החרדיות כתנועת תחייה דתית | בנימין בראון

ההתמסרות ללימוד תורה, שלטון ה"גדולים" והחזרה בתשובה – מבט מבוקר על החברה החרדית מגלה שבניגוד למקובל לחשוב, מדובר בתנועת תחייה דתית לכל דבר. השאלה היא להיכן היא נעה

מובן לכול כי החברה החרדית בישראל עוברת שינוי. תוך כמה שנים התהפכה התודעה הציבורית מהתחזית שהחרדים יהפכו לרוב וישתלטו על המדינה ועד לקביעה שלפיה החברה החרדית "מתפרקת" (כלשון אבישי בן חיים בסדרת הכתבות המאלפת שלו בערוץ 10). בין כך ובין כך, החרדים שוב אינם נמצאים "מעבר להרי החושך" כפי שהיו אך לפני כמה עשורים, וברור לכולנו כי הם חלק מן החברה הישראלית ומה שיקרה להם עתיד להשפיע על כולנו. אכפת לנו ואנחנו אפילו מוטרדים ממה שיעלה בגורלם.

ואולם, דווקא משום שאנחנו מוטרדים ומעורבים כל כך, קצת קשה לנו להסתכל על החרדיות הישראלית מנקודת מבט רגועה ומפוכחת. לפיכך אני מציע לכולנו להשתרע על כורסה נוחה ולהתבונן בהתפתחויות החדשות בפריזמה היסטורית רחבה – ובעיקר רגועה יותר. הפריזמה הזאת צריכה לכלול הן מבטים אל העבר והן מבטים אל העתיד, או ליתר דיוק אל האופן שבו נסתכל על ההווה מן העתיד. המסקנה שנגיע אליה, לדעתי, תהיה כדלקמן: החברה החרדית היא תנועת תחייה דתית–רוחנית העוברת תהליך של השגרה, או נרמול. קשה לה עם התהליך הזה, בעיקר בשל אופייה השמרני, ולכן יש בה גילויים ברורים של משבר, אבל היא עשויה בהחלט לצאת מן המשבר הזה על רגליה – אולי מוחלשת, אולי מחוזקת, בהחלט שונה משהייתה, אך בשום פנים ואופן לא מחוסלת. אחרי שתתרגל למצבה החדש, היא תתחיל מן הסתם להתגעגע לעברה המפואר, ולבסוף אף יריביה הוותיקים יעלו אותה על נס ואולי אף ישתמשו בה ובכתביה כמקור השראה ל"התחדשות יהודית" של המאה הבאה.

את הטיעון הזה אני מבקש להוכיח לא בעזרת פנייה לדגמים תיאורטיים כלליים על אודות תנועות תחייה דתיות, אלא בעזרת השוואה קונקרטית לתנועה שנחשבת בעיני רבים לתנועת התחייה הדתית הגדולה האחרונה (עד כה) בעולם היהודי: החסידות. ויש להדגיש: אינני מתכוון לחסידות של היום, שהיא עצמה חלק מן החברה החרדית (לצד הליטאים והספרדים), אלא לחסידות ה"קלאסית", זו של המאות ה–18 וה–19.

חברה‭ ‬שעוברת‭ ‬תהליך‭ ‬של‭ ‬נרמול‭. ‬נחמיה‭ ‬בועז‭, "‬כיכר‭ ‬שבת‭, ‬תש‭"‬ס‭". ‬מתוך‭ ‬התערוכה‭ "‬בנוגע‭ ‬לירושלים‭", ‬המוצגת‭ ‬במקלט‭ ‬לאמנות‭, ‬שכונת‭ ‬מקור‭ ‬ברוך‭ ‬ירושלים

חברה‭ ‬שעוברת‭ ‬תהליך‭ ‬של‭ ‬נרמול‭. ‬נחמיה‭ ‬בועז‭, "‬כיכר‭ ‬שבת‭, ‬תש‭"‬ס‭". ‬מתוך‭ ‬התערוכה‭ "‬בנוגע‭ ‬לירושלים‭", ‬המוצגת‭ ‬במקלט‭ ‬לאמנות‭, ‬שכונת‭ ‬מקור‭ ‬ברוך‭ ‬ירושלים

שלבי החסידות

קצת בהשראת מקס ובר ואחרים, אך עם זאת בשינויים ועידונים מתבקשים, אפשר לומר כי החסידות עברה חמישה שלבים: (א) צמיחה; (ב) גיבוש תוך מאבק; (ג) פריחה וניצחון; (ד) השגרה (רוטיניזציה) ונרמול; (ה) געגועים ורומנטיזציה. לטובת אלה שאינם בקיאים בתולדות החסידות ארחיב כאן מעט לגבי כל אחד משלבים אלה:

(א) צמיחה: בשנת 1736 בערך "התגלה" הבעל שם טוב. תוך זמן קצר הוא נעשה לדמות דומיננטית לחבורה של "חסידים", שדמתה בהיבטים רבים לחבורות החסידים "מן הסוג הישן" באותה תקופה. בימיו היא בשום פנים ואופן לא הייתה תנועה, ודאי לא תנועת המונים. הבעש"ט נפטר בשנת 1760, ולא הותיר אחריו יורש מסומן. מוקד הפעילות המרכזי עבר לחצרו של ר' דב בער, המגיד ממזריטש, שתלמידיו יצרו גוונים שונים בתוך הבשורה החדשה, הפיצו אותה והפכו אותה לנחלתו של ציבור רחב. עיקר דגשיה היו אידיאל ה"דבקות", שבפסגתה מגיעה לכדי חוויה מיסטית, ו"התקשרות לצדיקים.

(ב) גיבוש תוך מאבק: ב–1772 יצא החרם הראשון נגד החסידים, חרם וילנה. כמה חודשים לאחר מכן נפטר המגיד ממזריטש. אם עד עתה לא הייתה לחסידים תודעת זהות ברורה, המאבק נגדם חידד אותה. התקפות המתנגדים חזרו ונשנו גם בשנים הבאות, החרם חודש, וגם השלטונות הלא–יהודיים נקראו להתערב. מתנגדיה של התנועה באו הן מצד האליטה הקהילתית והרבנית הן מצד אנשי ההשכלה, שראו בחסידות תנועה וולגרית, שטופת אמונות הבל, המעודדת בטלנות ובורות. רעיונותיה נדונו כחתרניים, מנהגיה כסטייה מן ההלכה ומן המסורת האשכנזית, אישיה הוצגו ככלים ריקים, זוללים וסובאים, ודברי התורה שלהם – כהתחכמויות שדופות קדים. על אף המאבקים, החסידות המשיכה להתפשט ולרכוש תומכים ובסיסי שליטה.

(ג) פריחה וניצחון: עד לתחילת המאה ה–19 התרבו תומכיה של התנועה החסידית בשיעור ניכר, ומרכזיה הלכו והתבססו סביב מנהיגותם של עשרות צדיקים בולטים. המתנגדים ביקשו לעצור את התפשטותה בין השאר באמצעות הסתייעות בשלטונות. המאבק הוכרע במידה רבה בשנת 1804, כאשר השלטון הרוסי חוקק את חוק הקהילות החדש, המתיר קיומם של מניינים נפרדים מחוץ לבית הכנסת של הקהילה. כפי שהבינו הכול, החוק התיר למעשה את קיומם של המניינים החסידיים, וממילא את קיומה של התנועה החדשה. היה בכך איתות מצד השלטונות כי המאמצים להוציא את החסידות אל מחוץ לחוק כשלו.

(ד) השגרה ונרמול: בין השנים 1815–1810 נפטרו כמה מחשובי מנהיגיה של התנועה החסידית, שסימלו את תקופת הפריחה שלה. התנועה הגדולה והחזקה נדרשה עתה לתת את דעתה לשלל אתגרים מורכבים: הצורך לדאוג להמשכיות ההנהגה, הצורך לבנות מוסדות יציבים לקהילות החדשות שהתגבשו סביב הצדיקים, תחרות פנימית גוברת שחייבה הגנה על מרחב ההשפעה של כל חצר, ועל כולן – עליית כוחה של ההשכלה וראשית החילון. מכאן ואילך מתחיל תהליך ההשגרה של התנועה: ירידת הערכים המיסטיים, התחזקות הערכים המסורתיים, ותהליך מיסוד, שכלל את התגברות התופעה של הורשת האדמו"רות. תהליכים אלה שינו את פניה של החסידות, אך לא חיסלו אותה, ואף לא את רוחה. היא חדלה להיות תנועה מהפכנית בעלת אידיאל מיסטי, ובמקומו פיתחה שורה של תחליפים, שהיו קשורים בדרכים כאלה ואחרות לאידיאל המקורי אך בעלי אופי מתון ומסורתני יותר. לימוד "תורת החסידות" בחב"ד; ההידבקות בצדיק ובמופתיו בליז'נסק;  המאבק ב"מניעות" בברסלב; האידיאל הלמדני של "היהודי הקדוש" מפשיסחא, של בעל חידושי הרי"ם מגור ושל אחרים; השאיפה ל"אמת" אינדיבידואלית ול"פנימיות" אצל ר' בונם מפשיסחא; ועוד ועוד – כולם יכולים להיחשב כ"תחליפי מיסטיקה", שהוסיפו לחסידות גיוון ועוצמה רעיונית גם בשלב הבתר–מיסטי שלה.

(ה) געגועים ורומנטיזציה (אף מצד יריבים לשעבר): בשנת 1868 פרסם אליעזר צווייפל את ספרו "שלום על ישראל" המציין שינוי בגישת המשכילים כלפי החסידות. התנועה השנואה נתפסה לפתע כתנועה של תחייה דתית רעננה ומהפכנית, שהשיבה רוח חיים במפרשי החברה המסורתית המאובנת. במיוחד הלכה וגדלה הערגה כלפי דורות הראשית של החסידות: אף מי שעזבו אותה וביקרו אותה, כגון ההיסטוריון שמואל אבא הורודצקי (בן לשושלת אדמו"רי צ'רנוביל), הבהירו כי רק בדורות האחרונים כרסמו בה שיני הירידה והשקיעה, אך הדורות הראשונים היו טובים מאלה. כך הלכה והתרווחה לה "תזת הניוון", הרואה את החסידות בדורותיה הראשונים באור נוסטלגי, ואילו את החסידות המאוחרת – בעיקר מן הדור הרביעי ואילך (או משנת 1815 והלאה) – כתנועה שאיבדה את רוחה המקורית ונפלה למצב של "ניוון". תזה זו הוצגה על ידי מרטין בובר (במתינות רבה יותר מכפי שמקובל לחשוב), שמעון דובנוב, הורודצקי, גרשום שלום, רפאל מאהלר ושורה ארוכה של חוקרי חסידות חלוציים. מאוחר יותר בלט מנדל פייקאז' כמי שאימץ את תזת הניוון, אך עמל להסיר את הילת החדשנות הפורצת גם מן החסידות המוקדמת.

כיום, למותר לציין, מחקר החסידות הוא אחד התחומים התוססים במדעי היהדות, ומחקר ההגות החסידית הוא מן הענפים המרכזיים במחקר מחשבת ישראל. הספרות החסידית משמשת מקור לא אכזב לשלל תנועות של "התחדשות יהודית" בכל מגזריהן.

מובלעת תיאוקרטית

עד כאן על תולדות החסידות. ומה לגבי החרדיות הישראלית? מבחינות רבות מדובר בתנועת תחייה דתית של ממש. לצורך דיוננו כאן אגדיר תנועת תחייה דתית כתנועה המצליחה להביא קבוצה של אנשים לחולל שינוי באורחות חייהם, שינוי שבו הם חורגים מדרכיה של הדת השגרתית למען השגת מה שנחשב בעיניהם כרמה דתית גבוהה יותר. אכן, רבים מתארים את החרדיות הישראלית כתנועה של ניוון חסר חזון, שמרנות קפואה ובטלנות, אך כך גם תיארו המשכילים את החסידות בטרם הגיעו לשלב הגעגועים והרומנטיזציה. תהא הערכתנו את החרדיות הישראלית אשר תהא, היא חוללה כאן מהפכה שראוי לה בהחלט הכינוי "המהפכה החרדית", וזאת משלוש בחינות:

[1] לראשונה בתולדות ישראל החליט ציבור גדול של צעירים לוותר על קידום מקצועי, רווחה כלכלית ומימוש עצמי ולחיות חיים צנועים, והקדיש את עצמו ללימוד תורה גם לאחר הנישואין.

[2] לראשונה בתולדות ישראל החליט ציבור גדול להעמיד בראשו את גדולי התורה כמנהיגי הדור לא רק בתחומי הדת אלא גם בתחומי החולין של החיים.

[3] לראשונה מאז משבר המודרנה, האורתודוקסיה לא רק שהצליחה לשמר את גבולותיה אלא אף להרחיבם ולגייס לשורותיה חברים חדשים. אם זו אינה תנועת תחייה דתית – אינני יודע תנועת תחייה דתית מהי.

בטרם אבחן את שלבי ההתפתחות של תנועה זו לפי הסכמה הנ"ל, ארחיב מעט על כל אחד מן המרכיבים שציינתי.

[1] ההתמסרות ללימוד תורה היא שיצרה את המבנה החברתי של "חברת הלומדים". בעשורים האחרונים אין מדובר במסלול חיים שהצעיר החרדי בוחר בו אלא במסלול שהוא מתועל אליו, ורק בשנים האחרונות נבעים במבנה זה סדקים, המחזירים את חופש הבחירה ליחיד. ואולם, בשנות החמישים, השישים והשבעים, שבהם נוצר מבנה חברתי זה, רבים מן הצעירים שהצטרפו אליו (אי אפשר לדעת כמה בדיוק) עשו זאת מתוך בחירה פחות או יותר "אידיאליסטית": ההכרה שמרכזי התורה הישנים חרבו בשואה ושארץ ישראל היא שצריכה ליטול על עצמה את הקמת מרכז התורה החדש – היא שפיעמה בהם. "סיסמת הקרב" של העולם החרדי בהקשר זה הייתה "אין לנו שיור רק התורה הזאת".

נכון, היו בין תלמידי הישיבות גם כאלה שההסתופפות באוהלה של תורה וההתחמקות מאתגרי הקריירה היו עבורם בחירה נוחה, משיקולים ארציים דווקא; ונכון, לא כולם היו מתמידים גדולים שהקדישו את כל זמנם לתורה, והיו ביניהם בלי ספק כאלה שרק "הסתובבו" בישיבה. ואולם, תופעות מקבילות לאלה היו בלי ספק גם בקרב חלק מן המצטרפים לתנועה החסידית במחצית השנייה של המאה ה–18: לא כולם באו מתוך שאיפה כנה להתעלות בעבודת ה', לא כולם שאפו באמת להשיג דבקות, היו כאלה שביקשו להפיק ממנה תועלת ארצית והיו כאלה שהחיים הללו היו נוחים להם ושימשו להם אמתלה לחולשותיהם; אך כלום יטען מישהו בשל כך כי לא הייתה זו תנועת תחייה דתית?

[2] שלטון ה"גדולים" הוא הלוז הפוליטי של הסדר החברתי החרדי, ועד מהרה נעשתה חובת הציות להם – "אמונת חכמים" – לעיקר אמונה של ממש בציבור זה. במחנה החסידי מנהיגים האדמו"רים – כמעט כולם בעלי שושלת ענפה המגיעה עד למזרח אירופה של המאה ה–19 ואף המאה ה–18 – ובמנהיגותם אין חידוש של ממש; במחנה הליטאי ובמחנה הספרדי מנהיגים "גדולי תורה", ולשם כך נוצרה דוקטרינה חדשה, דוקטרינת "דעת תורה", שנועדה להצדיק את סמכותם של "גדולים" אלה בכל תחומי החיים, אף אלה שאינם נוגעים למומחיותם כאנשי הלכה. אמנם דוקטרינה זו לא נוצרה יש מאין, אך למרות הכול בצורתה החרדית היא הייתה חדשה, חסרת תקדים בעוצמתה ובהיקפה. עד לא מכבר הייתה סמכות זו ריכוזית ביותר: לשני המגזרים הללו היה "מרן" אחד הנחשב ל"גדול הדור".

מה לא נאמר על ה"גדולים" הללו? מנהיגים ישישים, מנותקים מהוויות העולם, האומרים שברי דברים מגומגמים, המנווטים על ידי טבעת של חצרנים ערמומיים המקיפים אותם. האמת היא שחלק מן התיאור הזה נכון, עובדתית. ואולם, גם על צדיקי החסידות הראשונים נאמרו דברים לא נעימים, ומבחינת קנה המידה המתנגדי אולי היה בהם אמת. ואף על פי כן, דברי התורה של צדיקים אלה וסיפורי המעשיות עליהם נחשבים עד היום לטקסטים המעשירים את התרבות היהודית. ועל כולם: תהא אשר תהא מידת הצלחתה של שיטת "ממשל" זו, מדובר כאן ככלות הכול בניסוי פוליטי–חברתי חלוצי ומאלף: בעיצומה של המאה ה–20 נוצרה בחברה מודרנית מובלעת תיאוקרטית. אמנם היא לא זכתה לשלטון ריבוני, אך דווקא היום, כאשר תיאורטיקנים פוליטיים מבקשים לפרק את מושג הריבונות הישן ולפתח לצידו דגמים מרוככים יותר של ריבונות למחצה לשליש ולרביע – המשטר החרדי הוא דוגמה חיה לדגם כזה, שפועל הלכה למעשה.

לא פחות מאלף הוא התוכן הרעיוני של דוקטרינת דעת תורה: מי שראוי לשלוט בחברה החרדית איננו מי שהעם בחר – ההשקפה החרדית מותחת ביקורת על המשטר הדמוקרטי – אלא מי שמגיע להישגים אינטלקטואליים. נוצרת כעין אריסטוקרטיה של תלמידי חכמים מובהקים, שהבולט שבהם הוא המנהיג בה"א הידיעה. למעשה, זוהי כעין גרסה דתית–יהודית לפוליטיאה של אפלטון, עם שלטון הפילוסופים שבראשה.

כיבוש הלבבות

ואוסיף במאמר מוסגר: כאשר לימדתי בשנת 1997 את הקורס הראשון שלי באוניברסיטה העברית, "פרקי יסוד בהגות החרדית", העברתי בין השאר את נושא "דעת תורה", ולאחר שסיכמתי בקצרה את תורת המדינה של אפלטון העליתי לדיון את ההשוואה הנזכרת בין שתי התפיסות הפוליטיות. זכורני כי היא צרמה לרבים בכיתה, וכמה מתלמידי הציעו הבחנות שונות בין שני המשטרים ובין שתי האליטות – פילוסופים לעומת גדולי תורה – חלקן מוצלחות יותר וחלקן מוצלחות פחות; אך אחרי כל אלה הצביע אחד התלמידים ואמר את מה שבעצם עמד בראשם של כל קודמיו: "רגע, אתה באמת מאמין שאם אפלטון היה קם היום מקברו ורואה את חבורת הסנילים הזאת הוא היה אומר: 'וואלה, על כזה דבר חלמתי?!'".

גם אם נסנן מכאן את הלגלוג השיפוטי, הרי אלה מילים כדרבנות. אמנם אף אחד מגדולי התורה ששלטו בעולם החרדי לא היה "סנילי" כטענתו, אך ברור שאצל אף אחד מהם לא היה תהליך קבלת החלטות מסודר, ובחלק גדול מן המקרים פעלו גורמים שרירותיים, אינטרסנטיים ומקריים בתוך מרכז הכוח ה"שלטוני".

 אכן, התשובה על השאלה הרטורית של אותו סטודנט – שלילית, והוא צדק בדיוק כמו שצדקו גם הסטודנטים האחרים בהבחנות שעשו בין שתי התפיסות. ואולם, חלק גדול מן ההבחנות שעשו נובעות במידה כזו או אחרת מן ההבדלים התרבותיים התהומיים שבין אפלטון לבין החרדים, ואולי גם אלה שבין הסטודנטים הישראלים לבין החרדים. ככלות הכול, הצד השווה שבין שתי התפיסות הוא העיקרון של "שלטון החכמים", ושני מרכיביו של מונח זה – "שלטון" ו"חכמים" – לובשים צורה ופושטים צורה בהתאם להקשרים התרבותיים שבהם נאמרות המילים הללו.

הרעיון הזה בהחלט אינו מובן מאליו, והוא מאתגר כמה מן המוסכמות הפוליטיות שלנו. גם אם תוצריו של רעיון זה "בשטח" אינם מרשימים, הרעיון עצמו ימשיך לעורר מחשבות ביקורתיות על השיטה הדמוקרטית שלנו, שגם תוצריה, כידוע, אינם תמיד מושלמים. מחשבות אלה מן הסתם לא יעוררו רצון להחליפה, אך בהחלט עשויות לקדם את המאמץ לשפרה.

[3] ערב מלחמת העולם השנייה, עצירת הסחף מן הדת וצירופם של בעלי תשובה לשורות האורתודוקסיה היו בגדר חלום פנטסטי שאיש לא העז לחלום. במחצית השנייה של המאה העשרים הייתה זו מציאות. את זכויות היוצרים על שינוי הגישה יש להעניק בלא התלבטות לרבי מלובביץ', שהחל בכך עוד בשנות החמישים. בשנות השישים נעשתה גם חסידות ברסלב לאבן שואבת לבעלי תשובה, ואחרי מלחמת ששת הימים הצטרפו לגל זה גם הליטאים, ובראשם הרב שלמה וולבה, מחשובי ההוגים החרדים, שהיה בעצמו בעל תשובה ותיק.

ואולם, שיאה של החזרה בתשובה היה בשנות השמונים, כאשר החרדיות הספרדית פרחה ודרשניה כבשו לבבות רבים. רוב החוזרים בתשובה לא הצטרפו לציונות הדתית אלא ליהדות החרדית. הצטרפותם הייתה חיזוק משמעותי לא רק מבחינה מספרית, אלא גם ובעיקר מבחינה תודעתית: הם סייעו לחרדים לבסס את ביטחונם העצמי הן בצדקת דרכם הן בעליית כוחם. לרגע נראה היה כאילו "טראומת הסחף" המפכה חרש בתת–מודע הקולקטיבי של היהדות החרדית עומדת להתפוגג בהדרגה (אך בל נטעה: היא נותרה שם, מתחת לפני השטח, כחשש תמידי ומאיים, וכמו נבואה המגשימה את עצמה היא חזרה וניעורה בתחילת המאה ה–21 לנוכח הסחף החדש מן המחנה החרדי). כמעט מיותר לציין: היכולת לכבוש לבבות חדשים, במיוחד של מי שהיו עד לא מכבר בעברו השני של הנהר, היא מסימניה המובהקים של תנועת תחייה דתית, ולא זו בלבד, אלא של תנועה מצליחה וסוחפת.

*

בחלקו הבא של מאמר זה אתמודד עם תהיות אפשריות לנוכח אפיונה של החרדיות כתנועת תחייה דתית, ואז איישם את דגם חמשת השלבים שהצגתי לעיל על התפתחותה של החרדיות הישראלית בעבר ובהווה ואעלה אפשרות (מסתברת למדיי בעיניי) לגבי העתיד, ובעיקר לגבי האופן שבו היא תיתפס בפרספקטיבה עתידית.

פרופ' בנימין בראון מלמד בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. עוסק במחקר היצירה ההלכתית והרעיונית של היהדות החרדית לגווניה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ב' תמוז תשע"ו, 8.7.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 ביולי 2016, ב-גיליון חקת תשע"ו - 987 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 30 תגובות.

  1. הצלחה אינה הוכחה, היה אומר הרב שך.

  2. נדב, תוכל לפרט? או שמה שאתה רוצה לומר הלא כבר נכתב בתגובותיך בבמה זו למאמר של ישראל לבקוביץ "שלא ניעלם"?

  3. זלמן מהמועצת

    וזה אחרי שתקפת את התיזה של פרופ' יעקב כץ??

  4. בוקר אחד, בט"ז באלול תכ"ו (1666) הובא לפני הסולטן מוחמד הרביעי אסיר מעניין: יהודי בשם שבתאי צבי, אשר הציג עצמו כמשיח שיגאל את עם ישראל מצרותיו ועורר סערה רבתי בכל תפוצות ישראל.

    נכון לאותו בוקר זכה שבתאי צבי לתמיכתם של 99.99 אחוז מרבני ישראל, בכללם גדולי תורה מפוארים כרבי חיים בנבנישתי, מחבר סדרת הספרים "כנסת הגדולה". יהודים בכל העולם, באיזמיר, במצריים, בהמבורג ובפולין, מכרו את נכסיהם וצררו את מטלטליהם בתקווה לעלות לארץ יחד עם משיח צדקנו. תנועת תשובה המונית שלא הייתה כמוה סחפה את יהודי ארץ ישראל, ורבים צבאו על דלתו של נביאו של שבתאי צבי, נתן העזתי, אשר כתב תחינות ותיקונים חדשים והפיצם ברבים. מאות אנשים, גברים נשים וטף, הגיעו למצב נפשי אקסטטי, התנבאו על משיחותו של שבתאי צבי ודרשו מהעם לחזור בתשובה.

    איך היה בנימין בראון מגדיר את התנועה הזו באותו בוקר סתווי: תרשו לי לנחש: "תנועת תחיה דתית דינמית וסוחפת … אם זו אינה תנועת תחייה דתית – אינני יודע תנועת תחייה דתית מהי". לא? למה לא? בראון מגדיר "תנועת תחייה דתית" כ"תנועה המצליחה להביא קבוצה של אנשים לחולל שינוי באורחות חייהם, שינוי שבו הם חורגים מדרכיה של הדת השגרתית למען השגת מה שנחשב בעיניהם כרמה דתית גבוהה יותר" ובכן, איפה עומד נתן העזתי? אם לשחק קצת בטקסט של בראון, "אכן, רבים מתארים את השבתאות כתנועה של משיחיות שקר, שירי עגבים בספרדית וביטול איסורי תורה, אך כך גם תיארו המשכילים את החסידות בטרם הגיעו לשלב הגעגועים והרומנטיזציה". מה הבעיה?

    לבעיה קוראים סוציולוגיזציה של הדת, אי שיפוטיות, מקס וובר, ותיאוריות הזויות שצריך תואר שלישי במדעי החרטא על מנת להאמין בהן. נתחיל.

    [פתיחתא לתגובה]

    • קו פרשת המים

      בס"ד ו' בתמוז תשע"ו

      לנדב – שלום רב,

      אתה צודק באומרך שלפי ההגדרה ש'תנועת תחייה דתית' היא תנועה הקוראת לחרוג מהשגרה הדתית כדי להגיע לרמה גבוהה יותר בעבודת ה', ניתן להגדיר גם את השבתאות (עד המרתו של שבתי צבי!) כ'תנועת תחייה דתית', שהרי עד אז היא באמת קראה לאינטנסיביות בהגשמת ערכים דתיים, תשובה, התכוננות לעליה לארץ וכו'.

      ברם עם המרתו של המנהיג, כשהחלה השבתאות להעלות על נס עבירה מהחמורות ביותר, המרת הדת, ובנתה אידיאולוגיה שלימה המצדיקה עשיית עבירה כדי 'להעלות ממנה 'ניצוצות', אידיאולוגיה שפיתחו אח"כ הפרנקיסטים והפכו 'גילוי עריות למצווה – בשלב זה אכן הופכת השבתאות מ'תנועת תחייה דתית' ל'תנועת הרס הדת' ונזכרת לדראון.

      זה לענ"ד 'קו פרשת המים' שלפיו ניתן לדון לגבי כל תנועה דתית: אם היא מחוייבת ליסודות האמונה ולמצוות התורה כהלכתן, ובאה ליתן 'טעם לשבח' ולשים דגש על ערך מערכי התורה, בלי לזלזל בשאר – הרי היא 'תנועת תחייה דתית',

      וכמובן יש הרבה דרכי הידור, איש איש כפי ייחודו. יש שיהדר בעבודת התפילה, יש שיהדר בשקידת התורה ובהעמקה בה. יש שיהדר במצוות יישוב הארץ ופיתוחה, ויש שיהדר בעשיית חסד ועזרה לזולת – ומכולם יחד צומחת 'קומה שלימה' של אומה קדושה ש'לא יחסר כל בה'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • הכשל ותיקונו: לא ברעש...

      אחת הסיבות לכשל הנורא של השבתאות היתה ההינעלות על תפיסה של גאולה בבת אחת 'זבנג וגמרנו', והמחשבה שדווקא 'קמפיין' רועש יקדם את הגאולה. וכשתקווה זו לא מתגשמת, נופלים ו נוטשים ח"ו את הכל.

      התיקון היה בהבנה שלפעמים העניינים הולכים בדרך של 'קימעא קימעא', ומתגבשת תפיסה המחייבת עשייה לקידום הגאולה, אם בהתעוררות רוחנית, ואם בעליה לארץ ובניינה. וכך הופכת המאה שלאחר משבר השבתאות לתקופה של פעילות אינטנסיבית.

      וכך סביב הקץ הצפוי לשנת ת"ק (בוקרו של האלף הששי) נוהרים לארץ הרמח"ל מאיטליה, רבי חיים אבולעפיה מאיזמיר הבונה את טבריה. רבי חיים אבן עטר ממרוקו ורבי שלום שרעבי מתימן, המחזקים את עולם התורה בירושלים. וכך לקראת שנת תקמ"א (שעת הבוקר הראשונה של האלף הששי) נוהרים לארץ תלמידי הגר"א והבעש"ט. וארץ ישראל הולכת ונבנית בכמות ובאיכות, מוסיפה והולכת 'עד היום הזה'.

      על התפיסה המחייבת עשייה לקירוב הגאולה, ציינתי כמה מקורות מחכמי הספרדים בתגובותיי למאמרו של פרופ' יצחק קראוס, החוזה הראשון', באתר זה. על ההתעוררות לעלייה לארץ ולעלייה רוחנית במאה ה-18, ראו בספרו של ד"ר אריה מורגנשטרן, 'מיסטיקה ומשיחיות – מעליית הרמח"ל עד הגאון מוילנא'. על עליות תלמידי הגר"א – בספרו של ד"ר מונגנשטרן, 'גאולה בדרך הטבע'..

    • בפיסקא 3, שורה 4:
      … נוהרים לארץ תלמידי הבעש"ט. אף הגר"א מבקש לעלות, ומאוחר יותר עולים תלמידיו. ארץ ישראל הולכת ונבנית…

    • התיקון שבהפרדה

      לפי תיאורו של פרופ' מאיר בניהו, סלל המשבר הנורא שהמיטה ההתעוררות השבתאית, גם את הדרך לשיקום היהדות, על ידי הפרדה גמורה של צדדי הטוב שבשאיפת הגאולה מסיגי הרע שנקשרו בהם::

      'דומה שמשנפערה תחום בין ה'דונמה' לרעיון הגאולה ותיקון העולם שלשמו פעלו, אותה שעה נוצרה ועלתה חבורת חסידים שבמעשיה והנהגותיה עלתה אף על בני הדור הקודם… משל נתמודדו ביניהם כוחות הטוב והרע עד שנפרדו ונתפצלו לשניים: כת ה'דונמה' שנטלה את הרע, וחבורת החסידים שהקדושה והטהרה נפלו בחלקם. מחולליה היו בני הדור שאחרי נתן העזתי.

      היציאה לסטרא אחרא, כאילו הביאה ל'תיקון' השבתאיות, הכריתה את הקליפות וטיהרה את המחנה. נזדככו הנשמות ונוצרו ערכים חדשים. נתחדשו הדרכים ליישובה של ארץ ישראל (כגון עלייתם שלר' יצחק הכהן ור' חיים אבואלעפייא, מבני החוג של 'חמדת ימים' באיזמיר).

      בני עלייה עלו לירושלים ונמנו עם 'ק"ק חסידים בית אל' ויסדו את חברת 'אהבת שלום'.הם החזירו לקבלת האר"י את עטרתה, וכל אורח חייהם היה על פי דרכה. חייהם היו קודש להתבוננות ברזי הבריאה, ומעשיהם מכוונים לתיקון העם וגאולתו. הם ראו עצמם חיים לא רק ב'עקבתא דמשיחא' אלא אף מעבר לכך, וחיכו בכל שעה לבוא הגואל… משל ביקשה השבתאיות לתקן מה שהרעה'.

      (מ' בניהו, התנועה השבתאית ביוון [= ספונות יד], עמ' יב; הנ"ל, 'שטרי ההתקשרות שלמקובלי ירושלים', בתוך: אסופות – ספר השנה למדעי היהדות, ט (תשנ"ה), עמ' נה-נו)

  5. נדב, הערה אחת לגבי דבריך:

    מבלי להתווכח עד כמה החברה החרדית צודקת בדרכה או לא ההשוואה להתלהבות משבתאי צבי לא רלוונטית .

    מדובר היה באפיזודה חולפת שחלפה באותה מהירות שבה היא הגיעה

    החברה החרדית לתת מגזריה השונים היא חברה וותיקה ויציבה שלא הולכת לשום מקום

    אז שוב זה לא שוותק= אמת בהכרח אבל הוותק כן גורם לבחינה שונה של תנועה רוחנית האם מדובר בתנועה יציבה שיש לה בשורה (שאפשר להתווכח לגבי טיבה) או איזה הבזק והתלהבות רגעיים ותו לא

  6. ואם כבר נדב בתהייתו מה ייחשב לתנועה עם תחיה רוחנית ואיזו תנועה לא תיחשב לכזו אלא ההיפך אז אמליץ למעוניינים לעיין בחוברת קטנת כמות אך רבת איכות של הרב שרלו "בין משכן לעגל" שעוסקת באופן יסודי בסוגי זו ונבחן שם למשל ההבדל בין תנועות כמו החסידות שלקח להן זמן להתקבל אך בסוף התקבלו בשמחה לבין תנועות כמו הרפורמה שלא התקבלו

    מומלץ לעיין. ….

  7. איני בטוח שניתן למנות את הרב וולבה כחוזר בתשובה ותיק כדברי כותב המאמר.
    חוץ מזה למנות את החברה החרדית בתור תנועה מחודשת זה הסתכלות שאינה נכונה אלא זו המשך של החברה היהודית המסורתית שגם בה תמיד קבעו הרבנים אלא שהשינויים הינם תגובות נגד לחילון וההשכלה וכן ההתפתחות של החברה המודרנית שיצרה גם את היכולת לשליטת יתר.

  8. ''שלטון החכמים' - מקבילות ישראליות

    בס"ד ה' בתמוז ע"ו

    פרופ' בנימין בראון ערך הקבלה בין תפיסת 'דעת תורה' לבין תפיסתו של אפלטון על 'שלטון החכמים'. כדאי לציין שיש כמה מקבילות מודרנית חילונית לחלוטין לתפיסה זו,

    [א] בג"ץ
    ה'מהפכה החוקתית' מיסודו של השופט אהרן ברק, שבמסגרתה יש כפיפות מוחלטת של הרשויות הנבחרות ל'מועצת חכמי המשפט', שבסמכותה לבטל חוקים שחוקקה בכנסת והחלטות של הממשלה. 'חכמי המשפט' הם הרשות העליונה, שאליה כפופים נבחרי הציבור, כאשר 'הכל שפיט'. יש אפילו רמז דתי באמירתו של ברק: 'מלא כל הארץ משפט', על משקל 'מלא כל הארץ כבודו'..

    גם מבחינת הזמן, מגיעות שתי התופעות המקבילות – 'דעת תורה' החרדית' ו'שלטון מערכת המשפט' החילונית – לביטוי ציבורי משמעותי באותה תקופה: השנים שאחרי 'המהפך' שהעלה לשלטון את 'הליכוד' ושותפיו הדתיים והחרדים שהיו ל'לשון המאזניים' שבה 'מלכים ימלוכו'.

    מאז נוצר המצב שלעתים קרובות החלטותיהם של גדולי תורה משפיעות על מהלכים פוליטיים ומדיניים. וכנגד זה, גברה המעורבות של מוקדי הכוח שנותרו בידי השמאל – כגון האקדמיה, התקשורת ומערכת המשפט – במגמה לצמצם את כוחו של השלטון החדש ולשמור על צביונה הראוי לדעתם של המדינה.

    הקבלה נוספת בין הבג"ץ לבין מועצות הגדולים והחכמים, היא הנטייה הגוברת מימי ברק להגדיל את מספרם של אנשי העולם האקדמי, פרופסורים ומרצים בכירים על פני שופטים הבאים מ'השטח' – להעדיף את 'ראשי הישיבות' על ה'דיינים'.

    [ב] 'בית לורדים'
    כיוון אחר, שלא זכה לתהודה ולביטוי מעשי, היא הצעתו הנושנה של אורי אבנרי להקים כעין 'בית לורדים', 'בית עליון' בנוסף לבית הנבחרים 'הכנסת', שבו יישבו אנשים שזכו לשם בזכות ה'רקורד' שלהם, אם בתחום המדע והתרבות, ואם בתחום הכלכלה, המינהל, הביטחון והעשייה המדינית – אנשים חכמים ובעלי נסיון היכולים להרים את רמת השיקולים של קבלת ההחלטות כמה קומות מעל הרמה המוכתבת על ידי העסקנות הפוליטית הרגילה. דומני שהצעתו של אבנרי, עשוייה להוסיף שאר רוח למערך קבלת ההחלטות, בלי לעקר את האופי הדמוקרטי של המשטר.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • הצעתו של אורי אבנרי להקים 'בית עליון', שהיתה הצעת החוק הראשונה שלו בכנסת, מוזכרת במאמרו 'אספסוף בפרלמנט', באתר News1, מיום 18.7.2010

    • להיוועץ בחכמים ובעם

      בגמ' בפ"ק דברכות נזכר שבימי דוד המלך, לפני יציאה למלחמה היו מתייעצים עם אחיתופל, המומחה הצבאי-מדיני, נמלכים בסנהדרין ושואלים באורים ותומים. אף בדיון על סמכות בני העיר לתקן תקנות (בבא בתרא ח,ב-ט,א) נזכר שאם יש במקום תלמיד חכם 'אדם חשוב', יש להיוועץ בו.

      ברם, גם הסכמת הציבור חיונית, כדברי רבי יצחק: 'אין מעמידים פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר: ראו קרא ה' בשם בצלאל', שאף שה' בחר בבצלאל, בכל זאת הורה למשה לשאול את העם האם הנבחר הגון בעיניהם (ברכות נה,א, וראו במאמרו של הרב יהודה זולדן, 'בצלאל בונה המשכן ובחירה דמוקרטית של מנהיג', הדף השבועי של אוניברסיטת בר-אילן, גליון 800, כי-תשא תשס"ט).

      וזו היתה עצת הזקנים לרחבעם, להיות קשוב לרצון העם: 'אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם ועניתם ודברת אליהם דברים טובים, והיו לך עבדים כל הימים' (מלכים א', יב,ז).

  9. המאמר לוקה בהיעדר היסטוריות. ההשוואה בין הפוליטיאה לדעת תורה היא במחילה מופרכת.
    ריאליזם פשוט, הליכה לחרדים בשר ודם ובדיקה ושאלה מה משמעות דעת תורה אצל רובם המוחלט תניב את המסקנה והתשובה הבאה: לא חיפוש אמת, לא שקלא וטריא דיאלקטית של ספקנות לצורך בנייה אלא הכפפה של התבונה, וכלל העולם הרגשי לדעת תורה שיוצרת חברה לא בריאה. בפוליטיאה אם יורשה לי לומר היגד אנכרוניסטי ליצודי ליבה לא היו נתקלים בסירוב, בפוליטיאה תקשורת חופשית ומחשבה חופשית לא היו נתקלים במשטר מחשבתי חברתי ומוסדי. נו באמת
    אם בובר לקה ברומנטיזציה כלפי החסידות, הרי שבראון לוקה באותו דבר.

  10. ישראל לבקוביץ

    בראון לוקה מאז ומתמיד ברומנטיזציה כלפי החברה החרדית. הוא סניגור מושבע שלה.

  11. ישראל, כדרכו של עולם לכל נשפט יש סניגור וקטגור וכל גם לחברה מסויימת ש"נשפטת" על דרכה

    בני בראון שהוא אומנם לא חרדי בוחר בלהראות את הצדדים היפים שיש בחברה החרדית למרות שהוא גם מכיר את הצדדים ההפוכים ואילו אתה בטוריך כאן בעבר כתבת דברי קטגוריה והצגת את הצדדים שלדעתך יש לבקר בחברה זו למרות ואולי בגלל שאתה בא מתוכה

    אני שכמו בראון הנני דתי לאומי ולא חרדי ולכן אני מסתכל מהצד חושב שכמו הרבה דברים בחיים "האמת נמצאת אי שם באמצע" והחברה החרדית יש בה דברים טובים מאוד ודברים לא טובים כלל והיות וכל כך הרבה פעמים הציבור החרדי "מקבל על הראש" מה שבראון עושה זה דבר ראוי ביותר שנותן לשפוט את הציבור החרדי באופן מאוזן ונכון ולא מתלהם או עויין ואתה יודע היטב שיש בחברה החרדית לא מעט מה לשבח

    אתה עצמך דווקא במאמר סנגוריה שכתבת בבמה זו על הציבור החרדי "שלא ניעלם" הזדעזעת מאוד מהתגובות של נדב שנרב אליך שטענת כלפיו שהיו מלאות באיבה ושנאה וחוסר ענייניות ועיין שם אם שכחת ואתה רוצה לראות על מה אני מדבר

    אתה לא חושב שעוינות כזו שגם לדעתך היא לא הוגנת קיימת בגלל שלא מראים תמונה מאוזנת יותר?

    האם יש מצווה מן המובחר "הכה בחרדים והצל את ישראל"? מדובר במסיתים ומדיחים שאסור ללמד עליהם זכות?

    • הגדרה נכונה

      בס"ז ז' בתמוז ע"ו

      לאמיר – שלום רב,

      פרופ' בנימין בראון, כאיש מחקר, אינו עוסק לא בסנגוריה ולא בקטגוריה, אלא בהגדרה נכונה של מושא מחקרו. אם 'תנועת תחיה דתית' היא תנועה הקוראת לצאת ליציאה מהשגרה הדתית כדי להעצים את עבודת השם, הרי שתנועה הקוראת לריבוי תורה, לדקדוק במצוות ולעשיית חסד היא 'תנועת תחייה דתית', כשם שתנועות הבאות להעצים ערכים נוספים הכלולים ביהדות, כגון מצוות יישוב הארץ, 'תורה עם דרך ארץ', אף הן יוגדרו בצדק כ'תנועות לתחייה דתית'.

      השלב הבא המתבקש אחרי הגדרת תנועה כ'תנועת תחייה דתית', היא לברר באלו דרכים מנסה התנועה למלא את ייעודה, כד כמה היא מצליחה בכך, ו'לאן זה הולך', ואת זה יעשה פרופ' בראון בעזר ה' בחלקו השני של מאמרו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ שלום רב

        דומני שישראל לבקוביץ התייחס בתגובתו לא רק למאמר הזה ספציפי אלא למכלול פועלו ועמדותיו של בני בראון ולכך אף אני התייחסתי

    • פיסקה 2, שורה 2:
      … עד כמה היא מצליחה…

    • ישראל לבקוביץ

      שלום אמיר, אני זוכר את המאמר, ואכן נדב שנרב הוא שונא וזולל חרדים לתיאבון, ממש אובססיבי בנושא, לא באתי להגן עליו. באותו מאמר רק ניסיתי להסביר את העמדה החרדית שמבינה שאם יהיה גיוס כללי לא תהיה יותר חרדיות, והצעתי להסתכל על זה מנקודה של שמורת טבע שכדאי שלא תיעלם. אבל כמו בכל שמורת טבע – גם אי אפשר להגזים ולתת להם להתרבות בלי גבול (סליחה על איך שזה נשמע, אני רק מתכוון שהטיעון הזה מזמין גם את הטיעון הנגדי).
      לעניינו של מאמר זה, אינני יודע בדיוק איך להגדיר את טענת בני בראון שהחרדיות היא תנועת תחיה, ולכן מה? גם דאע"ש זו תנועת תחיה שמנסה להחיות את העקרונות של האיסלאם בטהרתם. לכן מגיע להם צל"ש?
      הציבור החרדי אכן חוטף על הראש, אבל די בצדק, בכל אופן לטעמי. ותסכים איתי שאני מכיר את הציבור החרדי יותר טוב ממך. כמובן, מה ששונאים אותם ומבקרים אותם על כך שהם שונים – זה מאוד לא בסדר, זו זכותם. אבל העובדה שהם מתעקשים לא לשאת בנטל הבטחוני והכלכלי עומדת לחובתם.
      ומכל מקום גם זה לא הענין שלי, על זה שיתעצבנו החילונים :-), לדידי הרעה הגדולה של הציבור הזה היא הדיכוי הפנימי שהוא מפעיל כלפי אנשיו שלו! הן בנידוי חסר הרחמים של מי שלא הולך בתלם, הן בחסימת רוב האופקים להתפתחות חוץ מהספקטרום הצר של לימוד תורה באופן מאוד מסויים, ויש עוד במה להאריך, אבל זה כבר ענין למאמר בפני עצמו, מן הסוג שפרסמתי בבמה זו בעבר.

      • פששש, אני רואה שיש פה ציבור שעסוק באהבת ישראל אובססיבית וכל מיני אנטישמים שונאים אותו, בבחינת תחת אהבתי ישטנוני ואני תפילה. נורא נוראות.

        ניתן קצת תזכורת לאהבה הנפלאה:

        יש שמונה מיליארדים אנשים בעולם. ומה הם כולם, רוצחים, גנבים אנשים בלי שכל. [הרב שטיינמן. פורסם ביתד נאמן וצוטט ב ynet יהדות, 20.05.12]

        פעם הזמין הגרב"ד (ר' ברוך בער ליבוביץ מח"ס ברכת שמואל ) בבהילות אל ביתו שנים מתלמידיו. משנכנסו התלמידים התנצל ר' ברוך בער בפניהם על שנאלץ להטריחם, והסביר להם את פשר ההזמנה הבהולה, וכה סיפר:
        אחד מבני העיר שנתפס לציונות עומד להגיע לביתי ומחוסר ברירה הסכמתי לקבלו, ואולם הרבי (הגר"ח זצ"ל [ר' חיים מבריסק]) אמר על הציונים כי הם חשודים על שפיכות דמים, לפיכך מתירא אני להישאר עימו לבד, על כן בקשתי אתכם כי תשהו עמי בחדרי במשך זמן ביקורו" (הרב אשר ברגמן, "שימוש חכמים (ב"ב תשס"א) ע' ר"כ.)

        מעשה בבעל עגלה

        בחודשי החורף בארצות הצפון כשהיו נוסעים בעגלות, היו האוזניים קופאות מן הקור והיו רגילים לרדת מן העגלה ולקחת שלג ולשפשף את האוזניים לחממם, פעם אחת הפטיר בעל העגלה על הנס שהנסיעה הייתה בחורף שיש שלג בדרכים, ומה היו עושים אילו נסענו בקיץ…
        נזכרנו בסיפור זה כהיום, כאשר רבו הרוגנים על הנס שיש לנו ממשלה וצבא הנלחמים בעוז ובסירות נפש, ומי יודע מה היה אלמלא הם…
        ואמנם מה היה אלמלא הם!!!
        אלמלא הם: לא היו נהרגים יהודים, במקום האלפים שנהרגו והרבבות שנפצעו עד היום.
        אלמלא הם: היינו חיים בשלום, באושר ועושר ושלווה ובכבוד מלכים, כאשר חיו כל היהודים בארצות ישמעאל, עד אשר החלה צרעת הציונות על פני האדמה.
        אלמלא הם: הייתה כל גולת מרוקו ותימן וילדי טהרן יראים ושלמים, כאשר היו בשבתם בארצותיהם.
        אלמלא הם: גם הדור הצעיר שגדל כאן, היו הרבה מהם שומרי תורה ומצוות.
        אלמלא הם: לא הייתה האנטישמיות בחוץ לארץ כאשר הייתה, ולפי דרכי הטבע קרוב הדבר כי גם שואת אירופה לא הייתה כאשר הייתה, אלמלא לא נתגאה הכבשה להיות זאב.
        אלמלא הם: לא הייתה הפריצות הנוראה והמתועבה שוררת כיום על פני חוצות ארץ הקודש.
        אלמלא הם: היו גם הרבה מיהודי חוץ לארץ – אשר אליל הציונות בהמיית הכפירה, מעבירתם על דעת קונם, – קרובים יותר אל התורה והמצוות.
        ומה גדולה האכזריות ומה נורא הכאב נוכח האמת הלזו, אשר ממרים חיי כל היושבים בארץ הקודש בגשם ורוח, והורגים לאלפים מהם, אך ורק למען שהמושלים יהיו מושלים, אוי לנו שכך עלתה בימינו.
        ומי יודע אלמלא הם אם עדיין היינו בגלות.

        [הרב חיים גריינמן. התפרסם בקובץ התורני "לחושבי שמו" שיצא לאור בכסלו תשל"ד, מיד לאחר שנסתיימה מלחמת יום-כיפור. סקירה על הנושא הופיעה בגליון "הפלס", י"ט אייר תשע"ה]

        אין לנו ויכוח עם סאטמר. ללכת לצבא זה טרייף, תנועת הציונות היא אסון. אבל אנו בדרך גדולי ישראל שהורו לנו להצביע למרות הכפירה שבציונות.

        [הרב אביעזר פילץ, ראש ישיבת תפרח, בעצרת למען יהדות התורה לפני הבחירות תשע"ה, במעמד כל ראשי היהדות הליטאית:]

    • 'אשגרה ונרמול' או 'אתגרים חדשים?

      בס"ד י"ג בתמוז תשע"ו

      לענ"ד שאיפתה של 'תנועת תחייה' לא צריכה להיות להגיע ל'אשגרה ונרמול', כדברי פרופ' בראון, אלא להרחיב את גבולה באתגרים חדשים.

      האדם בכלל, והאדם המודרני בפרט, לא 'מסתדר' עם חיי שגרה. נפשו של אדם שהיא 'בת מלך' שואפת לעלות ולהוסיף, להוציא לפועל את היכולות הטמונות בה, וכשלא עולים – ח"ו יורדים.

      אפשרויות ההוספה מרובות. מי שהיה עסוק בטיפוח עולם החומר, מרגיש כמה הוא זקוק להשלים גם את עולם הרוח. ולאידך גיסא, מי שהיה שקוע בעולם הקודש והרוח, מרגיש יותר בצורך לטפח גם את חיי המעשה, והאציל לתוכם מן הרוח.

      וכך נסללת הדרך להפרייה הדדית בין מגזרים שונים, שכל אחד משפיע לחבריו ממה שהתמחה בו, ומקבל מנסיונם של אחרים בתחומים שהם התמחו בו.

      כשנוצרת הפרייה הדדית, באה בעקבותיה הערכה הדדית.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • כיווני עשייה אפשריים

      בשתי דרכים הצליחה היהדות החרדית להרחיב את השפעתה גם למגזרים אחרים.

      האחת היא יצירת ספרות תורנית עניפה, בהלכה, במחשבת ישראל, בחינוך ובתורת הנפש, הדולה ממכמני התורה ומעמקיה, ומציגה אותם בשפה הנהירה ומובנת לאדם המודרני. בשנים האחרונות רבתה גם היצירה המוזיקלית, המסייעת להנחיל את ערכי התורה בצורה חווייתית.

      הדרך השנייה היא העשייה החברתית. החרדים היו חלוצים למשל בארגוני תמיכה בנזקקים לטיפול רפואי, אם בהשאלת ציוד רפואי, ואם בייעוץ ותמיכה נפשית, ולאחרונה גילה הציבור את כוחו האירגוני של שר בריאות חרדי.

      השילוב הגובר והולך של חרדים בצבא ובחיי הכלכלה, יביא למעורבות יתר של חרדים בעשייה חברתית, ויחד עם זאת לצורך גדל והולך ביצירת כלים תורניים, מלאי עומק ובהירות, שיתנו מענה לבני תורה הנפגשים עם העולם המודרני.

    • לא בחיפזון: ממשנתו של אדמונד ברק

      בס"ד ט"ו בתמוז ע"ו

      יש כאן שני תהליכים מקבילים. בציבור החילוני יש התעניינות גוברת במורשת ישראל ואף התקרבות למסורת. בציבור החרדי יש מגמה גוברת והולכת של השתלבות בצבא ובחיי הכלכלה והתרבות הכלליים.

      ההתקרבות ההדדית מלווה ברתיעה גדולה משני הצדדים, שכל אחד חושש בצדק מהשתלטות הצד השני ואובדן זהותו התרבותית והערכית.

      וכבר לימדנו אדמונד ברק (שהיום יום השנה ה-219 למותו, בט"ו בתמוז תקנ"ז) שתהליכי שינוי מצליחים יותר כשהם באים בהדרגה קימעא קימעא. אין בדרך כלל קיצורי דרך היסטוריים ו'מתון מתון – ארבע מאות זוזי שוויא'

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  12. שלום ישראל, ביקורת על הציבור החרדי ואפילו ביקורת קשה בכל מיני תחומים גם לי הקטן יש ועדיין זה לא אומר שהכל שם שחור [ואני לא מתכוון לבגדים (-:] ואדרבא בהרבה תחומים שאני כן רואה כחיוביים אני חושב שיש לא מעט מה ללמוד מהציבור החרדי

    לגבי מה שקראת "הדיכוי הפנימי" כלפי אנשי הציבור החרדי עצמו- קראתי את מאמריך כאן בנושא ואני מבין מה מתסכל אותך אבל יש משהו מאוד בסיסי שנראה שאתה מפספס והוא שמדובר ב"דיכוי" מרצון

    אדם חרדי הוא כזה כי הוא נולד לחברה זו ובחר להישאר בה ואתה יודע היטב שיש והיו כאלו שעזבו את החברה החרדית מפאת חוסר התאמה שלה אליהם

    -המקרה הכואב והטראגי מהתקופה האחרונה של אסתי ויינשטיין ז"ל הוא בהחלט לא הגורל של כל עוזב את החברה החרדית –

    מי שבוחר לחיות בחברה מסויימת מתבקש שהוא יקבל על עצמו את הכללים שלה – הפכת את החברה החרדית כאילו מדובר באיזו מדינה טוטאליטארית שרוב מוחלט של תושביה לא מעוניין במשטר אך המשטר מחזיק את התושבים בכח ובאלימות תחתיו ולא היא .

    לגבי עניין התחייה הדתית- ההשוואה שלך לדעאש לא נכונה לא רק מצד העניין [להזכיר לך איך התעצבנת על שנרב שהשווה את החברה החרדית לעולם התחתון?] אלא גם מצד מה שבני בראון רצה לומר

    דעא"ש לצורך העניין היא פונדמנטליסטית שכמו שכתבת חותרת על פי דרכה ליסודות האותנטיים של האיסלאם -אם הם צודקים או לא אני לא ממש יודע אני לא מהמתמצאים בתחום- בני בראון מנסה להראות במאמר שהציבור החרדי הוא לא פונדמנטליסטי או מאובן והוא דווקא מחדש ומעורר רעיונות חדשים

    אפשר כמובן להתווכח על כך ולהסכים או לא להסכים עם זה אבל זה מה שבני בראון רצה להביע פה כמדומני

  13. ישראל לבקוביץ

    נדב, ראוי שתראה מקום בתגובתך לקונטרסך הנפלא 'מקראה לחרדיות בת זמננו', שמשם לוקחו הציטוטים מסמרי השער שבתגובתך האחרונה, ועוד רבים ונפלאים. איך שצחקתי כשקראתי אותו, במיוחד מ'כי היא חכמתכם ובינתכם', ממש נורא נוראות, כלשונך.

    אמיר, דווקא המקרה של אסתי וינשטיין בא ומוכיח כי קשה מאוד לעזוב את החברה החרדית. אני לא יודע כמה אתה בקיא באלו שעוזבים ואלו שנשארים, אבל אומר לך באופן כללי: אלו שעוזבים הם רובם ככולם שרוטים באופן זה או אחר, ואם הקימו כבר משפחה – הם גם חסרי אחריות כרוניים (לא בגלל שהם עזבו, אלא בגלל זה הם עזבו). על כל אחד שעוזב יש עוד עשרה ויותר שלא עוזבים, והם היו רוצים לשנות את אורח חייהם, אבל לא יכולים, משום שהחברה החרדית לא נותנת בשום אופן. אם הם יעשו את הצעד החוצה, או לפחות יחשפו ברבים את דעותיהם, הם יגרמו נזק גדול לעצמם, וכל שכן למשפחתם.
    לצערי אתה צודק שלא מדובר באיזה ממשל טוטליטארי, אלא החברה החרדית עצמה רודפת את אלו ששונים ממנה. זה מגיע מהאדם הקטן ברחוב, הוא זה שמתבדל ומנדה ומחרים את אלו הסוטים במקצת מן הקו, התתבטאויות של העיתונות החרדית, העסקנים ואף הגדולים – הם כבר הסימפטומים. ועל זה ליבי עלי דוי (וכבר כתבתי קצת מזה בפוסט על 'יהי אור'), ואף קשה לי לעכל ולהבין את זה, אבל זו המציאות, וזה מתסכל מאוד.
    הציבור החרדי פונדמנטליסטי וחצי, זה נכון שהוא לא מאובן, כי הוא חותר למציאות מדומיינת שאף פעם לא היתה, אבל מה השבח הגדול בזה שהוא לא מאובן? שהוא מקצין והולך מחד גיסא? היתה פה פעם שכבה של מצביעי פועלי אגודת ישראל, פאייניקים קראו להם, הם היו אנשים נורמליים, עובדים לפרנסתם, פתוחים ומכילים את העולם שסביבם, ויהודים כשרים. השכבה הזאת נמחקה כמעט לגמרי, היום אלו מן הסוג הזה כבר חייבים להיות הרבה יותר אאוטסיידרים ולא מקובלים על החברה שסביבם. נכון, אין כאן מאובנות, יש כאן שינוי גדול לרעה.

  1. פינגבק: אח, איפה החרדיוּת של פעם? | בנימין בראון | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

  2. פינגבק: תגובות לסדרת מאמריו של בנימין בראון | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: