול לפיתויים של סגירת חשבונות, לא ליפול לקלישאות תפיסתיות, לדעת לרענֵן ולא סתם לכתוב מחדש את הסרטים הראשונים של יוסף סידר, כל אלה סגולות ספרותיות הן. לא מדדים פוליטיים.

אבל הצ'אנס השני לספר ניתן, קריאה שנייה יצאה לדרך למחרת היום – ושלא כבקריאות–שניות רגילות, החושפות פגמים שנעלמו מעין הקורא המוקסם בקריאתו הראשונה, הפעם נטרלה הקריאה–הראשונה את הפגמים הבוטים, ובמקומם נזדקרו לעין הברקות מִבניות, ובראשן הכושר האירוני של שגיא כהן.

יש להבעיר הכול

כדי לאחוז בזנבו של כושר זה, ננהג מנהג גוברין יהודאין וננדב כמה מילים על העלילה. "כולם נשא הרוח" הוא סיפור התבגרותו של הנער משה ביישוב מעלה–חשמונאי, תאומו הספרותי של היישוב עטרת. מעגלי ההתרחשות הם היישוב והישיבה התיכונית, אך בתוכם יש שני מוקדים עיקריים מצומצמים יותר: ביתו של משה, וחבורת הנערים בני היישוב בני גילו. אמו של משה נפצעת בפיגוע ירי בתחילת הספר, בן–גילו ארז נרצח בפיגוע ירי לקראת הסוף (אך תחילתו מכריזה על סופו; אינני חושף כאן סודות). האם מפתחת הסתייגות ממעשה ההתיישבות ובעיקר חשש מהשפעתם הרעה של תושבים קיצונים. ובעיקר–שבעיקר היא נושאת את המסר העיקרי של הספר, שהאמת והצדק אינם בכיסו של שום צד, וחוסר היכולת להבין זאת, בשני הצדדים, הוא שורש הרע ואבי האלימות. האב, לעומת זאת, הוא סלע מסלעי היישוב, שטוף באמונת הצדק המוחלט והאלוהי של ההתנחלות.

הקרע בבית נותן את אותותיו במשה; ומתברר שמתח בין–הורי זה קשור גם לחטא קדמון הנוגע לפציעתה של האם. ובכל זאת, משה וחבריו נשארים כמעט עד הסוף חמי–דם ושונאי–ערבים, בהשפעת הטרור וגם בהשפעת מחנכים קנאים ושכן מגעיל במיוחד המכונה נחום–קמטים–במצח; "ארבעה שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו ונחום–קמטים–במצח", אומר המספר (בעמ' 30) בהומור הציטטות האופייני לו.

חמשת הנערים נשארים ימין–קיצוני אך משתנים מבחינה דתית, והם מגלמים אופציות טיפוסיות שונות, מתבקשות עד צהבהבות. אמנם, כהן מיטיב לאפיינן בתיאורים גופניים והתנהגותיים. ישנוֹ המִתְחַלֵּן, החרמן מבחוץ והעמקן מבפנים; והדוס הבוק; והסוטה שהופך לקדוש; וההומו שכמובן עליו מגולגלת סטייתו של קודמו והוא שמגולגל בנוצות וזפת בידי הממסד הנורא; והמסַפר, שכדרכו של אדם המספר על עצמו, אין לו תכונה מובהקת, אבל יש לו ניצני יכולת להתבונן בעצמו בריחוק אירוני ספק–מודע.

לעניין זה האחרון יש ברומן ביטויים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות. המוצלחים פחות הם הבולטים בקריאה ראשונה: משה–המסַפר נותן לקוראים להבין שמשה–הדמות, משה הישָן, הנער, המתנחל הקנאי, הוא אדם שעוד לא ראה כמוהו את האור. מתי הוא כן התפכח? לא בגוף הספר.

אמנם, בגוף הספר משה עובר שינוי פתאומי, לא מוסבר דיו, לקראת הסוף, לאחר שהוא וחבריו ונחום–קמטים–במצח יוצאים לאחר רצח ארז לעקור זיתים שערבים שָתלו סמוך לגדר היישוב. בלעג מסותר, המתהפך על עצמו מפני שהדברים דווקא די משכנעים את מי שאין לו עמדת מוצא אנטי–מתנחלית, מתאר הטקסט את אמונתם של העוקרים שהמעשה שלהם נחוץ מבחינה ביטחונית ושהם עוקרים בהתחשבות, עם השורשים ועם גוש אדמה. אמו של משה באה לקרוא לו מגֵיא העקירה, ובעקבות המאורע מחליטה סופית לעזוב את היישוב. משה יוצא אז למעשה קיצוני. "זו לא הייתה החלטה של רגע. הייתה תובנה שהתגבשה, ברירת מחדל שאין מוצא ממנה. יש להבעיר הכול" (עמ' 186). זהו אחד מכמה רגעי מפתח לא משכנעים בספר, שכן תהליך ההתגבשות של התובנה המופרעת הזו אינו קיים כלל בעלילה, לא הגלויה ולא הסמויה.

מה החידוש

המסַפר טעון, על כל פנים, ביחס שוללני מאוחר כלפי עצמו וכלפי חבריו, וכל תיאוריהם שבפיו רוויים אירוניה רעילה. לפעמים היא מפעפעת בתוך טקסט אמפתי. למשל, בעמ' 58: "פחדתי שיירו שוב. עליי, על אימא, על אבא. פחדתי מהערב היורד על מעלה חשמונאי, מההרים המקיפים אותי מכל עבר ומבתי האבן שעל מדרונותיהם. פחדתי מערבים. ראיתי אותם נוהגים מהר להר, מעבדים שדות, רועים עדרים, מובילים עוקבי מים, נָסים במעלה ההר מפני רכב צבאי מתקרב. ראיתי אותם שולטים במרחב, והתכנסתי אל בין גדרותיו הבטוחות של מעלה חשמונאי". לקורא "הארץ" המצוי יש כאן חידוש: העובדה הפשוטה שמי ששולט במרחב ביו"ש, מסתובב חופשי בשטח, לא בתוך גדרות, הם הערבים. אבל הדבר מנוטרל בעוקצנות על ידי פסוקית המושתלת פה מעשה–לסתור על אפו ועל חמתו של משה הנער – זו המתארת את הערבים נסים מפני רכב צבאי.

לעומת זאת, ישנה האירוניה המבנית, זו הנגלית בקריאה לאחור. ובה, וביתר האמצעים הקושרים את העלילה בנימים סמויים, גדול כוחו של הספר. בעמ' 86, למשל, מסתתר מארב כזה. משה מטיח באביו, בעניין פיגוע הירי שאמו נפצעה בו, "אתה שתקת כשזרקו עלינו אבן בפעם הראשונה. שתקתם אז כולכם". שתקו, כלומר לא יצאו לפעילות גמול וכיוצא בזה. כדאי לזכור את ההתבטאות הזו בסוף הספר, כאשר מתגלה שאכן היה קשר בין האב, הפיגוע ושתיקה, אבל שתיקה שמגמתה הפוכה, לוחמנית. יפה גם לראות כיצד מתנגשים שני הסברים הניתנים למשה על שמו הפרטי, בשני קצות הספר – בפי האב בעמוד 39, ובפי האם בעמוד 148. משה הורג–המצרים של האב לעומת משה הספקן הגדול של האם.

כללו של דבר, כוחו של שגיא כהן יפה באיפוקו, בפורסו את קוריו למרחקים טקסטואליים ארוכים, על פני עמודי הספר או על פני ים המקורות היהודיים – ויפה פחות בסניטות הקטנות שלו, בכניעתו לציפיות הקורא עוין–ההתנחלויות. מגרעת זו האחרונה גורמת לו אפילו לפספס פה ושם לשונית ולצרום את רקמת הלשון האותנטית, למשל לשים בפי דתיים סטנדרטיים את המילה "אלוהים" במקום "השם", "הקדוש ברוך הוא" או לכל היותר "אלוקים". כהן טוב בגדולות, חלש לפעמים בקטנות, ובגדול עדיין נשאלת השאלה מה בא לחדש.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט' תמוז תשע"ו, 15.7.2016