אומרת שירה 988

סיבה לצאת

רות אלוני לביא

פרדס, 96 עמ'

על גב כריכת ספרה של רות אלוני לביא כתוב כי היא מודטת מדי יום. ואכן, רשמים מהפרקטיקה המדיטטיבית נוכחים בכל שורה בספר. יש משהו לא מצוי בספר ביכורים מהודק כל כך, המתייחד בענווה גדולה לנוכח הקיום ועצם הכתיבה; בשונה מהרבה ספרי שירה ראשונים שמטרתם היא לעתים קרובות "הצגת תכלית" יומרנית של יכולת הכותב, זהו ספר שנכתב מתוך עבודה רוחנית עמוקה ומוכיח כי ליטוש הנפש הוא היסוד הראשוני באמנות טובה.

שירי הספר קצרים ומלוטשים מאוד ומזכירים קואנים – יצירות בודהיסטיות קצרצרות וחידתיות הנדרשות באופן רב משמעי, שתכליתן לעורר במתבונן בהן הארה. הארות אלה, המופיעות בצורת פעימות השיר הדקות שבספר, הן לא רק חלק מתהליך המדיטציה, אלא גם חלק ממארג חייה של המשוררת: שירת ההתבוננות נולדת מתוך קשב עמוק ומלא כבוד למציאות שהיא חלק בלתי נפרד ממנה, וכך "בֵּין הֵלֶךְ רוּחִי / וּבֵינִי הַמְּהַלֶּכֶת בָּרוּחַ / רֶוַח דַּק".

"אָדָם הוּא סוֹד / הַכּוֹרֶה בְּתוֹכוֹ בּוֹר / וְצוֹעֵק אֶת פִּשְׁרוֹ / לָדַעַת".

המתח הזה, בין הבור הפעור, הסוד וחיפוש הפשר, הוא החוט הדק שלאורכו הולכת המשוררת: היא מבקשת מקום שקט שעליו תונח הנפש בתוך עולם סואן. אלא שהשקט הזה הוא לא רק תחנה סופית אלא נקודת מוצא להאזנה להמיה הדקה של הנפש שבה "מִקְּצֵה עוֹלָם / עַד קְצֵה הַזְמַן / תִּינוֹק בּוֹכֶה בְּקוֹל / אֶת בְּכִי אִמּוֹ". ההתבוננות מאפשרת לאדם לשמוע את קולו הראשוני ביותר, שבו טבוע חותם בכי עמוק, שכן הנפש היא תמיד חדר לפנים מחדר. משהו בשקיפות הזו, בתחושה שהנפש היא אספקלריה למראות רבים שחותמם הוא חסד היומיום, חוזר וחורז בכל השירים בספר: "כְּמוֹ גוּר / מוֹשֵׁךְ אֵלָיו בְּנִי אַהֲבָה / הַמֻּנַּחַת עַל אֶדֶן הַנֶּפֶשׁ / וּמֻקְדֶּשֶׁת לַדְּבָרִים הָרַכִּים".

הקול הדובר בספר אינו מחזר אחר עצמו אלא מחפש את השתיקה המונחת ביסודו: "כְּשֶׁשּׁוֹמְעִים אֶת הַשֶּׁקֶט / הַמֻּנָּח מִתַּחַת לְצִיּוּץ הַצִּפֳּרִים / מַתְחִיל הַשִּׁיר". מתוך המולת היומיום על כאביו ושמחותיו בוקע חסד, קול נקי מתוך הרעש: "אִסְפִי מְעַט טִפּוֹת שֶׁל טַל / פַּזְּרִי בַּחֲדָרַיִךְ הָרֵיקִים / רְאִי אֵיךְ בְּיָרֹק רַךְ נִצָּנִי / מִבֵּין הַמִּרְצָפוֹת פִּתֱאֹם / יַבְקִיעוּ עֲשָׂבִים".

בָּרְכִי אֶת כָּל הַפְּרָחִים שֶׁעוֹד צְפוּיִּים לִפְרֹחַ עֲבוּרֵךְ / הוֹשִׁיטִי יַד בְּאֹמֶץ לִדְקִירוֹת הַקּוֹצִים שֶׁבַּדֶּרֶךְ / וּבְאַחַת יְמַלֵּא אוֹתָךְ אֲוִיר הָאֹשֶׁר וּמַחֲנַק הַכְּאֵב. // אַחַר כָּךְ בִּשְׁעוֹת הַפְּנַאי / תּוּכְלִי לְנַהֵל שִׂיחוֹת שְׁקֵטוֹת עִם אֱ–לֹהִים.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט' תמוז תשע"ו, 15.7.2016