אהבה בצל מלחמה | ירון אביטוב

 

מילואימניק מוותר על חלומו מעבר לים ומצטרף לשדה הקרב חמוש במצלמת קולנוע. שם יילחם העולה ממרוקו בקיבוצניק האשכנזי על לבה של נערה. רומן זום–אין על ששת הימים

מרוקאיהמרוקאי האחרון

גבריאל בן שמחון

הוצאת ידיעות ספרים, 2016, 216 עמ'

כאיש קולנוע מכיר גבריאל בן שמחון היטב את חוקי המשחק של תעשיית הסרטים: סרט מוצלח מזמין סרט המשך. בן שמחון העתיק את המודל הזה גם לספרות. ההצלחה הגדולה של רומן החניכה הקודם שלו, "נערה בחולצה כחולה", המתרחש בתחילת שנות החמישים בחיפה תחתית ויוצר ז'אנר מיוחד של ספרות–קולנועית או קולנוע–ספרותי, פיתתה אותו לכתוב ספר המשך. ספר המתרחש חמש–עשרה שנים לאחר מכן, בימי מלחמת ששת הימים, עם אותם גיבורים ראשיים, וגם הוא מוהל קולנוע בספרות. בעוד הספר הראשון היה סרט אהבה בצל ההתבגרות, הרי ש"המרוקאי האחרון" הוא סרט אהבה בצל המלחמה.

כאשר ספר או סרט מוצלחים זוכים לספר או סרט המשך, נשקפת תמיד הסכנה שהם לא יעמדו בציפיות של הקוראים שאהבו מאוד, כמוני, את הספר הראשון. "המרוקאי האחרון" לא מכריז על עצמו שהוא ספר המשך או חלקו השני של הרומן הקודם, אבל מדובר בשני ספרים המתכתבים ביניהם, כמדומני במודע. הם שואבים מאותם מעיינות יצירה, חומרי הסיפור שלהם ועולם הדימויים והתכנים דומים, רק שהדגשים שנתן הפעם בן שמחון הם שונים. הוא רקח את אותם החומרים לגמרי אחרת ולקח את העלילה שלו למחוזות חדשים. הגעגועים לילדות ומחזור החומרים המכוון הזה עשוי להזכיר במידת מה את סדרת הספרים "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט.

סצנות‭ ‬טרגי–קומיות‭ ‬בין‭ ‬חיילים‭ ‬מצרים‭ ‬וישראלים‭ ‬במדבר‭ ‬סיני‭. ‬מתוך‭ "‬אוונטי‭ ‬פופולו‭"‬ צילום‭: ‬יח‭"‬צ

סצנות‭ ‬טרגי–קומיות‭ ‬בין‭ ‬חיילים‭ ‬מצרים‭ ‬וישראלים‭ ‬במדבר‭ ‬סיני‭. ‬מתוך‭ "‬אוונטי‭ ‬פופולו‭"‬
צילום‭: ‬יח‭"‬צ

אוונטי פופולו במרוקאית

בספר החדש מככבים אותם גיבורים מרכזיים – יונתן מרציאנו ונורית סתיו – שהפעם הם כבר לא בני תשחורת מאוהבים הנאלצים להיפרד, אלא חיילי מילואים מאובקים היוצאים למלחמה, המלווים כתמיד בכוכבי הקולנוע גארי קופר וגרטה גרבו, שעבור בן שמחון הם כמדומה מעין האבא והאמא של הקולנוע המסחרי. גם כאן נוכחות הדמויות הקבועות – אביו של מרציאנו ובעיקר דודו עמרם מגרש השדים, המקבלים כאן משמעות לא פחות חשובה מאשר בספר הראשון. חוזרים על עצמם גם המוצא המרוקאי של מרציאנו – הזיכרונות, הפתגמים והביטויים, המאכלים והצד המשיחי שכאן הוא כמדומה חריף יותר, ונופי עיר הולדתו, צפרו במרוקו, לצד נופי חיפה התחתית שאליה היגר.

המלחמה המוזכרת בספר הראשון חוזרת על עצמה גם כאן, אם כי מקבלת פיתוח שונה והופכת במידה מסוימת למרכז העלילה, שעוסקת למעשה בסיפור אהבה שמתרחש לפני מלחמת ששת הימים, במהלכה ואחריה. וחוזר על עצמו גם סיפור האהבה וההבטחה של הדוד עמרם שמרציאנו יצליח לבסוף להגשים את אהבתו לנורית סתיו. הבטחה שלא מתממשת בספר הראשון, והופכת כאן לסוג של מיתוס. אבל יותר מכול חוזרת על עצמה, ואף ביתר שאת, טכניקת הכתיבה הקולנועית–ספרותית של בן שמחון שהופכת את גיבורי הספר לכוכבי קולנוע ומתארת את החיים והמלחמה בעין המצלמה של הגיבור מרציאנו, בן דמותו של בן שמחון.

קוראי הרומן יאמרו לעצמם מן הסתם שבן שמחון מושפע בעיקר מסרטי המערב הפרוע שבהם כיכב גארי קופר, המופיע בהופעות אורח בלא מעט סצנות בספר, ושאחד מגיבורי המשנה שלו, הקצין ירמי, מושווה אליו ללא הרף. אף שרוחו של קופר וגם רוחה של גרבו מרחפים מעל הרומן, בן שמחון מנהל כמדומני דיאלוג, במודע או שלא במודע, עם סרט שאינו מוזכר בו כלל וכלל. מדובר ב"אוונטי פופולו" הנהדר של רפי בוקאי (1986), המספר על שני טוראים מצרים התועים במדבר סיני במלחמת ששת הימים ומבקשים לחצות את התעלה ולחזור הביתה בשלום. בספרו של בן שמחון, חיילים ישראלים שנטשו את הזחל התקוע שלהם הם אלה שתועים הפעם במדבר סיני, ונתקלים בחיילים מצרים שנודדים בכיוון ההפוך, מפגש המייצר סצנות טרגי–קומיות (למשל מפגש עם חייל מצרי היודע לצטט משיריו של אלתרמן, האהובים גם על מרציאנו ונורית סתיו, מה שמציל את חייו).

מדובר ברומן זום–אין, המקרב ומרחיק את המצלמה האישית של מרציאנו שבה הוא מתעד את ההתרחשות. ב"נערה בחולצה כחולה" כותב מרציאנו יומן המגולל את תולדות יהדות צפרו, ואילו כאן הוא מצלם יומן מלחמה המתעד את ימי ההמתנה ואת ששת ימי המלחמה.

גארי קופר בכור ההיתוך

תמצית העלילה: יונתן מרציאנו מתקבל ללימודי קולנוע בפריז. כשהוא עומד להפליג לשם, הוא מקבל צו שמונה המחייב אותו לוותר על חלומו. בתום ויכוח הוא משוחרר  משירות מילואים, עולה לאונייה, אבל רגע לפני שהיא מרימה עוגן הוא מחליט לרדת מהאונייה ולרדת לגבול הדרום. מרציאנו מגיע לדרום חמוש במצלמת קולנוע, ובאורח פלא הוא מגלה שם בין הלוחמים גם את מי שהייתה אהובתו המיתולוגית בימי נערותו, נורית סתיו, שאליה צמוד ירמי–גארי קופר, קיבוצניק אשכנזי ומיתוס צה"לי, שמהווה את האנטי תזה של הנער העולה ממרוקו. במקום שהשניים יילחמו בשדה הקרב, הם נלחמים על לבה של סתיו.

מרציאנו מציג לחבריו סרטי קולנוע וימי ההמתנה הופכים למעין פסטיבל קולנוע מתמשך של סרטי קופר וגרבו, כאשר במציאות ירמי מייצג את קופר וסתיו את גרבו. ירמי כועס על מרציאנו שמתעד ומצלם הכול, וכשפורצת המלחמה השניים תקועים על אותו זחל, יחד עם חיילים נוספים – מעולים חדשים ועד ניצולי שואה – כל אחד עם הסיפור האישי הססגוני שלו.

הזחל נתקע כבר בראשית הקרב בקומדיה של טעויות שכמו לקוחה מהסרט "מ.א.ש". ירמי ואנשיו מאבדים קשר עם זחל הפיקוד ויוצאים לאודיסאה ארוכה והזויה, שבה הם נפגשים עם שיממון מדברי, הזרוע פה ושם בכלי רכב שרופים, בהרוגים ובפצועים, ועד שהם מצליחים להתקרב למטרתם, הם מגלים שהחמיצו למעשה את הדבר האמיתי. את המסע הזה מנצל מרציאנו לניסיונות התקרבות אינסופיים לנורית סתיו.

הספר מאוכלס בגלריה של דמויות ססגוניות: ארפו הדוור, ז'אק הצרפתי שאמור להתחתן בחמש אחרי המלחמה בפעם השנייה עם אותה האישה, בוזגלו המרוקאי, אברמוביץ הדתי ואחרים. הוא עוסק בטבעי ובעל טבעי, בריאליה ובמאגיות שמסדרת את דפי העלילה כמו בסדר חדש משלהם. מתרחשות בו סצנות על טבעיות או "קולנועיות" למהדרין: לאחר מותו של המילואימניק ניצול השואה יורש מרציאנו באופן מיסטי את המספר מהמחנות שהיה חקוק לו על הזרוע, ויורש גם את הכוחות של דודו עמרם המאפשרים לו לחזות עתידות ולראות מי ייפול בקרב ומי ישרוד. הוא נזהר מלנבא האם הוא ואהובתו ישרדו באודיסיאת האהבה והמלחמה הזו, שיש בה סוג של עקיצה למיתוס של ששת הימים בסצנות הזויות המעלות את השאלה האם באמת ניצחנו באופן מוחלט במלחמה הזו.

הרומן מלמד כיצד המלחמות הצליחו להתיך את החברה הישראלית ללאום אחד. כשבזחל אחד מצטופף קיבוץ גלויות של  חיילים מכל התפוצות, שצריכים לאכול כולם את אותו הלוף, אין להם בררה אלא להכיר מקרוב ולכבד טוב יותר זה את זה. אבל גם לאחר שהצליחו לכאורה לשחבר אותו כישראלי, מרציאנו מגיע למסקנה הבלתי נמנעת שהוא יישאר תמיד מרוקאי בנשמתו.

"המרוקאי האחרון" הוא ספר מעניין ורגיש שמצליח לגעת בקורא, אם כי הוא לא נקי מפגמים (פחות מגובש ומוקפד מקודמו) והוא סובל למעשה מהתסמונת של סרטי המשך רבים, שחלקם השני, הגם שהוא עומד בזכות עצמו, נופל למעשה מהחלק הראשון.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ה סיון תשע"ו, 1.7.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-11 ביולי 2016,ב-גיליון קרח תשע"ו - 986, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: