אישה–ציפור פצועה | גילית חומסקי

זוג מתנהל בעולם שקרי בוגדני ומנוכר, שאין בו משפחה, חברים, נאמנות או מחויבות. ההתקבלות המיידית של הרומן מעלה תהיות על ערכי התקופה ועל הטעם האמנותי הקולקטיבי

4הכותלי

נל זינק

מאנגלית: מיכל שליו

לוקוס, 2016, 200 עמ'

הספר של נל זינק מעורר עניין משתי סיבות. האחת היא סיפורה של הסופרת. אנחנו אוהבים שגם לספר שלנו יש סיפור. עלילות שנכתבו על מפית, ספרים שנכתבו בקושי, במקרה, בטעות. נל זינק פרצה לתודעה בגיל 51, כאשר פרסמה שני ספרים במקביל (בעקבות ויכוח עם ג'ונתן פרנזן, גורסת האגדה האורבנית הרשמית). היא התקבלה היטב בעולם: "הכותלי" הופיע ברשימת מאה הספרים הטובים של הניו יורק טיימס. הסיבה השנייה לעניין בספר היא האופן שבו שהתקבל הכותלי בארץ. הוא הצליח להתבלט ולהכות גלים. אירוע נדיר ומסקרן בים הספרות הדומם שהנחילו לנו תלאות חוק הספרים.

טיפאני, גיבורת "הכותלי", נשואה לסטיבן. מדויק יותר לומר שהיא "קשורה אליו בקשרי נישואין". כבר בתחילת הספר מתרחשים האירועים המרכזיים בו, שינתבו את המשכו: טיפאני וסטיבן מעורבים בתאונת דרכים כשהם מתנגשים בציפור כותלי. סטיבן, חובב ציפורים, מתעקש לאמץ אותה ולטפל בה. טיפאני מפילה את התינוק שנשאה. אחר כך, בסצנת סקס לא מאוד מעודנת, היא מאבדת גם את האהבה לסטיבן.

טיפאני וסטיבן לא מעוניינים לפרק את הנישואים. זו המסגרת שחייהם מתנהלים בה. המילה "נישואים" היא מילה מושאלת, באין מילה אחרת לברית הכרותה ביניהם. שניהם מתראים עם אחרים. מתאהבים, מחזרים, מנהלים מערכות זוגיות. הלב שלהם נשבר מבגידות ונטישות של אהובים. את הילד מחליפה ציפור. אם טיפאני חושבת לפעמים על הילד שאיבדה, אין למחשבות האלו הד בספר. היא כן מתגעגעת לכותלי לפעמים.

המנון‭ ‬לאישה‭ ‬המשוחררת‭. ‬ציפור‭ ‬הכותלי צילום‭: ‬שאטרסטוק

המנון‭ ‬לאישה‭ ‬המשוחררת‭. ‬ציפור‭ ‬הכותלי
צילום‭: ‬שאטרסטוק

לא נחים לעולם

ההיקלטות האוטומטית של הספר בארץ, ובעיקר תפיסתו כספר אמיץ, מעלה תהייה: האם, לאור היובש הספרותי שנגזר עלינו, הטעם האמנותי הקולקטיבי התקפל חזרה לישראל של שנות ה–90? שבה, בנוסחה שכבר הספיקה להפוך לקלישאה מאז, כדי להיחשב אמנותי ומובחר, כל מה שהיה צריך זה לעמוד בכמה תנאי סף של עגמומיות כללית, כמה מילים בוטות וכמה סצנות סקס?

מאפיין נוסף של אותן שנים היה חוסר ההזדהות. בסדרות דרמה ישראליות, למשל, משפחות ניהלו מריבות אימים מול הגשם בחלון. הדמויות היו מרות נפש וחסרות חמלה. לאנשים אמיתיים, לעומת זאת, היו גם הומור ומודעות עצמית והם פחות נטו לריב בהתאם לעונות. הדרמה הישראלית עשתה דרך ארוכה מאז, והיום הדמויות כתובות באופן מורכב יותר, דומות יותר לאנשים מציאותיים ומעוררות הזדהות. האם הכתיבה של זינק מעוררת הזדהות? או שמא ההתקבלות האוטומטית של הכותלי כהמנון לאישה המשוחררת היא בעיקר שריד פנטום לתקופה שלא הבחינה בין החתרני לוולגרי, בין אומץ לדקדנס?

בבסיס הספר יש אמת אחת, מעוררת הזדהות ונוגעת ללב: אנחנו מחזרים לפי עונות. לא רק אחרי בני זוג רומנטיים. אנחנו מחזרים ומחוזרים גם בעבודה, במילייה, בגינה. כל מערכת יחסים בין שני אנשים מתחילה בדינמיקה עדינה של חיזור והיעתרות, גישושים ומחוות. אם אלו צולחים, היא עולה שלב אל השגרה וסכנת השעמום. עוד משתתפים: קנאה, חרדת נטישה ולפעמים גם תחושת ביטחון. האיש הזה כבר שלנו. הקשר הזה עמוק מכדי להיות בסיכון. אפשר לנוח.

אבל לא כולם יכולים לנוח. במידה מסוימת כולנו איננו נחים לעולם. אבל יש מסגרות שמעניקות לנו ביטחון, ולו זמני, ולו במידה כזו או אחרת. נישואים. הגדרת זוגיות רשמית. שגרת עבודה משותפת. משפחה. זה לא אומר שמערכות יחסים לא נוצרות ומתפרקות כמו בועות שמן. אבל תארו לכם שגם גדרות הביטחון האלו היו נושרות. שלא הייתה שום גדר לעולם. שהייתם נשואים, אבל עדיין יוצאים לדייטים ומחכים לטלפון ביום שאחרי. ועדיין יודעים שבן זוגכם פוגש אחרות ולבו נודד אליהן.

מתירנות היא כלא

אלו החיים של טיפאני וסטיבן. כדי לדבר על ניכור מוחלט בעולמנו, זינק בראה דמויות המרחפות מנותקות בחלל. אין משפחה, אין חברים, אין שום זכות לדרוש נאמנות ומחויבות מאף אחד. האם זה מעורר הזדהות? האם זה אמיץ? האם זה בכלל קיים? התשובה לכל אלו היא, ככל הנראה: חלקית. מהבחינה הזו, זה ספר קיצוני כמו ספרות חרדית. מילים שאינן עולות בקנה אחד עם עולמו של הספר לא קיימות בו. סטיבן וטיפאני בוגדים ומשקרים, ואין בהם כל התלבטות לגבי נטייתם זו. נושאים כמו חברות, תמיכה, אמון, לא קיימים במרחב שהם יוצרים. אין להם הזכות המנדטורית להודות שנעלבו, למשל, כששיקרו להם. הודאה כזו, כך נראה, היא כפירה בעיקר.

החוויה הזו מהדהדת חוויות קריאה מקבילות, על גיבורות שהן נשות מראה של טיפאני, בעולם הרמטי וגדוש חוקים. את קוראת על אישה, שאמורה להיות קצת דומה לך. ואת מזדהה עם חלק מהדברים, וחלקם גורמים לך לגלגל עיניים. ואל הלב מתגנב הספק. ומה אם את כופרת בעיקר. ומה אם כל זה נראה לך בעיקר מעייף.

רוב הנשים בעולם הן לא טיפאני. הן גם לא דמות המראה שלה. בלב של רוב הנשים בעולם יש חלק סודי שהיה רוצה להיות שתיהן. טיפאני פצועה ואומללה. פחות בגלל עומק רגשי מעורר הזדהות, ויותר בגלל החיים הספרותיים שהוענקו לה, ומאלצים אותה להתנהל בחלל גדול המוקדש לכולו לתהפוכות רגשיות. היא לא מעוניינת לעבוד או לגדל ילדים, אין לה קשר למשפחתה הגרעינית. לא מעניין אותה לעשות משהו בעל משמעות, למענה או למען אחרים, אין לה חברים ואין לה גבולות. בתוך החלל האינסופי הזה, כל פגיעה מהדהדת. מתירנות מוחלטת היא כלא, וציפורים חופשיות מרפרפות בו פצועות.

הספר, למרות וגם בגלל סופו המניפולטיבי, מותיר חותם ונשאר בלב. הוא מסתיים בעיקר בתחושת עצב עמוק על ניכור חסר תוחלת. הוא מציב מציאות מוקצנת ומרוקנת משלל תנועות נפשיות קיימות. בגידה היא לא מעשה של אומץ או של חוסר אומץ. ובכל זאת, בתנועה פבלובית, הסיפור הזה נחווה על ידי מספר לא מבוטל של קוראות כאמיץ. מה שמעלה תהייה אמיתית: האם הספר, עם החיים המתוארים בו, אינו מלכודת ציפורים בפני עצמו? האם הוא לא עשוי לשחזר את העלילה הפותחת אותו – להתנגש בציפור ולפצוע אותה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט' תמוז תשע"ו, 15.7.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-14 ביולי 2016,ב-גיליון בלק תשע"ו - 988, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. לדעתי הספר הזה מתחיל בהווה אולם יתאמת בעתיד . אלה יהיו פני החברה במקרה הטוב . האדם חדל לחפש משמעות והביטוי חיים לפי עונות אכן קולע למצבו של האדם .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: