אח, איפה החרדיוּת של פעם? | בנימין בראון

מאז הקמת כולל חזון איש לפני שמונים שנה, מגלה החרדיות הישראלית סממנים מובהקים של תנועת תחייה. ואולי כבר קרב היום שבו סופרים חילונים יביעו ערגה אל החרדיות הישראלית של הדור הקודם

בחלקו הקודם של מאמר זה טענתי כי החרדיות הישראלית ראויה להיחשב כתנועת תחייה דתית בשל שלושה חידושים מהפכניים שהכניסה לסדר היום היהודי: (1) הקמת "חברת הלומדים"; (2) שלטון "גדולי התורה" ("דעת תורה"); (3) עצירת הסחף מן הדת ויצירתה של תנועת תשובה. כדוגמה מובהקת לתנועת תחייה כזו מן העבר הצגתי את המקרה של החסידות ה"קלאסית" (של המאות ה–18–19), וסיכמתי פרקים עיקריים בתולדותיה בחמישה שלבים: (א) צמיחה; (ב) גיבוש תוך מאבק; (ג) פריחה וניצחון; (ד) השגרה (רוטיניזציה) ונרמול; (ה) געגועים ורומנטיזציה (אף מצד יריביה לשעבר). בחלק זה אמשיך ואראה את סדר התפתחותה של החרדיות לאור חמשת השלבים הנזכרים, אך לפני שאגיע לשם אבקש תחילה להתמודד עם תהיות אפשריות שעלולות להתעורר לנוכח אפיונה של החרדיות כתנועת תחייה דתית.

דתיות ברוח חדשה

לנוכח אפיון זה מן הסתם ישאל השואל: תנועת תחייה? הלא זו תנועה שמרנית, קפואה, חסרת חן כל כך. היא איננה מעודדת אהבת ה' אלא יראת ה', היא אינה מטפחת חוויה רוחנית, אלא החמרה הלכתית ודקדוקי מצוות. ואיפה השאיפה ל"תיקון עולם"? ואמנם, מרטין בובר, שהעלה על נס את הדיאלוג החי בין האדם לא–לוהים, ראה את החסידות (ה"קלאסית") כהתעוררות הדתית האחרונה בעולם הדתי היהודי, וייחל לכך שהציונות (בגרסה שלו) והסוציאליזם האוטופי (בגרסה שלו) ייצרו תחליף כזה ברוח המתאימה לאדם המודרני, עם הרבה חזון ומעש ובלי מצוות מעשיות. קולות דומים נשמעו גם מפי אנשי רוח אחרים.

ואולם, החיים אינם מתנהלים תמיד על פי ההזמנות של האינטקלטואלים. יתרה מזו, גם החסידות בשעתה, יותר משהקלה את עול המצוות היא הוסיפה עוד שורה של חומרות ומנהגים. אחד מראשי דַּבריה, ר' צבי אלימלך מדינוב (ה"בני יששכר"; 1783–1841), אף קבע כי חומרות אלה הן הביטוי המובהק לאהבת ה' דווקא. המתח האינטנסיבי של חיי ההלכה יכול להוות מעמסה על מי שרוח מודרנית נכנסה בו, או על מי שאוהב חיים קלים, אך הוא עשוי להיתפס כהתעלות רוחנית, כמעט חווייתית, עבור מי שנוטל בו חלק מתוך רוח רליגיוזית. נוסיף על כך את חוויות הלימוד המגוונות שמציעים החיים בקהילה החרדית ונקבל תחייה רוחנית של ממש.

ומה עם הפוליטיקה החרדית? האם גם היא חלק מ"תחייה דתית–רוחנית"? אין ספק שהפוליטיקה לא היטיבה עם תדמיתה של היהדות החרדית, אך בסופו של דבר היא סייעה לה לקדם את ענייניה. פוליטיקה פנימית, כולל מאבקי כוח, היו גם בחסידות, ובפרספקטיבת הדורות היא לא הצליחה להעם את זוהרה.

פוליטיקה חיצונית הייתה לה גם כן, אבל אין ספק שהיקפה וכוחה היו קטנים בהרבה מכפי שהתאפשר לציבור החרדי במדינת ישראל הדמוקרטית. במסגרת המדינה, הפוליטיקאים החרדים ראו את עיקר תפקידם בדאגה למקורות מימון לחברת הלומדים – מטרה בלתי–רוחנית בעליל. ואולם, כל תנועה רוחנית זקוקה למקורות מימון. גם החסידות נזקקה להם, והביקורת המשכילית לא חדלה ללעוג לאדמו"רים הנוטלים "פדיונות" ו"מעמדות" ולחסידיהם הפתאים המשלמים להם אותם. גם כאן, כמדומה, אין בצדדים הפוליטיים והחומריים כדי לגרוע מהיותה תנועת תחייה דתית.

מטרת טיעוניי כאן איננה להראות העמים והשרים את יופייה של החרדיות הישראלית, אלא רק לתת מענה לאלה הטוענים שהאורתודוקסיה מאובנת ואיננה מצמיחה מתוכה משבי רוח חדשים: הנה כי כן, משב הרוח החדש חי והתפתח במשך שמונים השנה האחרונות, ממש כאן על ידכם, אבל אתם סירבתם לראות בו משב רוח חדש כי החידוש שבו לא היה לפי הזמנתכם. ממש כמו מתנגדיה של החסידות בשעתה, כאשר התנועה הצצה על ידכם נתפסת בעיניכם באור שלילי – אולי בצדק ואולי לא, אינני נכנס לזה כאן – אתם מסרבים לתת לה ליהנות מן המותגים הנחשקים של "תחייה", "התעוררות" או "התחדשות".

ואולם, הסירוב הזה גופו אופייני לצופה מעורב, שאיננו רק מתבונן במלחמה אלא גם נוטל בה חלק. במרחק הזמן אנחנו מגלים נדיבות רבה יותר כלפי תנועות כאלה, ומוכנים לתת להן את התואר "תנועת תחייה דתית" גם כאשר הן נתפסות בעינינו כשליליות, ודוגמאות רבות יוכיחו – מסבונרולה ועד חומייני.

ברור לי כי בין החרדים בעל כורחם ("אנוסים", כפי שמכנים אותם היום) והחרדים הביקורתיים יהיו מי שיראו את דבריי אלה כרומנטיזציה מופלגת, ויקבלו על כך שאני מתאר כ"תחייה" וכ"התעוררות" את החברה שעבורם היא כלא אחד גדול. עם חלק מאלה אני נפגש ומתכתב מדי פעם, ואני מבין היטב את מועקתם; ואולם, גם זה ממאפייניה של תנועת תחייה: הדור הראשון שלה הוא דור הייסוד, הדור השני שלה הוא דור ההתפשטות, והדור השלישי שלה – דור ההתמסדות, שבו אנשים כבר נולדים לתוכה, ולא תמיד יכולים לבטא ולממש בחירה אחרת; מצב זה הוא אחד מגורמיהם של תהליכי ההשגרה, ההתמסדות והנרמול שעוברות תנועות תחייה – לא בכדי – דווקא בדור השלישי לקיומן.

מתגעגעים‭ ‬לתקופת‭ ‬הזוהר‭ ‬של‭ ‬החזון‭ ‬איש‭ ‬והסטייפלר‭. ‬עדי‭ ‬צמחוני‭, ‬החתונה‭, ‬2014

מתגעגעים‭ ‬לתקופת‭ ‬הזוהר‭ ‬של‭ ‬החזון‭ ‬איש‭ ‬והסטייפלר‭. ‬עדי‭ ‬צמחוני‭, ‬החתונה‭, ‬2014

לידה וגיבוש זהות

אחר הדברים האלה, אנסה לשרטט את שלבי התפתחותה של החרדיות הישראלית בהתאמה לשלבי התפתחותה של החסידות, כפי שהוצגו לעיל. ויש להדגיש: התקדים ההיסטורי אינו מוכיח כי כך חייב לקרות, אך הוא מוכיח כי כך לכל הפחות יכול לקרות:

(א) צמיחה: את לידתה הסמלית של החרדיות הישראלית אפשר לקבוע בשנת תרצ"ו (1936). בשנה זו הוקם בזכרון מאיר (לימים חלק של בני ברק) כולל חזון איש, ביוזמתו של ר' אברהם ישעיהו קרליץ (1953–1878), החזון איש. קשה להתאפק מלהעלות את החידוד המתבקש, כי כאן זכו החרדים לגרסה משלהם ל"אם תרצ"ו אין זו אגדה".

לעיל ראינו כי גרעיניה הרעיוניים של החרדיות הישראלית הם "אין לנו שיור רק התורה הזאת", דהיינו ההתמסרות ללימוד תורה, ו"דעת תורה", דהיינו שלטונם של ה"גדולים". את שניהם מסמל כולל חזון איש – מוסד לאברכים נשואים המקדישים את זמנם ללימוד תורה גם לאחר הנישואין, ללא ציפייה למשרת רבנות, שהוקם ביוזמתו של "גדול הדור" הראשון של החרדיות הישראלית, ומי שהפך למיתוס מכונן כמעט עבור כל פלגיה. גם אם כולל חזון איש לא היה הראשון ב"יישוב החדש", אין ספק שהוא הסמלי שבהם, והוא זה ששימש דוגמה ומופת לבאים אחריו. ראשיתו הייתה מצער, וככל הנראה הוא הועבר או נסגר יותר מפעם אחת, אך בסופו של דבר הוא הפך לדגם מוביל עבור חברה שלמה, מלבד היותו עד היום מוסד אליטיסטי מובחר ויוקרתי.

(ב) גיבוש תוך מאבק: 1948, שנת הקמת המדינה, הייתה בלי ספק שנה מכרעת עבור היהדות החרדית, וראויה גם היא להיחשב לשנה סמלית. הקמת המדינה הייתה בשורה משמחת עבור כל היישוב בארץ. החרדים, כמו כולם, היו תחת הרושם הקשה של השואה, שממדיה נודעו זמן מועט קודם לכן, ובמידה רבה ניזוקו ממנה עוד יותר מאחרים: מלבד הצער על אובדן הנפשות והדאגה לעקורים הממתינים להסדרת עלייתם, שכאבו באותם הימים לכול, קיבלה היהדות החרדית מכה אנושה נוספת עם חורבן מרכזי התורה והחסידות, הלב הפועם של האורתודוקסיה. יתר על כן, הציונים יכלו למצוא נחמה פורתא בכך שהשואה הוכיחה את הפרוגנוזה שלהם; החרדים, לעומת זאת, צוירו כמי שהפרוגנוזה שלהם ושל מנהיגיהם כשלה כישלון חרוץ. הקמת המדינה ופתיחת שערי העלייה היו אפוא לבשורה משמחת ומנחמת גם עבורם.

"אגודת ישראל" קיבלה החלטה היסטורית להיכנס למוסדות המדינה, ונציג שלה, ר' יצחק מאיר לוין, אף חתם על מגילת העצמאות. ואולם, כבר בשנת קיומה הראשונה של המדינה התחוור כי פניו של השלטון החדש לא היו לשלום, ואף בעצם ימי המלחמה, כאשר הכול נתבעו לאחדות ולגיוס כל הכוחות למען המאמץ המלחמתי, הוא מצא את הזמן והעניין להתעמת עם המחנה הדתי.

פרשה רדפה פרשה: פרשת מחנות העולים חשפה כי השלטון החילוני מנהל מסע יזום של חילון כפוי או כפוי למחצה כלפי העולים המגיעים בהמוניהם, ובמיוחד כלפי ילדיהם; "פרשת הטבחים" הראתה כי צה"ל הצעיר זלזל בערכים הדתיים של חייליו ונהג בנוקשות כלפי מי שביקשו לעמוד על ערכים אלה; ועל כולן – פרשת גיוס הבנות, שהפכה למיתוס מכונן בחברה החרדית, שבה הראתה המדינה כי היא מבקשת לאכוף על החרדים מהלכים המנוגדים למצפונם הדתי – אך נסוגה לבסוף מכוונתה לנוכח לחץ ציבורי חזק דיו. כל הפרשיות הללו פרצו כבר בשנתיים הראשונות לקיום המדינה (חלקם המשיכו להתגלגל גם לאחר מכן) וחיזקו את תודעת הזהות החרדית הנבדלת – כמו גם את מגמות ההסתגרות שלהם ואת הסתייגותם הגוברת, אט אט ובהדרגה, מן המדינה ומן השירות הצבאי.

פירות של צמיחה

(ג) פריחה וניצחון: שנות השבעים היו תחילתו של שגשוג חסר תקדים בתולדותיה של היהדות החרדית. הזרעים שנזרעו בעשורים הקודמים החלו סוף סוף לנבוט ולהצמיח פירות. עולם הישיבות והכוללים גדל והתבסס, ואת מוסדותיו גדשו אלפי תלמידים; תמיכת המדינה במוסדות התורה הלכה והתרחבה; הפטור משירות צבאי הלך והתרחב אף הוא; בעלי תשובה רבים אימצו אורח חיים חרדי, ובהם כמה ידוענים, ובראשם אורי זוהר, שנתנו לתופעה אופי פומבי ותהודה ציבורית סוחפת; "אגודת ישראל" נכנסה לקואליציה החדשה בראשות הליכוד (1977) אחרי שנים רבות שבהן לא הצטרפה רשמית לאף ממשלה; בני ברק, בירת החרדיות הישראלית החדשה, שראשי העיר שלה היו ברובם אנשי המפד"ל, עברה לשלטון המפלגות החרדיות (1978); ולא פחות חשוב: בראש המגזר הליטאי עמד עתה הרב אלעזר מנחם שך (1898–2001), מנהיג דומיננטי ורב עוצמה.

בניגוד לקודמיו, הרב שך, שכיהן כראש ישיבת פוניבז' היוקרתית, לא היה ספון בארבע אמות של לימוד תורה, אלא גם הופיע בציבור, השמיע את מדברותיו וביקש להשליט על הציבור החרדי כולו את "ההשקפה הטהורה" – השקפתו שלו; הוא יצא לאינספור מאבקים פנים–חרדיים, שבחלק גדול מהם נחל כישלון, אך קיבע את האידיאלים שלהם הטיף בתודעת הציבור החרדי.

התנופה המשיכה גם לשנות השמונים. לומדי התורה התרבו עוד יותר; העיתונות החרדית התגוונה; ההשפעה הפוליטית של החרדים גברה, ויכולתם להשפיע על ההקצבות למוסדותיהם התחזקה; רמת הילודה של האישה החרדית הלכה וצמחה במהירות. חיזוק חשוב במיוחד הגיע כאשר ב–1983 הוקמה תנועתם של החרדים הספרדים: ש"ס. בראשה עמד ה"מרן" הספרדי – הרב עובדיה יוסף (1920–2014). לכאורה היה זה עוד מהלך מפלג, אך גם מאחורי התנועה החדשה ניצב הרב שך, ושימש לה כעין סמכות–על נוספת. ש"ס זכתה לא רק בהישגים אלקטורליים מפליאים, שהדהימו בכל פעם מחדש את הפרשנים הפוליטיים, אלא גם קידמה בתנופה את תנועת התשובה והוסיפה "דיוויזיות" רבות לעולם החרדי.

כאשר נפרדה פרדה כואבת מהנהגתו של הרב שך (1992) ש"ס הפכה למעשה את החרדים הספרדים למגזר שלישי ביהדות החרדית, העומד ברשות עצמו ופונה לקהלים הולכים וגדלים. עם פרישתו של הרב שך מן ההנהגה, באמצע שנות התשעים, הוא הותיר את החברה החרדית שסועה, מפוצלת ומסוכסכת באופן חסר תקדים – אך גם ניסח עבורה, בלשונו הרצוצה, אידאולוגיה חריפה, אנטי–מודרנית, שנתפסה על ידי מעריציו כ"מבט ממעוף הציפור". שעה שהעולם כולו סיים סופית את "עידן האידיאולוגיות" עם נפילת ברית המועצות הקומוניסטית (1985–1991), בעולם החרדי היה "עידן האידיאולוגיה" בשיא פריחתו.

לומדים את החיים

(ד) השגרה (רוטיניזציה) ונרמול: בתהליך הדרגתי, אך לא איטי, שהחל מאמצע שנות התשעים והגיע לשיאו בתחילת שנות האלפיים, החלה החברה החרדית לגלות סימני משבר. שיאו הסמלי של תהליך זה היה בין השנים 2012–2014, שבהם נפטרו שני ה"מרנים" הגדולים של העולם החרדי: הרב יוסף שלום אלישיב (2012), שהחליף את הרב שך בהנהגת המגזר הליטאי, והרב עובדיה יוסף (2014), מנהיגו הבלתי–מעורער של המגזר החרדי–ספרדי.

כבר בימיהם של שני אישים אלה החל להתגבר זרם הצעירים החרדים המבקשים להשתלב בשוק העבודה, וכן חלה עלייה מתונה בהתגייסותם של חרדים לצה"ל. בשל גודלו, עולם הישיבות כבר לא יכול היה לתת מענה – תעסוקתי ואינטלקטואלי – לשפע התלמידים המגוונים שהגיעו אליו, חלקם לא מתוך בחירה של ממש, ובוודאי שלא יכול היה לשמור על חיוניות לימוד התורה במוסדותיו. החשיפה לאינטרנט, שהלכה וגברה, סדקה את חומות ההסתגרות החרדית, וצעירים חרדים החלו לחגוג את חופש הביטוי התוסס, הפרוע לעתים, שנחת עליהם בלי הכנה מוקדמת.

מגמה הולכת וגוברת של "חזרה בשאלה" החלה לכרסם בציבור החרדי, ולא פסחה על אף אחד ממגזריו – החסידים, הליטאים והספרדים. גם משבר המנהיגות היה חריף: הן הליטאים והן הספרדים לא הצליחו להעמיד מנהיג חזק ומאחד כפי שהעמידו בעבר: המגזר הליטאי התפלג בין תומכי הרב אהרן לייב שטיינמן (יליד 1913), מנהיג הזרם המרכזי, לבין תומכי ר' שמואל אוירבך (יליד 1931), מנהיג הפלג הקיצוני. אצל הספרדים מונה חכם שלום כהן (יליד 1931) לנשיא מועצת חכמי התורה, אך הוא לא נהנה מאפס קצה של הסמכות והיוקרה שהיו מנת חלקו של הרב עובדיה המנוח.

כפי שכתבתי בפתח מאמר זה, סימני המשבר יצרו אווירה קשה בציבור החרדי, ומחוצה לו היו מי שדיברו על "התפרקות" החרדיות הישראלית; ואולם, לאמיתו של דבר מדובר בתהליך השגרה ונרמול: החברה החרדית לא הוציאה את החרדים העובדים מבין שורותיה, ולמרות שמרנותה היא לומדת – בדרך הקשה – להכילם בקרבה; גם החיילים החרדים, שחלקם עברו מסע מייסר של רדיפות והתנכלויות, הולכים ונעשים חלק – חריג ובולט, אך בכל זאת חלק – מנוף השכונות החרדיות, ולא מן הנמנע כי בעתיד הלא רחוק יתרגלו החרדים גם לנוכחותם; הסחף אל החילוניות החל אמנם לעורר את השד הרדום של "טראומת הסחף", שלא גווע מעולם, אך גם אם שיעור העזיבה הגיע ל–10% ויעלה עוד יותר – עדיין לא מדובר בשיעור הסחף שחווה הציונות הדתית כבר כמה עשורים (לפי סקר PEW האחרון – כ–40% מבניה ובנותיה פונים לה עורף ונעשים מסורתיים או חילונים).

כללו של דבר, החברה החרדית לומדת בדרך הקשה את טיבם של "החיים האמיתיים" – החיים הנורמליים. כמו בכל חברה, אלה הם חיים שבהם רוב בני החברה שואפים לחיות חיים "שגרתיים", המבוססים על אתוס ערכי מסוים אך אינם מגוייסים אליו באופן טוטלי. הוא לא תופס את כל מלוא הווייתם ואיננו מחייב את כולם להגיע לפסגת האידיאלים הנשגבים שלו. אלו שמגיעים לפסגות אלה הם מיעוט מובחר, הזוכה לכבוד וליוקרה, אך אינו מצפה להנחיל את הישגיו לרבים.

גם תנועות לא דתיות התקשו לעבור את תהליך הנרמול הזה. ישראל של שנות השישים לא חדלה לבכות את אובדן ערכי החלוציות; ברית המועצות שאחר עידן סטלין הרגישה שתם דור המהפכה; ועוד ועוד. יש תנועות שאינן מצליחות לעבור את התהליך בשלום, ואז אכן מתחיל בהן תהליך של התפרקות, אך כשלונות מעין אלה נגרמים לא אחת בשל נוקשות יתר של המערכת החברתית הנדונה. נוקשות זו נוצרת לא רק בשל דוגמטיות אידיאולוגית, אלא גם בשל אינטרסים חזקים מדי של האליטות הקיימות, המניעים אותן לעצור את השינוי באמצעים כוחניים, ויהי מה. ברם, מצב זה אכן מונע את השינוי רק כאשר אליטות אלה מחזיקות בכוח כפייה חזק באמת, כגון אמצעי אכיפה שלטוניים. האליטות החרדיות אינן מצוידות בכוחות כאלה, והן גם מפוצלות מכדי להפעיל כוח אפקטיבי כלשהו. הלחצים החברתיים של המשפחה והקהילה אינם חזקים דיים כדי לעצור כוחות שינוי חזקים.

ואמנם, בדרך כלל נראה כי החברה החרדית מסתגלת לשינוי, אולי לא במהירות ובהחלט ללא ניסוחים רפורמטוריים "לכתחילה" – ככלות הכול היא בכל זאת חברה שמרנית – אך בתהליך יציב למדי. בכך, שוב, היא דומה לחסידות של המאות ה–18 וה–19, שעברה תהליך דומה, המירה את ערכיה המיסטיים ב"תחליפי מיסטיקה" ויצרה תנועה המאפשרת חיי שגרה ממוסדים.

מהפכה של פעם

(ה) געגועים ורומנטיזציה (אף מצד יריבים לשעבר): ביהדות החרדית עצמה יש כבר מי שמתגעגעים לתקופת הזוהר של החזון איש והסטייפלר, ואפילו לימי הרב שך. אבל מתי נראה סופרים והוגים חילונים ודתיים–ציונים עורגים אל החרדיות הישראלית של הדור הקודם? מתי נראה אצלם את התיאורים הרומנטיים על הלהט הדתי שהניע את הצעירים לעזוב את מנעמי העולם הזה ולחבוש את ספסלי הישיבה, אז, כשהחרדיות עוד הייתה טרייה ורעננה, שלא כב"ימינו" (העתידיים)? מתי נראה אצל היוצרים הלא–חרדים תיאורים אידיליים של הבית החרדי "של פעם" (כלומר של דורותינו) המסתפק במועט כדי להתקיים כ"בית של תורה"? מתי נראה את ההערצה המתפייטת כלפי האישה החרדית, הסופר–וומן שהצליחה להשתלט גם על גידול המשפחה וגם על עול הפרנסה?

מנגד, מתי נראה את כתביהם של מנהיגי העולם החרדי נתפסים כהגות חדשנית, כמעט מהפכנית, שבאה להציב תפיסות מאתגרות, תרבות–נגד לתרבות המודרנית השלטת, לדור רצוץ ושבור שהיה זקוק להן אך הן יכולות לשמש – לאחר פרשנות יצירתית – גם מקור השראה לדורות מאוחרים, ל"התחדשות היהודית" של המחר? מתי יגיע ההוגה החילוני או הדתי–ציוני שיצהיר כי החרדיות הישראלית הייתה "תנועת התחייה הדתית–רוחנית האחרונה בעם היהודי"? ביחס לחסידות – זה קרה, על אף האיבה היוקדת שרחשו לה יריביה בימי ראשיתה; האם יהיה זה גם מנת חלקה של החרדיות הישראלית?

כרגע, כל אלה נראים רחוקים מאוד מאוד, כמעט פנטסטיים, אך תהפוכות הזמן עשויות להפתיע. לחסידות זה לקח כמה עשרות שנים, אולם לבסוף החלה ההתעניינות (הקיומית אך גם המחקרית–ביקורתית) באישיה ובספריה, התעניינות שהולכת וגוברת עד לימינו אלה. כמה זמן יידרש כדי שתופעה דומה תקרה בחילוניות ובציונות הדתית כלפי החרדיות הישראלית "של פעם"?

פרופ' בנימין בראון מלמד בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. עוסק במחקר היצירה ההלכתית והרעיונית של היהדות החרדית לגווניה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט' תמוז תשע"ו, 15.7.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 ביולי 2016, ב-גיליון בלק תשע"ו - 988 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 31 תגובות.

  1. ישראל לבקוביץ, נראה שהמאמר נכתב כאילו ממש אישית עבורך

    מעניינת אותי תגובתך. ……..

  2. אני חרדי ושמח בחלקי, האיש אינו מכיר לעומק. אשמח מאוד לדבר איתו. ולא אינני מה"אנוסים". מי שיוכל ליצור את הקשר יבורך.

    • בס"ד י"א בתמוז ע"ו

      לאלי – שלום רב,

      את הפרטים של פרופ' בני בראון תוכל למצוא באתר של החוג למחשבת ישראל של האוניברסיטה העברית. את השגותיך על דבריו, אולי כדאי שתעלה גם כתגובה למאמרו, ויהיה בכך 'נר לאחד נר למאה".

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. אלי, אתה מתכוון לישראל לבקוביץ? הוא מגיב כאן בדר"כ והוא מסתמא יתייחס לתגובתך אם הוא יקרא את המאמר הזה ואת התגובות

  4. שרה פרידלנד בן ארזה

    מחשבות על החברה החרדית מעוררות בדרך כלל רגשות עזים בחברה החילונית ובחברה הדתית-לאומית. בדרך כלל ההתייחסות אליה מפעילה מיד מנגנונים הישרדותיים המדגישים רתיעה ובידול ממנה. על רקע זה שימחה אותי במיוחד נקודת המבט הרעננה שנשקפת בצמד המאמרים בתופעות אלה, שלבם של רבים גס בהן (ואודה: גם אני חוטאת בזה לעתים).
    באווירה שבה מופעל לחץ ליישר קו עם תקינות פוליטית, נדירה היא מחשבה אינטלקטואלית ומשוחררת מן הסוג הזה, שיש בה הזרה של המוכר, ואף של מה שהיה עד כה קצת לזרא בעיני הנמענים המשוערים של הכתוב. חוויית הקריאה בטקסטים כאלה מעוררת תהייה בריאה, והיא פורייה ומחדשת.
    צמד המאמרים של פרופ' בראון כתובים בבהירות, ההנמקות משכנעות, והכתיבה חיונית ומרתקת.
    תודה לבמת 'מוסף שבת' על קורת הרוח שהסב לי המפגש הטקסטואלי עם אינטלקטואל מקורי וישר.
    שרה פרידלנד בן ארזה

  5. כל חוקרי החרדים מאמנון לוי עד בנימין בראון מעיינים בסוגית החרדים באחידות מפתיעה. כולם רואים 'ניצני התפתחות' 'תחילת השתלבות' 'חזרה בשאלה' 'התפרקות המערכת' וממתינים בצפיה דרוכה לקריסת החרדיות. הם לא מתכוננים לבלוע את הכובע, הם יודעים שהכל משאלות לב, שילוב של רשעות רדידות ובורות, העיקר שהקורא הדת"ל – החילוני קורא את החומר ה'מחקרי' ומאמין לכל מילה.

    • תגיד, אתה קראת בכלל את המאמר, או שהתרשמת ברפרוף מן המגמה הכללית והחלטת לשפוך עליו כל מה שבא לך? הרי המאמר אומר בפירוש שהחרדיות אינה מתפרקת ואינה נעלמת; ובראון הוא האחרון שאפשר להגיד עליו כי הוא ממתין בציפיה דרוכה לקריסת החרדיות. הוא אומר במפורש שהחרדיות עוברת תהליך של נרמול שיאפשר את המשכיותה. על מה אתה מדבר??????????????

  6. שלום לכולם

    אני לא יכול מצפונית לכתוב את השגותיי כאן משום שאני לא מתרשם שהקוראים יבינו את דברי כפי המכוון, ואני תולה את החיסרון בי ולא בקורא.
    אני יכול לכתוב רק את תחושותי (ולא עובדות) שמניעיו של הכותב להעניק אידאליזציה להתנהלות של מנהיגי ורבני החברה החרדית, נובעת מהיאוש לשנות ולהשפיע. וכיוון שהאיש רוצה לחיות בעולם מתוקן, ואם אי אפשר להשפיע ולתקן, נכתוב מאמרים בסגנון מכיל ומחבק.
    המציאות כפי שחווה אותה המוצר עצמו (כלומר אני) שאין כאן שום תוכנית מסודרת של ההנהגה, אלא רצף של פשלות. ולא מעט מהרבנים מצהירים על כך שאנו בהסתר פנים, ולכן אנו מפשלים כל העת, גם בדגלים הכי חשובים שלנו.
    המוסד היוקרתי שהוא מתאר ………. טוב אמרתי שאני לא כותב.

    בקיצור חברים יקרים גם המגזר שלנו צריך רפואה שלימה בתוך שאר…

    • בס"ד י"ד בתמוז ע"ו

      לאלי – שלום רב,

      מצוקתך ניכרת ב'רצוא ושוב' שבין 'אני חרדי ושמח בחלקי' שבתגובתך הקודמת לבין 'אנחנו מפשלים כל הזמן' שבתגובה השנייה. לפיכך נראה לי שעדיף לקיים 'אדברה וירווח לי' ותשועה ברב יועץ.

      לענ"ד דיון אמיתי ויעיל בכל חברה שהיא, הוא כזה שמביא לידי ביטוי את המעלות והחסרונות שבאותה חברה, ומתוך ההכרה השלימה ניתן להתוות דרכי שיפור.

      דומני שזה בדיוק מה שעשה פרופ' בראון: פתח בראיית היסוד החיובי – השאיפה להתעלות בעבודת ה' מעבר לשגרה – ומסיים בהצעה שכיום יש לקבל שיש מקום ל'השגרה ונרמול', לתובנה שלא כולם צריכים להגיע לרמה של 'מצויינות תורנית' וצריך גם כמה 'יהודים פשוטים'

      האם תיאורו של פרופ' בני בראון (בפיסקה 'לומדים את החיים') והצעתו לציבור החרדי בפיסקה זו – מקובלים עליך?

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ. לוינגר שלום.

        חוקר טוב הוא האיש ואינו צריך את הסכמתי, אני לא יודע אם הוא תישאל צעירים מהדור השלישי, ויותר נכון אני מעריך שלא, כאשר יש עוני מחפיר, וסבל נפשי לחלק גדול מהאוכלוסיה. אין טעם לדבר על התהליכים המדומים וההשערות אלא א"כ אתה מתנתק מהנחקרים ובכך אתה בהכרח פוגע במחקרך.

        הוא אמנם פטר את עצמו בזה שהוא כינה את הצעירים הסובלים "אנוסים" ובזה סתם להם את הפה כדי שיוכל להמשיך לדבר על "תחייה לאומית".

        צריך להבין שהעובדה שרבני ומנהיגי המגזר לא מוצאים דרך ,לחלץ את הצעירים ואת הדור הבא, משיגעון הכולם לכולל , זה פשע נגד האנושות.

        כולנו מבינים איך זה התחיל, ומלמדים זכות על הראשונים שהרגישו "עת לעשות ל-ה' הפרו תורתך" וכהוראת שעה הפנו את כולם לישיבות וכוללים מלא מלא, נגד כל הוראות התורה המשנה הגמרא חז"ל הראשונים והאחרונים כולם.

        אבל כאשר אתם רואים את המצב היום, ויודעים בסתר לבכם שאתם מפשלים מדוע לא תהיו אמיצים הלא את ה' אל-והיכם אתם יראים, מדוע כבודכם חשוב לכם מכבודו, למה אתם גרים מפני איש.

        כאשר אתה גוזל לאנשים את היכולת להביא לחם לילדיהם הרכים, אתה לא מוביל של תנועת תחיה לאומית צר לי לאכזב.

        נכון שיש הרבה יש בכוס הזאת אבל חוסר היכולת להתכוונן ולהודות בפשלות ולייעל מדאיג ביותר, זר לא יבין זאת.

        לסיכום אני לא רואה דרך שההשגרה הזאת תתממש בלי נס, ואין סומכין על הנס.

        ובכל זאת אני עומד על דברי אני חרדי ושמח בחלקי , בכל מקרה אני לא הולך לעשות מעשה אבימלך.

        הדשא של השני…

    • לאלי – שלום רב,

      גם בעולם החרדי יש קולות האומרים שלא כולם יכולים ללמוד בכולל כל חייהם. ראה למשל בכתבה, 'האדמו"ר מבעלז שולח את חסידיו ללמוד מקצוע', בפורום 'בחדרי חרדים'.

      יש גם לדעת שעלייה בהכנסה לא קשורה תמיד ברווחה כלכלית ובאושר – מי שיש לו מנה רוצה מאתיים ומי שיש לו מיליון רוצה שניים 🙂 עיין ערך מכסוול.

      ה' יהיה בעזרנו למצוא את שביל הזהב!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • אצל הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן שליט"א נראה שיש מגמה מעורבת. מחד, תמיכה במרכזים הנותנים לחרדים הכשרה מקצועית; ומאידך, קריאה למי שיכול לשקוד להתגדל בתורה ו'להגיע להוראה' להישאר בעולמה של תורה. ראו בכתבה 'המהפכה השקטה של הרב שטיינמן: עבודה והידברות עם חילונים' באתר 'הארץ', ולעומתה בכתבה, 'הרב שטיינמן: לא לעבודה, לא ללימוד מקצוע'.

      אף חז"ל לימדונו שהקב"ה בוכה הן על 'מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק' והן על 'מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק'. ההחלטה של כל לומד אם הוא שייך לקטגוריה זו או זו, היא שונה מאחד לאחד, ותלויה בגורמים רבים וסבוכים, ולכן תהיה תמיד קשה וכואבת.

      גם גדולי האמוראים התלבטו בזה, כידוע המעה באילפא ורבי יוחנן שהחליטו לצאת לסחורה. רבי יוחנן שמע בת קול, נשאר ללמוד תורה ונעשה ראש ישיבה שהאיר לעם ישראל לדורות. אף אילפא שיצא לסחורה נשאר גדול בתורה.

      יהי רצון שה' יאיר את עינינו ויתקננו בעצה טובה למצוא את הדרך המתאימה ביותר.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • בסוף פיסקה 1:
      בפורום 'בחדרי חרדים'.

    • בפיסקה 3, שורה 1:
      … כידוע המעשה באילפא ורבי יוחנן…

    • הרבנים וההכשרה המקצועית

      מאתר 'המרכז החרדי להכשרה מקצועית' אני למד שמייסדו ד"ר אברהם פוס ז"ל מארה"ב זכה לאישורו של הגרא"מ שך, בהתאם לתנאים והנחיות שייקבעו ע"י הגרי"ש אלישיב. למרכז נקבעה 'ועדה רוחנית" שתפקח ותנחה אותו, ובה היו חברים הרב יוסף ישראלזון ז"ל, ראש 'כולל רחובות' חתנו של הגרי"ש אלישיב; הרב מרדכי שטיינמץ, ראש 'כולל ויז'ניץ' בבני ברק ודומ"ץ חסידי ויז'ניץ בירושלים; והרב שמואל אליעזר שטרן, ר"מ בישיבת 'חוג חתם סופר' בבני ברק וחבר בית דינו של הגר"ש וואזנר בבני ברק. מכתב המלצתם פופיע באתר.

      • מעט מדי מאוחר מדי, כאשר אתה מחנך שאם תצא לעבוד אתה סוג ו' או ז' , ואח"כ מקים "מרכז להכשרה מקצועית" עבור העלובים , אתה חוטא לאמת.
        זה כמו ארגון לגמילה מסמים בחברות אחרות.

        בחיידר באחת הערים החרדיות כתבו "כל הכועס כאילו עובד" (בדיחה)

    • לבנות עורף מוצק לחיל החלוץ השוקד על התורה

      בס"ד ט"ו בתמוז ע"ו

      לאלי – שלום רב,

      המרכז החרדי להכשרה מקצועית' קיים כבר עשרים שנה והוציא מתוכו יותר ה-12,000 בוגרים, והוא אינו היחיד. יש גם את 'קרן קמ"ח – קידום מקצועי חרדי' שמנהליה חלקם מהליטאים וחלקם מחסידי סלונים, התומכת ומלווה חרדים המבקשים הכשרה מקצועית. יש לא מעט קורסים ללימודי תעודה למקצועות מפרנסים, ולא מעט מסלולים לחרדים במסגרת מוסדות אקדמיים.

      יש גם התנגדות בציבור החרדי למרכזים אלה המתבטאת בפאשקווילים חריפים ובאמרות כנף הנפוצות פה ושם, אך בסך הכל מי שרוצה להיכנס להכשרה מקצועית יודע שיש לדברים גיבוי מגדולי תורה מהשורה הראשונה. כבודם של הפאשקווילים במקומם מונח, הלא הם הדבק המעמיד את בתי 'מאה שערים' ובני ברק 🙂 אך לא נראה לי שהציבור מתרגש מהם יתר על המידה.

      הציבור החרדי לא צריך להתנצל על גישתו הבריאה הרואה בלומדי תורה השוקדים עליה מתוך הדחק את ה'אליטה' המקיימת את העולם, כדברי הנביא: 'אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי'. כולנו ניאותים מהיצירה התורנית העניפה הצומחת בבתי המדרש החרדיים, המאירה את עיני כל הלומדים במהדורות מבוארות של התלמוד הפוסקים והמדרשים, בספרי ראשונים ואחרונים המוהדרים במהדורות מאירות עיניים, ובספרי למדנות, הלכה, הגות ואף מחקר של בחירי בני הישיבות,

      ולצידם הולך וצומח מעמד של 'בעלי בתים' בני תורה, שנתמלאו במשך שנים בתורה, בשאיפות לגדלות ובהשקפת עןלם מוצקה, לפני יציאתם לחיי המעשה, וממשיכים לקבוע עיתים לתורה, וכתיאורו של ר' אריה דרעי (בביקורו ב'מרכז החרדי להכשרה מקצועית'): '… ואין לי ספק שמי שמרגיש סיפוק ומתפרנס טוב – את המעט שיש לו הוא ישקיע בלימוד תורה'.

      ציבור לא מתפתח ומשתפר מתוך תחושות של דיכאון וכישלון, שהן מתכון מובהק לנפילה וייאוש. ציבור מתפתח מתוך תחושת שליחות, ובמקרה דנן התובנה שעולם תורה חזק נבנה מתוך קיומו של מעמד חזק של 'בעלי בתים' בני תורה שיהוו עורף מוצק ל'חיל החלוץ' השוקד על התורה יומם ולילה.

      ולכן צריך לעודד את שני הכיוונים, כדבריו של ר' אריה דרעי (שם): 'המטרה שלנו זה לשמר את בני התורה, ושכל מי שנפשו חשקה – יוכל לשקוד על תלמודו. ומנגד – מי שירצה להתפרנס, שיהיה לו את הכלים המלאים לכך'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • אני מכיר את כל מה שאתם כותבים וגם נעזרתי ב"קרן קמח", אני למד מההתכתבות איתכם שהשבע לא מבין את הרעב ואין לכם צל של מושג במה מדובר , חבל על המילים. אם חשוב לכם לכתוב כדי להשקיט את המצפון מדוע אינכם מסייעים בידי הצעירים החרדים שרוצים לתקן כתבו כטוב בעינכם,
        בהצלחה ושבת שלום.

    • איך עוזרים?

      בס"ד י"ו בתמוז ע"ו

      לאלי – שלום רב,

      אני חושב שהדרך לעזור לאברך המתלבט אם להישאר בכולל או לצאת לעבוד (מצב שעמדתי בו בעצמי לפני 28 שנים), היא להעצים את יכולת הבחירה שלו ושל משפחתו.

      להבהיר מחד את חשיבותם של תלמידי חכמים השוקדים על התורה להגדילה ולהאדירה, שהם 'חיל החלוץ' של קיום התורה, ומאידך את מעלתם של 'בעלי בתים' בני תורה הקובעים עתים לתורה ומחזקים את ידיהם של לומדי התורה.

      וכן להציג את האפשרויות לשיפור המצב הכלכלי, בשתי האפשרויות –

      הן של ת"ח ש'תורתם אומנותם' היכולים למצוא את פרנסתם כרבנים, דיינים, רמ"ים, מחנכים, ומהדירי ספרים תורניים; או כשוחטים ומשגיחי כשרות, מוהלים וסופרי סת"ם.

      והן את האפשרויות המגוונות של לימודים להכשרה מקצועית באוירה חרדית, בגיבויים ובברכתם של גדולי תורה מהשורה הראשונה.*)

      כשמציגים את הנתונים והאפשרויות – יכול המתלבט למצוא את הדרך המתאימה לו. זו דרך העזרה והשיפור שאני יכול להציע. יש לך משהו יותר יעיל?

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      *)
      כדאי להעיר שתעודת מקצוע יכולה לעזור גם למי שרואה את עתידו בעולם התורה,. כשיש לו 'פת בסלו', ביודעו שאם לא ימצא פרנסה בעולם התורה יוכל להתפרנס במקצועו, ואז לימודו רגוע יותר.

      בתולדותיו של הגאון רבי אברהם סופר זצ"ל, רב קהילת גוריציאה ומהדיר ספרי המאירי, ראיתי שהיה מנהג שכל אחד רוכש לעצמו מקצוע, משום שלקבל שכר כרב או ר"מ מותר רק כ'שכר בטלה', ואם אין לאדם מקצוע שיכול להתפרנס בו – על מה יקבל 'שכר בטלה?

      דומני שהיה בזה שיקול נוסף: רב קהילה שיש לו מקצוע מפרנס בידו, עצמאי כלפי קהילתו. לא ניתן לאיים עליו בפיטורין, שהרי אם יפטרוהו מהרבנות יוכל להתפרנס במקצועו ואינו תלוי בשכר הרבנות.

      • הרב ש.צ לוינגר שוב שלום,

        אני מוכרח לציין שאתה מרשים אותי מאוד, אך עלי לאכזב אותך שוב, אתה לא מבין במה מדובר, וגם אם קשה לי להסביר ,אתאמץ בשבילך משום שאני מתחיל לחבב אותך.

        בן אדם זה לא קופסת שימורים או עכבר ניסוי, אתה לא יכול להעביר אותו מסע של שטיפת מוח בכיוון אחד מגיל ילדות עד גיל נישואין ועד בכלל, ואת חמיו וחמותו שחסכו מלחמם כדי לרכוש לו דירה, ואת אשתו שקיבלה שטיפת מוח בסמינר. ואז יום אחד בסביבות גיל 28 כשאתה קולט שנכשלת עם הקופסה הזו אז אתה מקיש אנטר ואומר אוקיי אתה תלך ללמוד מקצוע במרכז להכשרה החרדי וזה מצוין בשבילך .

        האיש לא יקנה את זה, הוא מתבייש מבני משפחתו, ומאשתו, א"כ ברוב המקרים האשה כן הייתה רוצה עוד כמה שקלים.

        גדולי התורה לא מעניינים איש ברמה האמיתית (מגזר ליטאי) אלא קובעים רף גבוה מאוד לכולם ומביישים את מי שאין לו וטופחים על הגב למי שיש לו, ואז הוא תומך נלהב שלהם.

        ואני מאוד מעריך את גדולי התורה כמנהיגי הקבוצה ברמה הארגונית והפוליטית אבל ברמה האישית הם מצהירים על זה שאין להם מענה וחבל שבאים לשאול ובינינו הרוב לא באים לשאול זה לא שייך במציאות.

        המאבק הוא לא מולם הרב שטיינמן התבטא שהדבר הכי קריטי היום אצלינו זה להחזיר ולהעמיד שוב את המושג "ארליכער בעלבט" אבל גם הוא לא יכול ללחוץ על כפתור ולשנות את דעת הקהל.

        החרות שלקחו לעצמם המנהיגים הקודמים אצלינו לעשות רפורמה בבחינת "עת לעשות לה הפרו תורתיך" בזה ששלחו את כולם לישיבות וכוללים מלא מלא ,
        היא עצומה ואני מאמין שהייתה להם הצדקה מוסרית לעשות זאת אבל לתקן את זה כדי להגיע להשגרה של פרופ' בני בראון יצטרכו לעבור עשרות שנים ואין לדעת מה יהיו המחירים,
        מי שיוצא לעבוד היום אוטומטי הוא ובני משפחתו וקהילתו רואים זאת כירידה ברמה הדתית וזה משפיע עליו , כלומר חינכתם אותי שמי שיוצא לעבוד הוא מחוץ למחנה אוקיי אני בחוץ.

        כמובן שאני לא בא לפטור אותו מקביעת עיתים לתורה והקפדה על הלכות אבל הוא תינוק שנשבה בעניין של תורה ועבודה אין לו מסורת על זה ואדרבה חינכו ההיפך שבמצב של היום זה לא הולך ביחד ואם יצא הוא גוזר על עצמו ועל משפחתו ירידה משמעותית ברמה הדתית .

        דבר נוסף כשאתה מבקש מזה שיצא שיעריך את לומדי התורה כ"נזר הבריאה" אתה לא לוקח בחשבון את הבוז שהם רוחשים לו וזה הדדי.

        הבן כבוד הרב לוינגר ת"ח שיושבים בבית המדרש והם בזים למי שמקיים את שולחן ערוך או"ח סימו קנ"ו.
        הם אולי ת"ח אבל לא בתורת ישראל. ובמיוחד שהם אדישים למחיר הכבד שהיהדות משלמת עם החלשת כל היוצאים לעבוד ולא איכפת להם. הכל בשביל החלום ש"האחד יוצא" יהיה הבן שלהם ויזכו למנת כבוד.

        ולא אין לי טענות לאיש רוב האנשים רדודים ואינם יורדים לעמקם של דברים רצים במרוצת החיים ומנסים לשרוד ולהשתדל לפחות שבניהם יעמדו איכשהוא בסטנדרטים המטורפים .

        אני מאמין גדול בתיקון ובטוח שה' לא יעזוב אותנו "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב"

        אך כשקראתי על תנועת תחיה דתית הרמתי גבה (אך לאחר התכתבות עם המחבר הבנתי את דבריו)

    • בפיסקה שלפני האחרונה, שורה 2:
      … שהיה מנהג במשפחת ה'חתם סופר' שכל אחד לומד מקצוע…

    • אתחלתא ב'גאולה'

      בס"ד עש"ק את בריתי שלום תשע"ו

      לאלי – שלום רב,

      אני פחות פסימי. אני מסתובב לא מעט בשכונת 'גאולה' וסביבתה. אני רואה מחד את הפשקווילים הזועקים מרה נגד מרכזי ההכשרה החרדיים ושאר 'פגעי המודרנה',

      מאידך, אני רואה פעילות כלכלית תוססת ומגוונת, חנויות ובעלי מלאכה, עורכי דין ורואי חשבון, סוכני ביטוח מתווכים ויועצים פיננסיים, אנשי מחשבים וטכנאים, חשמלאים שרברבים ו'שיפוצניקים' – וכולם חרדים!

      אני עולה כמה רחובות למעלה ונכנס לספר שלי, ר' רחמים הכהן שאולי, תלמידו של הרב מרדכי נויגרשל, המתחיל את סדר יומו במסירת שיעור ב'דף היומי' לעובדים משכימי קום בשעה 3:45 לפנות בוקר, ויושב במספרה שלו עם גמרא שאליה הוא שב בכל רגע פנוי.

      לא לדאוג!

      בברכת שבת שלום, ש.צ. לוינגר

  7. ברשותכם אצרף מילים שכתבתי עבור עמותה מסוימת שביקשה לכתוב 500 מילים על האתגר של החברה החרדית, התיישבתי לכתוב את האתגר, ויצא מאמר אחר לגמרי, מהלב , שלחתי בכל זאת , כמובן שהם לא היו מרוצים הם חיפשו דברי חכמה.

    אני כותב, לא בתור חוקר ולא בתור מחנך או רב אני רושם בשם המוצר עצמו קרי בוגר החינוך החרדי היוקרתי ביותר ואכמ"ל.

    בבקשה:

    האתגר
    האמת שלהגביל ב500 מילים זה קצת לא פייר, משום שמדובר בכתיבה על חיי וחיי משפחתי ועל חיים של עוד כמיליון נפש, והמטען שאני טעון הוא עצום אך אנסה לתמצת.
    ובכן האתגר של המגזר הוא- לחיות.
    חיים של תורה ,חיים של פרנסה, חיים של בריאות הנפש.
    בשנים האחרונות אני חש שנפתחו השמים, ויש חלון הזדמנויות מיוחד עבור בני הקהילה שלי. ומכאן יכולים לקרות שני תרחישים עיקריים, האחד פספוס נוסף והמשך שקיעה, והשני ניצול הזדמנות והתחלת צמיחה.
    אפרש מעט את דברי, ואתייחס בעיקר לבני קהילתי (חברת הלומדים ועוזריהם) שבתוך החברה החרדית, שהיא האליטה המגזרית המשפיעה על כל בני המגזר באופן מכריע.
    ובכן בניית הקהילה שלנו בא"י, טרום השואה והקמת המדינה ולאחריהן, לוותה בחרדה קיומית של הורינו ומנהיגינו. וכתוצאה מכך הם בנו חברה בצורה מפתיעה ביותר, ומחודשת עד מאוד, וההצלחה היא בקנה מידה היסטורי, אך להצלחה הזו מחירים רבים, שבעשורים האחרונים הגיעו לכדי היות בלתי נסבלים עד בלתי אפשריים, ולעניות דעתי, אין טעם לשלם עוד את המחירים הללו, משום שאפשר להמשיך לשמר את כל הערכים החשובים שהנחילו לנו הורינו ומנהיגינו, בלא לשלם את המחירים הקשים הללו, או לפחות לא לשלם עם רבית והצמדה.
    המחירים שאני מדבר עליהם, עלולים לסכן את כל קיומנו, עד כדי שיצא הפסדו בהפסדו. ונגיע למקומות בהם חלק מהאנשים יעזבו למקומות טובים פחות, וחלק ידעכו.
    מהם המחירים?
    • החלשת מצב הנפש ושמחת החיים של הרוב.
    • חוסר הבנה של החיים ושל התורה.
    כתוצאה משני מחירים עיקריים אלו החברה (ברמות שונות ומשתנות מאדם לאדם) לוקה ב:
    • דיכאון
    • עניות ממון ,עניות נפש, ועניות דעת
    • ריחוק מתורת ה'
    • ריחוק מהעולם ומתיקונו.

    מונולוג קצר

    בחיי ובחיי הצעירים שסביבי ישנם מצוקות רבות, ורבות מידי. ומהיכרותי עם שאר המגזרים בחברה הישראלית, ויהודים ממדינות אחרות בעולם, אני מתרשם שאנו סובלים הרבה יותר מכולם, וכואבת לי התחושה שאין פשר וזה בחנם.

    נכון שהחברה החרדית מגינה עלינו מהרבה מחוליי העולם, ואני שמח על כך ומודה להורינו ולמנהיגנו, אבל זו לא סיבה שנסבול כ"כ מחוליים אחרים רבים וקשים, האם לא תמצא הדרך להמשיך ליהנות מההגנה הנ"ל, ובד בבד ליהנות משאר הטובה שמשפיע ה' בעולם?

    עד מתי אראה את הנשים קורסות, ואת הילדים בוכים, והאנשים כבויים, והמבוגרים נאנקים?

    אין בלבי ובמוחי מקום לכל האידאות שבעולם, אלה אומרים בכה ואלה בכה,
    אני מבקש קודם כל, את החיים עצמם, את בריאות הגוף ובריאות הנפש, את שמחת החיים, את האמונה בחיים -בטובה שבורא עולם משפיע על עולמו.

    צריך להבין את מעגל הקסמים, כדי למצוא את הרווח שבו אפשר להיכנס ולהשפיע, הבשורה הטובה היא, שכשם שהחוליים קשים ומתפשטים, כך הרפואה קרובה ואפשרית,
    משום שמדובר בחברה איכותית וטובה, יש רק כמה חסמים, אמנם רבי עוצמה ובעלי משקל רב, אבל בחכמה ובעזרת ה' אפשר להתגבר.

    האמת שהעולם ממשיך את תהליכיו בהנהגת בוראו, ואין הוא מתחשב בהשקפה זו או אחרת. המציאות משתנה במהירות מסחררת, וכל העת נסגרות אפשרויות ונפתחות אחרות. אין חשש שהמצב לא ישתנה, החשש הוא שהוא ישתנה בלעדינו, בלי ההתערבות הנכונה, של בני האדם החכמים, שהבורא מצפה מהם להתערב.

    אני חושש שהמציאות במגזר החרדי תשתנה בלי הליווי של בית המדרש,
    מה שיגרום שרבים יישארו מאחור, ובית המדרש יינזק, וחיי החברה יפסידו את הליווי החשוב מכל, של לומדי התורה ושל הרבנים.

    לפיכך האתגר הראשון הוא לחבר את בית המדרש שלנו אל מרכז חיינו למענו ולמען יושביו שלא יתרחקו מן העולם, ולמען כל בני קהילתנו שיוכלו לחיות חיי תורה ועבודה חיי בריאות ושמחה ותקווה.

  8. נסיון לא פשוט

    לאלי – שלום רב,

    אברך שמרגיש בגיל 28 צורך לשנות כיוון ולצאת לעבודה, לא צריך להרגיש כמי ש'נכשל בקופסה הזו'. כך היתה דרכם של אבותינו מימים ימימה, יעקב אבינו שלמד 14 שנים בישיבתם של שם ועבר, ואחר כך יצא לבית לבן עם כל המטען הרוחני שקיבל בבית אבא ובישיבה, והראה שיהודי יכול להישאר 'אן עהרליכער יוד' גם מחוץ ל'חממה'.

    אנחנו רואים הבדל בהנהגה בין האבות. אברהם היה 'נשיא אלקים' המעורב ומשפיע על כלל העולם. לעומתו יצחק התכנס בעולם הקודש הפנימי שלו. יעקב שואף להיות כאביו 'איש תם יושב אהלים', אך הקב"ה מייעד לו ייעוד אחר – להתמודד עם סיבוכי העולם ולשרות להם.

    לצאת לדרך חדשה זה לא פשוט ולא תמיד נעים. אדם נתקל באי הבנה ובחשדנות, ויש ממה לפחד. במציאות המבוטאת בשו"ע או"ח סי קנו, אמנם לא נמצאים כל הזמן בתורה ועוסקים בחיי מעשה, אך החברה היהודית שבתוכה נמצאים היא חברה המחוייבת כולה לתורה, לאמונותיה ולערכיה.

    לעומת זאת, כשיוצאים כיום אל העולם המודרני, נכנסים לעולם ערכי שבחלקו מנוכר והפוך לגמרי לאמונותיה וערכיה של התורה, המותקפים השכם והערב בפי כל מיני 'אנשי רוח ותרבות'. לא פשוט להגיע באוירה כזאת למצב של 'עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי', ולפיכך החששות והחרדות מובנים.

    הראי"ה קוק דרש בפתיחת האוניברסיטה העברית (מאמרי ראי"ה, ב, עמ' 306) את הפסוק 'אז תראי ונהרת ופחד ורחב לבבך כבוד גויים יאסף לך', שהחשיפה לתרבות הכללית צריכה להיות מלווה לא רק בשמחת הלב על הרחבת הדעת, אלא גם בפחד וחשש מהיסחפות לאובדן הזהות היהודית. רק כשניגשים בתקווה המהולה בזהירות, יש סיכוי להצליח.

    ובעזר ה' ככל שיצליחו אנשי תורה לקחת מהעולם המודרני את הצדדים החיוביים, מבלי שתהיה פגיעה ברמתם התורנית – אז יזכו להערכה.ץ

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • מסגרת תומכת

      קל יותר לעבור תהליך לא פשוט כזה, אם יוצרים מסגרת תומכת, קבוצות של בוגרי ישיבות עובדים שיתכנסו כמה פעמים בשבוע ללימוד תורה ביחד, 'איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק', כל אחד מביא איתו את המטען הרוחני שצבר בשנות לימודיו בישיבה, עם החישול שבהתמודדות עם שאלות 'מבחוץ', ובסופו של דבר יזכו להערכה גם בחברה החרדית, כשיראו שאינם נופלים מאחרים ביראת ה'.

  9. גם אני המוצר עצמו, קרי חרדי מ'בפנים', ולא הייתי מגיב, לולא שראיתי את הייצוג הבלתי מייצג, שלקח על עצמו אלי,
    אשא במשל פי:
    היה היתה עיירה נידחת, ששכנה למרגלות מכרות הזהב. בני העיירה מתוך ניסיון שנרכש מאבותיהם, למדו את סודות המקצוע, כיצד לכרות את הזהב מתוך המכרה.
    ההסכם ביניהם היה, שלכל אחד מבני העיירה ניתנה זכות לכרות זהב למשך שנים ספורות בלבד, ולאחר מכן נחסמה בפניו הגישה אל המכרה.
    בני העיירה יצאו יום יום, ובעמל מפרך, מבוקר עד ערב, ללא תנאים, כרו זהב. ידעו הם היטב כי אין מי שיעשה זאת במקומם, ואם לא יעשו זאת בעצמם, יישאר הזהב באדמה, ואליהם לא יגיע.
    לשם כך ויתרו הם על הנוחות שבמגורים בעיירה מתפתחת; הרבה ממנעמי העולם הפסידו עקב התמסרותם הבלתי נלאית לכריית הזהב – אך הם ויתרו על כל זאת ביודעין, מתוך רצון עז להשיג יותר ויותר מן הזהב הנכסף.
    ויהי היום, אחד מבני העיירה הצעירים, מתוך התנתקותו מן העולם החיצוני, לא הבין: לשם מה אנו אוגרים עוד ועוד מן החומר הזה ששמו זהב? מה ייצא מזה? ולשם מה אנו עובדים בעמל מפרך מן בוקר עד ערב?
    מדוע אין אנו משתלבים בקידמה המתפתחת? נעזוב את העיירה הנידחת, את מכרות הזהב שבחיק האדמה, ללא אור, ללא אויר, וללא תנאי מחיה מינמליים, נצא אל העיר הגדולה, ונתחיל לחיות כמו בני אדם!
    יתירה מכך – פה ושם הוא גם שמע אנחות מפי הוריו על קשיים בדרך חייהם – קשיי מחיה, קשיי השרדות, קושי הניתוק; ומכך הסיק, כי אמנם כל דרך זו נובעת מאידאולוגיה כל שהיא שהחליטו המנהיגים הקודמים של הקהילה להנחיל, עקב המצב שהיה אז, בה היה צורך לחפור במעבה ההר, אך ככל שההר כבר נחפר ברובו הגדול, הגיע הזמן לשנות כיוון.
    כמובן שכל אנשי הקהילה בזו לו, ניסו להסביר לו את שמחתם הרבה בעת שיודעים הם את כמות הזהב שהצליחו לאגור כבר, ואת צערם העז בעת שייחסם להם הדרך אל המכרה בעוד זמן קצר. הסבירו לו גם, שיתכן ויש כאלה שאמנם לא מסוגלים לעמוד בתנאים אלה, וייאלצו להסתפק בחיי עוני, ולשם כך יש מסגרות מתאימות לשוליים אלו.
    אך למה להפסיד לכולם את ההזדמנות? למה לקום ולהחליט שצריך לשנות את כל מבנה הקהילה, ואת כל הכיוון הכללי?
    אך הצעיר הנ"ל, לא הסכים עם כל 'האידאולוגיות האלה שעבר עליהם הכלח', הוא נשא את סיסמתו: "עד מתי אראה את הנשים קורסות, ואת הילדים בוכים, והאנשים כבויים, והמבוגרים נאנקים?" יש לנהל תעמולה רבתי, כי אין כל חובה לאסוף זהב! אפשר בהחלט להסתפק בחיי עוני, לקבוע עתים לכריית זהב לשעה ביום ותו לא….

    נ.ב. הייתי ממליץ לך, אלי, אם עדיין לא קראת, לקרוא את הספר 'מפגש חזיתי' (מייל המחבר: y32866@gmail.com), אין לי כל קשר אל המחבר (המייל הרשום בספר: y32866@gmail.com), אך נראה לי שהוא יוכל להיות לך לעזר בדרכך.

  10. גם אני המוצר עצמו, קרי חרדי מ'בפנים', ולא הייתי מגיב, לולא שראיתי את הייצוג הבלתי מייצג, שלקח על עצמו אלי,
    אשא במשל פי:
    היה היתה עיירה נידחת, ששכנה למרגלות מכרות הזהב. בני העיירה מתוך ניסיון שנרכש מאבותיהם, למדו את סודות המקצוע, כיצד לכרות את הזהב מתוך המכרה.
    ההסכם ביניהם היה, שלכל אחד מבני העיירה ניתנה זכות לכרות זהב למשך שנים ספורות בלבד, ולאחר מכן נחסמה בפניו הגישה אל המכרה.
    בני העיירה יצאו יום יום, ובעמל מפרך, מבוקר עד ערב, ללא תנאים, כרו זהב. ידעו הם היטב כי אין מי שיעשה זאת במקומם, ואם לא יעשו זאת בעצמם, יישאר הזהב באדמה, ואליהם לא יגיע.
    לשם כך ויתרו הם על הנוחות שבמגורים בעיירה מתפתחת; הרבה ממנעמי העולם הפסידו עקב התמסרותם הבלתי נלאית לכריית הזהב – אך הם ויתרו על כל זאת ביודעין, מתוך רצון עז להשיג יותר ויותר מן הזהב הנכסף.
    ויהי היום, אחד מבני העיירה הצעירים, מתוך התנתקותו מן העולם החיצוני, לא הבין: לשם מה אנו אוגרים עוד ועוד מן החומר הזה ששמו זהב? מה ייצא מזה? ולשם מה אנו עובדים בעמל מפרך מן בוקר עד ערב?
    מדוע אין אנו משתלבים בקידמה המתפתחת? נעזוב את העיירה הנידחת, את מכרות הזהב שבחיק האדמה, ללא אור, ללא אויר, וללא תנאי מחיה מינמליים, נצא אל העיר הגדולה, ונתחיל לחיות כמו בני אדם!
    יתירה מכך – פה ושם הוא גם שמע אנחות מפי הוריו על קשיים בדרך חייהם – קשיי מחיה, קשיי השרדות, קושי הניתוק; ומכך הסיק, כי אמנם כל דרך זו נובעת מאידאולוגיה כל שהיא שהחליטו המנהיגים הקודמים של הקהילה להנחיל, עקב המצב שהיה אז, בה היה צורך לחפור במעבה ההר, אך ככל שההר כבר נחפר ברובו הגדול, הגיע הזמן לשנות כיוון.
    כמובן שכל אנשי הקהילה בזו לו, ניסו להסביר לו את שמחתם הרבה בעת שיודעים הם את כמות הזהב שהצליחו לאגור כבר, ואת צערם העז בעת שייחסם להם הדרך אל המכרה בעוד זמן קצר. הסבירו לו גם, שיתכן ויש כאלה שאמנם לא מסוגלים לעמוד בתנאים אלה, וייאלצו להסתפק בחיי עוני, ולשם כך יש מסגרות מתאימות לשוליים אלו.
    אך למה להפסיד לכולם את ההזדמנות? למה לקום ולהחליט שצריך לשנות את כל מבנה הקהילה, ואת כל הכיוון הכללי?
    אך הצעיר הנ"ל, לא הסכים עם כל 'האידאולוגיות האלה שעבר עליהם הכלח', הוא נשא את סיסמתו: "עד מתי אראה את הנשים קורסות, ואת הילדים בוכים, והאנשים כבויים, והמבוגרים נאנקים?" יש לנהל תעמולה רבתי, כי אין כל חובה לאסוף זהב! אפשר בהחלט להסתפק בחיי עוני, לקבוע עתים לכריית זהב לשעה ביום ותו לא….

    נ.ב. הייתי ממליץ לך, אלי, אם עדיין לא קראת, לקרוא את הספר 'מפגש חזיתי' , אין לי כל קשר אל המחבר (המייל הרשום בספר: y32866@gmail.com), אך נראה לי שהוא יוכל להיות לך לעזר בדרכך.

  11. ישראל לבקוביץ

    אה, איזה משל נפלא, ממש המגיד מדובנא.
    דא עקא, מה לעשות? המשלים לא תמיד משקפים את המציאות.

  12. המשל נכון אם באמת היו מסתכלים על תורה כזהב כמה כאלה יש
    אני לא מכיר הרבה

  1. פינגבק: תגובות לסדרת מאמריו של בנימין בראון | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: