הפיל המוסלמי שבחדר | ניר מנוסי

אתגר האלימות הדתית נדון בספר חדש הקורא לדתות לפעול לשלילתה וקושר את עלייתה עם ירידת הערכים במערב. ההשוואה שהוא עורך בין הדתות צורמת

זקסלא בשם האל

אל מול האלימות הדתית

 יונתן זקס

מאנגלית: צור ארליך

מגיד, 2016, 310 עמ'

הרב יונתן זקס עוסק במשימה הרוחנית החשובה ביותר של יהדות זמננו: מתן מענה לסוגיות המרכזיות המעסיקות את העולם מתוך האמונה, ההגות והחוויה היהודיות. זוהי המשימה החשובה ביותר – ראשית משום שליהדות אוצר של חכמה ייחודית שעלינו לחלוק עם העולם, ושנית משום שהבעיה המרכזית של היהודים היום היא התחושה שהיהדות אינה רלוונטית לדורנו, והדרך היחידה להראות שהיא כן היא, ובכן, להראות שהיא כן.

הרב זקס שוקד על מלאכה זו בחריצות, התמדה ותבונה מרשימות ביותר, ובנוסף בחן וענווה שקשה שלא להיכבש בקסמם. בכל הנוגע לאלו הוא צריך לשמש השראה לכולנו. באשר למסריו עצמם, כאן המצב, לעניות דעתי, מסובך יותר: הללו לפרקים מזהירים, לפרקים בעייתיים וטעונים בירור, ולפרקים צורמים בהטייתם לכיוון התקינות הפוליטית וזועקים להפרכה.

בספרו האחרון, "לא בשם האל: אל מול האלימות הדתית" – הרואה אור בעברית, כמו קודמיו, בהוצאת קורן המכובדת ובתרגומו הנוצץ של צור ארליך – מגיעה מזיגה זו לסוג של שיא.

 השב‭ ‬למקורות‭ ‬האסלאם‭ ‬מוצא‭ ‬קריאה‭ ‬לכיבוש‭ ‬פוליטי‭ ‬אלים‭. ‬קצין‭ ‬משטרה‭ ‬שומר‭ ‬בכניסה‭ ‬למסגד‭ ‬הגדול‭ ‬בפריז‭, ‬לאחר‭ ‬הפיגועים‭ ‬בצרפת‭ ‬בינואר‭ ‬2015 צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי‭ ‬


השב‭ ‬למקורות‭ ‬האסלאם‭ ‬מוצא‭ ‬קריאה‭ ‬לכיבוש‭ ‬פוליטי‭ ‬אלים‭. ‬קצין‭ ‬משטרה‭ ‬שומר‭ ‬בכניסה‭ ‬למסגד‭ ‬הגדול‭ ‬בפריז‭, ‬לאחר‭ ‬הפיגועים‭ ‬בצרפת‭ ‬בינואר‭ ‬2015
צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי‭ ‬

אלטרואיזם המוביל לרוע

נפתח בטוב. הרב זקס פורש את משנתו באופן בהיר ומסודר להפליא, שלב אחר שלב. בנוסף, הידע הכללי שלו עצום, והוא מגבה את אמירותיו במגוון רחב של ציטטות והפניות – מכתביהם של פילוסופים, היסטוריונים, פסיכולוגים ואנשי דת, דרך מחקרים סטטיסטיים ועד לכתבות אקטואליות. רשימת הקריאה בסוף הספר תמלא את כל שעותיו הפנויות של המעוניין להרחיב את השכלתו בנושא.

בנוסף, חלק גדול מהניתוחים שזקס עושה – למשל לתהליכים ההיסטוריים השונים שהובילו למודרניות, או למנגנון הפסיכולוגי של הצדקת השנאה – הם מהמהודקים והמדויקים שקראתי זה זמן רב. כך למשל, זקס מנתח את תהליך החילוּן כמורכב מארבעה שלבים, כנגד ארבע המאות החולפות: חילון הידע באמצעות המדע והפילוסופיה במאה השבע–עשרה, חילון הכוח בדמות המהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית במאה השמונה–עשרה, חילון התרבות עם הפיכת האמנות לתחליף לדת במאה התשע–עשרה, ולבסוף במאה העשרים, חילון המוסר עם הפיכת חירות הפרט לערך המרכזי (עמ' 12). לא נהדר?

הספר מחולק לשלושה שערים. השער הראשון מנתח את שורשי האלימות הדתית בדורנו. הוא מגדירהּ כ"רוע אלטרואיסטי", כלומר רוע הנעשה בשם מטרה נעלה, ומזהה את שורשו בדואליזם קיצוני העומד לפי זקס בסתירה למונותיאיזם. השער השני מורכב מדרשות על סיפורי האחים הדחויים של בראשית – ישמעאל, עשו ואחי יוסף. אף שעל פני השטח המקרא דוחה אותם, טוען זקס, בין השורות הוא מגלה כלפיהם אמפתיה ובכך קורא לסובלנות כלפיהם. חלק מקריאות אלו משכנעות בעיניי וחלק פחות, אך כולן מאתגרות. השער האחרון מפרט את קריאתו של זקס לשלוש הדתות המונותיאיסטיות לפעול יחדיו לטיפוח הסובלנות ולשלילת הקיצוניות והאלימות.

אחת הטענות החזקות ביותר של זקס לטעמי, טענה שלא מושמעת מספיק, היא קשירת עליית האלימות הדתית עם ירידת הערכים במערב. על המשפט המסכם את הספר, "אלטרואיזם המוכוון שלא כראוי יכול להוביל לרוע" (עמ' 258), אני חותם בשתי ידיים.

אפקט וולדמורט אסלאמי

נעבור לשתיים מהבעיות העיקריות שהספר סובל מהן. הראשונה הבולטת לעין היא זו: הרב זקס אינו מסוגל לנקוב בשמו של הפיל המוסלמי שבחדר. למרות שברי לכל בר דעת שהעילה העיקרית לחיבורו של ספר בנושא "אלימות דתית" כרגע היא עליית הטרור הג'יהאדיסטי העולמי, ולמרות שכמעט כל מעשי האלימות בשם הדת בימינו מבוצעים בשם אללה, לא בשם א–לוהי ישראל או השילוש הקדוש, הרב זקס מתעקש, לכל אורך הספר, לדבר על "אלימות דתית" כללית, ולתארה כרובצת לפתחן של שלוש "הדתות האברהמיות" במידה שווה.

כך למשל, בסקירת מעשי האלימות הדתית בשנים האחרונות בפתח הספר, עובר הרב זקס מתיאור עליית האסלאם הרדיקלי לרשימה תמוהה של רדיפות לפי דת הקרבנות – מרדיפת נוצרים לרדיפת מוסלמים ולרדיפת יהודים. מעבר לכך שחלק מרדיפות אלו אינן דתיות כלל, זקס מרהיב עוז לשזור בהן את ברוך גולדשטיין ורוצחי אבו–חדיר – שני מקרים יחידאיים ולא–מייצגים של מפגעים יהודים – כחלק מטובחי המוסלמים, איפה שהוא בין החמר–רוז' לדאעש!

נכון שבכל הדתות יכולים לקום אנשים פרטיים ולחולל מעשי אלימות נוראים בשם דתם. אך האם זה נכון שכל הדתות מועדות לכך באותה מידה? ואם לא, האם אין זה הכרחי, על מנת לפתור כראוי את בעיית האלימות הדתית, לשים זאת על השולחן?

נפתח בכך שתהום פעורה בין היהדות לבין שתי הטוענות הענקיות לכתרה. זו מעולם לא חתרה לכפות עצמה על האנושות כולה, ומעבר לכיבוש הארץ בימי יהושע אין בעברה שמץ ממסעות הכיבוש וכפיית הדת הכבירים של שתי בנותיה.

שנית, גם בין הנצרות והאסלאם שורר הבדל מהותי. האלימות הנוצרית היוותה הפרה בוטה של צוואת ישו. ישו הטיף לאהבת שונאך, להתבדלות מפוליטיקה ולאי–אלימות מוחלטת, כולל הגנה עצמית. מורשתו הישירה הייתה של מרטיריות, ובמשך כשלוש מאות שנה הכנסייה קיימה אותה בנאמנות. רק כאשר התמנתה לדת הקיסרות היא החלה לבגוד בדרך זו ולרדוף את כופריה במין "הזדהות עם התוקף". אם כבר, דומה כי שגיאת הנצרות הייתה השלילה המוחלטת של האלימות, שכמו הדחיקה אותה והובילה להתפרצותה.

האלימות המוסלמית לעומת זאת היוותה המשך ישיר של צוואת מוחמד. הקריירה של מוחמד נעה בהדרגה מעמדה פסיבית בתקופת מֶכָּה לשלטון סובלני בתחילת תקופת מַדִינָה, ולכיבוש אלים ואסלוּם בכפייה בשנים האחרונות. לא בכדי מיד עם מותו יצאו ממשיכיו למסע כיבושים שלא נראה כמותו, ותוך כמאה שנה הקימו אימפריה גדולה משל רומא בשיאה. השב למקורות הנצרות מוצא אי–אלימות וא–פוליטיות; השב למקורות האסלאם מוצא קריאה לכיבוש פוליטי אלים.

ניתן לשאול מה התועלת בהצפת נתונים אלו, שהרי באסלאם יש גם דברים חיוביים רבים. את התשובה מספקים המוסלמים הפועלים למען רפורמה באסלאם. רפורמה כזו, הם מדגישים, לא תתרחש מתוך הבלטה מנומסת של הקטעים היפים בקוראן ובחדית' והעלמת הקטעים הפחות נעימים, גם לא דרך טשטוש הבעיה באמצעות עיסוק ב"אלימות דתית" היולית. היא תתרחש רק דרך הכרה בבעייתיות המובנית באסלאם ובצורך ברפורמה עמוקה שלו. הללו יוצאים נגד מה שהם מכנים "אפקט וולדמורט": הימנעות מקריאה לאסלאמיזם בשמו. דבר זה מחבל לטענתם במאבקם לרפורמה באסלאם ותורם בעקיפין להפקרת קרבנות האסלאם הקיצוני.

בזכות החולשה

הבעיה הגדולה השנייה נדמית הפוכה מהראשונה, אך למעשה נובעת מאותו מקום: הרב זקס מטשטש את הממד האלים שקיים ביהדות עצמה.

זקס מאריך בטענה שהתנ"ך מתפלמס עם האדרת הכוח הפוליטי של האימפריאליזם העתיק, אך מתעלם מהעובדה שהחומש כולו חותר להקמת ישות מדינית יהודית בארץ ישראל. הוא מאריך בדברי חז"ל והפוסקים בגנות הנקמה האישית, אך מתעלם מהעובדה שברמה הלאומית נתפסת הנקמה כחיובית ("לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר" נאמר דווקא לגבי "בְּנֵי עַמֶּךָ") ולא רק כאשר ה' עושה אותה. הוא מדבר רבות בדבר איסור הרצח ושפיכות הדמים, אך לא מתייחס כלל לעונשי המוות הרבים שהתורה מצווה עליהם, כולל על עברות בין אדם למקום כעבודה זרה וחילול שבת. הוא מדבר על סובלנות דתית, אך מתעלם מהעובדה שהמונותיאיזם האברהמי לא דיבר רק נגד כוח אלא גם נגד אי–השימוש בו.

ישנה כמובן סיבה טובה לכך שהרב זקס פוסח על היסודות האלימים והפוליטיים של התנ"ך: התורה שבעל–פה ריככה יסודות אלו עד מאוד, ובנתה מודל של דת פסיבית ומעודנת, שאינה עוסקת במדינות ובמלחמות אלא בביסוס חיי שלום בין פרטים. כולנו צריכים לשמוח על כך, אך לא לשכוח שבכל שלביה, היהדות מעולם לא ביטלה את תוקף התורה שבכתב (כפי שהנצרות למשל עשתה). להפך: אנו מנכיחים תורה זו מחדש מדי שבוע ונושאים אליה את עינינו. מדוע?

הסיבה היא שהמודל היהודי אינו מסמן את האלימות כטמאה באשר היא, כצוואת ישו, כשם שהוא לא מאמצה בגאון ככלי להגשמת רצון ה', כצוואת מוחמד. המודל הוא של קבלת האלימות כעובדה קיימת, כיצר מוטבע ולעתים ככלי מוצדק – ובה–בעת תיעול והתמרה שלה. שתי התורות שלנו דואגות לאיזון הזה, אך רק כאשר הן פועלות יחדיו: התורה שבכתב מפילה עלינו את האלימות הזו מהשמים כדי לנער אותנו מתרדמתנו האלילית (מזכירה לנו, למשל, כי חיים מבלי להקדיש יום בשבוע לזיכרון היותנו נבראים אינם ראויים להיקרא חיים), וזו שבעל–פה מרככת את נחיתתה על הקרקע ומשיבה לנו את יציבותנו (דואגת לכך שבפועל לא יסקלו מחללי שבת).

ביקורת זו במידה רבה מאזנת את הקודמת: היא בעצם מכירה בכך שהפיל המוסלמי בחדר לא הגיח משום מקום. יש לו ניצן בתנ"ך שלנו, בפן בלתי נפרד של היהדות. השאיפה לשים קץ לחומרנות, לנהנתנות ולאלילות, ולהכפיף את האנושות לשלטון א–ל אחד – מקורה אצלנו. רק שאנו לא מנסים לעשות זאת בכפייה ובטרור, אלא להאיר את אורנו ולתת לאנושות להבשיל לכך בקצב שלה.

ההכרה בכך חשובה ממספר סיבות. ראשית, היא מאפשרת לנו להבין טוב יותר את מניעי האסלאם הרדיקלי. הלה זועק את מה שהמערב משתיק: יש אמת, יש טוב ורע, לא הכול צריך לסבול, ואין ערך לחיי אדם ללא ערך הקדוש מהם. אלו הם דברים נכונים, ואם לא נאמר אותם בצורה מאוזנת, אחרים יממשו אותם בצורה הנוראית ביותר. אם המערב רוצה להיאבק על נשמות מוסלמים צעירים, כפי שהוא חייב, הדהוד המסרים הלוכדים אותם הינו מרכיב חיוני.

שנית, מהכיוון ההפוך, היא מאפשרת לגייס את כוחות הנפש והאמונה להילחם באסלאם הרדיקלי. הרב זקס טוען כי הוא לא מדבר "בזכות החולשה" (עמ' 224). אך אני מצטער, זו בדיוק ההרגשה המצטברת מספרו: אם הדת היא תמיד נגד אלימות, אם היא טובה רק כשהיא פרטית ופסיבית, אם אין שמץ מקום לשימוש בכוח בשמה – מנין נשאב את הכוח להתמודד עם איום רצחני חדור להט דתי כמו זה של המדינה האסלאמית?

לבסוף, ההכרה ביסוד האלים שלנו חשובה כדי לא ליפול בפח של הנצרות – הדחקת הפן האלים באדם וזיהוי כל סוג של אלימות כטמא. מעבר לשקר שבדבר, אלימות כבושה דרכה לבעבע מתחת לפני השטח ולהתפרץ בלי שליטה. לא רק אלטרואיזם שאינו מוכוון כראוי מתקלקל, גם רגשות כגאווה לאומית, מיליטריזם ורצון טבעי להגיב בכוח כלפי סכנה ועוול.

במרחב מערבי מתורבת אפשר ואף ראוי לשים משקל יתר על ערכי הסובלנות והדו–קיום. אחרי הכול, מדובר בחברה דמוקרטית המתקדמת מתוך שיחה פנימית בין חבריה. אך נוכח איום האסלאם הקיצוני אי אפשר לפעול רק בכלים הסטריליים הללו. לאחר שזיהינו אותו כאויבנו, עלינו להתחבר לנקודה בתוכנו שהוא עצמו יונק ממנה: האמונה בצדקת דרכנו והביטחון להשתמש למענה בכוח. המענה לאלימות הדתית אינו שלילתה המוחלטת, אלא ניתובה הנכון.

ניר מנוסי כותב ומרצה בנושאי יהדות ותרבות

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ח בסיון תשע"ו, 24.6.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-24 ביוני 2016,ב-גיליון שלח תשע"ו - 985, יהדות, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. 13 תגובות.

  1. יישר כוח על הביקורת המעניינת והנכונה באופן כללי.

    ברצוני להתייחס לדבריך הבאים:

    "זקס מרהיב עוז לשזור בהן את ברוך גולדשטיין ורוצחי אבו–חדיר – שני מקרים יחידאיים ולא–מייצגים של מפגעים יהודים – כחלק מטובחי המוסלמים, איפה שהוא בין החמר–רוז' לדאעש!"

    מרהיב עוז?? להלן הקטע המקורי והמזעזע:

    "גם מוסלמים נרדפים – במיאנמר (בורמה) בדרום תיאלנד, בסרילנקה ובאוזבקיסטן. 8000 מוסלמים נרצחו בטבח בסרנרניצה ב-1995, ורבים אחרים עונו, נאנסו או גורשו. בקמבודיה רצח החמר-רוז' כחצי מיליון מוסלמים בשנות השבעים, והרס 132 מסגדים. יהודי דתי, הרופא יליד ארה"ב ברוך גולדשטיין, פתח באש ב-1994 על מתפללים מוסלמים במערת המכפלה, הרג 29 ופצע 125. ב-2 ביולי 2014, נחטף ונרצח באכזריות הנער הערבי מוחמד אבו-חדיר ממזרח ירושלים, כנקמה על החטיפה והרצח של שלושת הנערים הישראלים בידי מחבלי חמאס. ב-10 בפברואר 2015 נרצחו שלושה מוסלמים בצ'אפל היל שבצפון קליפורניה, ככל הנראה בידי אתיאיסט לוחמני".

    אגב, במקור האנגלי נכתב רק "הרג שלושה נערים ישראלים". התוספת היא של העורכים בהוצאת מגיד. הצגת מדינת ישראל כ"רודפת מוסלמים", לפרטי פרטים (!) לצד מקרי טבח המוני ורצח עם במקומות אחרים בעולם, בשעה שמדובר על מעשי נקם על פיגועי טרור רצחניים, שגם גונו בחריפות ע"י הממשל והחברה הישראלית, היא כמובן סילוף האמת באופן מגמתי ומחפיר.

    ובהמשך הוא כותב:
    "ילדים מוסלמים (במקור נכתב מוסלמים ולא ילדים מוסלמים) רבים חשים מאוימים ממה שהם תופסים כאיבה מערבית – בין שמדובר באזרחים הרוגים במלחמת עירק, בהרוגי הפצצות מזל"טים בפקיסטן, בנפגעי תגובותיה של ישראל לירי הרקטות של חמאס או באנטגוניזם כללי במדינות בהן המוסלמים הם מיעוט".

    גם כאן מוצגת ישראל כמדינה "בעלת איבה מערבית למוסלמים" לצד מלחמות על רקע אחר, בעוד שמאבקנו הוא נגד רצון אויבינו "להשמיד את הציונים בשם אללה". גם זה עיוות מקומם ומזעזע שתורם תרומה לא מבוטלת לשנאת ישראל ולאנטישמיות העולמית.
    אציין שספרו של הרב זקס זכה להקדמה של נשיא מדינת ישראל. האם כבוד הנשיא קרא את הספר? נקווה שלא.

    למען היושר וההגינות אוסיף כי רבים ממאמריו וכתביו של הלורד-רבי זקס בהחלט מעולים, למעט נקודת התורפה ששמה מדינת ישראל שהיחס אליה גובל בשנאה עצמית, אולי על כך שהעדיף את החיים הנינוחים בממלכה הבריטית על פני הדם יזע ודמעות הכרוכים בחיים בארץ אבותיו.

  2. אם נותנים לניר מנוסי, תלמידו של גינזבורג הפסיכופט הפסאודו קבליסט, לבקר את ספרו של הרב זקס, הרי זו הוכחה ניצחת כי ערכי המערב לא נימצאים בשום שקיעה.
    ההפך , ניתן לומר שישנה כאן גיאות מרשימה של פלורליזם.

  3. אלימות דתית?

    בס"ד כ"א בסיון ע"ו
    ,
    אינני מסכים עם טיעונו של ניר מנוסי, שהרב סאקס היה צריך להושיט אצבע מאשימה כלפי האיסלאם כדת שבה האלימות מובנה וטבועה ביסודה, ולאשר בכך את טיעוני הג'יהאדיסטים.

    נהפוך הוא, הנצרות, היא שלא סבלה שום דת אחרת בתוכה. היוצא מהכלל היחיד היו היהודים להם איפשרו להישאר במדינה הנוצרית כדי שיושפלו וייוכיחו בסבלם הנצחי את אמיתת הנצרות. הנצרות היא שיצרה אינקביזיציה אכזרית שהפכה את העינויים וההריגה לבידור לרבים. הרומאים הפגאנים מצאו 'שעשועים' בצליבות ובמשחקי גלדיאטורים, ו'דת האהבה והחסד' הציעה שריפות למכשפות וכופרים, באומרם שהשריפה היא מיתה הומנית 'ללא שפיכות דמים'…

    הרנסאנס והמודרנה מיתנו קצת את האלימות, אך עדיין כל תולדותיה של אירופה הנוצרית רצופה שנאה ומלחמות, החל ממלחמות של עשרות שנים בין קתולים לפרוטסטנטים, והמשך במלחמות על רקע לאומי או אימפריאליסטי. אף אידיאלי החופש והשוויון היו סיבה למהפכות ומלחמות עקובות מדם ולהקמת מחנות דיכוי אכזרי. רק מלחמת העולם השניה, על 60 מיליון הרוגיה ופצצות האטום שפותחו בה – הביאה ל'מאזן אימה' שהוציא את המלחמות מכלל שימוש.

    דווקא האיסלאם אימץ את דין 'גר תושב' שבתורת ישראל, ואיפשר גם לבני שאר הדתות המונותאיסטיות להישאר תחת השלטון המוסלמי כ'בני חסות' תוך התחייבות לקבל בהכנעה את מרות המלכות האיסלאמית מחומד עצמו, אף שבראשית דרכו טבח או גירש את יהודי 'מדינה' שהתנגדו לו, הוא שקבע בהמשך את תקדים הסובלנות ליהודי ח'יבר ונוצרי נג'ראן שנכנעו לו וקיבלו את מרותו.

    ומעבר להתפרצות אחת של ה'מוואחידון' והמוראביטון' בספרד ובצפון אפריקה במאה ה12-13, נקבע התקדים שקבע מוחמד לחוק, וקיומן של דתות מונותאיסטיות בארצות האיסלאם הוכר כלגיטימי לכל אורך ההיסטוריה, לא ניסו להמיר את דתם בכפיה או בדרכי 'מיסיון'. אותו סולטאן צלאח אדין שהביס את הצלבנים בקרב חיטין – הוא הסולטאן שבחצרו מצא הרמב"ם הגנה כבוד.

    לאמיתו של דבר, אין לטרור הבא בשם הדת שום קשר לדת. חלק ניכר מאנשי הטרור הם אנשי מאפיה, סחטנים וסוחרי עבדים וסמים, הרוצחים לשם הון ושלטון. חלק ניכר הם סתם מופרעים הרוצחים לשם סאדיזם לשמו או לשם פריקת תיסכולים ובעיות נפשיות. בסך הכל, גם הם חלק מ'תרבות המארב' שהפכה את מראות הזוועה לחומר תקשורתי מהנה, המוצג ללא הרף באין ספור ערוצים ואתרים. אם האזרח הרומי היה צריך ללכת לאיצטדיון כדי לראות גלדיאטורים הורגים ונהרגים – האדם המודרני מקבל את הזוועה המענגת בלחיצת כפתור 24/7. אחר כך מחפשים הצדקה דתית לסיפוק היצרים. אין כאן 'אלימות אלטרואיסטית', ואין לזה שום קשר לדת.

    מבלי להיכנס לדיון פרטני בכל רעיון והתבטאות שלו – הרב סאקס עושה בגדול את הדבר הנכון: קורא לבני דתו ועדתו, ולעמיתיו מנהיגי דתות שהן תולדותיה של היהדות, – להפנים ולשנן את הדבר הפשוט, שדת היא בראש ובראשונה דבקות במידותיו של הבורא שהוא טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו. וככל שתתקן את מידותיך ותהיה אדם אוהב ומאיר – אז תוכל להשפיע על הזולת אמונה בדרכי נועם ושלום, הדרכים הצודקות והיעילות ביותר,

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • פיסקה 4, שורה 3:
      … האיסלאמית. מוחמד עצמו, …

    • וכמובן, שבמקביל ל'ימין המקרבת' והמעודדת של הרב סאקס כלפי הנהגה דתית המטיפה למתינות וסובלנות – צריכה להיות יד תקיפה כלפי המסיתים לשנאה לאלימות ולטרור, הן המתעטפים באיצטלה של דת והן כאלה ששנאתם באה ממרומי הליברליזם והסוציאליזם ה'נאור'…

    • האלימות העקיפה

      מעבר לבעייה של האלימות הישירה, יש גם בעייה ייחודית של העולם המערבי – האלימות העקיפה..

      דווקא מתוך החתירה לשקט ויציבות מדינית וכלכלית, כורתים הסכמים עם 'הפורע התורן' ונותנים לו להשתולל ולפגוע בחלשים ובחסרי ישע, כדי שיספק 'שקט תעשייתי'.אלא שבמוקדם או במאוחר, 'הגולם קם על יוצרו' ומפנה את אלימותו כלפי בעלי בריתו לשעבר.

      כך איפשרו אנגליה וצרפת להיטלר לעשות כרצונו במרכז אירופה, והוא מהר מאד הפנה את נשקו כלפיהם; כך איפשר סטלין לגרמניה הנאצית לכבוש את פולין, ובתוך פחות משנתיים הפר היטלר את ההסכם ותקף את ברית המועצות.

      כך טיפחה ארה"ב את סדאם חוסיין כדי שיהווה משקל נגד איראן, וכיום עושים הסכם מעלים עין מאיראן, כדי שזו תסייע ל'קואליציה' נגד דאע"ש. כך טיפחה ישראל את החמא"ס כמשקל נגד לפת"ח, ובהמשך הבאנו מתוניס את אנשי אש"ף כדי שיטפלו בחמא"ס 'בלי בג"ץ ובלי בצלם', ובסוף זכינו ל'שתי מדינות לשני ארגוני טרור'…

      נראה שלא משתלם להפוך את הטרוריסט האלים ל'קבלן משנה' לשמירת הסדר העולמי…

  4. דבורה שפירא

    תגובה למגיב- ש.צ לוינגר. הדגש בכתבה של ניר מנוסי לא היה אצבע מאשימה כלפי האסלאם, אלא דיבור על הפיל שבחדר. התייחסות לעובדות בלי ליפות אותם. יש נטייה לליברלים למיניהם להתעלם מהאסלאם בהקשר לאלימות בימינו, וחבל על כך. הכרה בעובדות היא תנאי ראשון להתמודדות עם המציאות.

  5. תגובה לש.צ. לוינגר,

    קושיותיך במקום, ובמאמר קצרה היריעה להתייחס אליהן. אנסה להשלים מעט את החסר כאן.

    יש להבחין בין התיאולוגיה של הדת לבין מימושה בפועל, ולבחון באיזו מידה המימוש נאמן לתיאולוגיה.

    הנצרות של הברית החדשה היא דת א-פוליטית ואנטי-אלימה באופן קיצוני, כמעט אובדני. במשך 300 שנה מורשתה היתה מארטיריות בהשראת ישו, ללא אספירציות פוליטיות וללא רדיפות. האלימות שהחלה להפעיל כאשר מונתה לדת האימפריה הרומית לא היתה אלימות נוצרית, אלא אותה אלימות אירופאית ברברית ותיקה, שכעת פשוט בוצעה בשם הנצרות. הבגידה בתיאולוגיה הנוצרית היתה בוטה וברורה, ועל כן הולידה לימים תנועת רפורמציה, שלאחר חבלי לידה אלימים גם כן הובילה להפרדת הדת מהמדינה, כפי שרצה והטיף ישו. האלימות האירופאית מצאה לה אפיקים חדשים בדמות אידיאולוגיות חילוניות, והנצרות הפכה לדת פרטית, אישית ובלתי-אלימה.

    בניגוד חריף לכך, האסלאם היה כמעט מראשיתו (מרגע ההיג'רה של מוחמד ממכה לעיר אותה החלו המוסלמים לכנות, ולא במקרה, "מדינה") דת פוליטית לחלוטין, שהפצתה בכוח הזרוע והכפיה היתה חלק בלתי נפרד ממנה. בעשור השנים בו שלט במדינה יצא מוחמד למבצע כיבוש פעם בחודש, ובסוף חייו כבש את כל ערב הסעודית. עריפת ראשים ולקיחת כל הנשים לשפחות מין היו ענין שבשגרה במסעות הכיבוש הללו. לא בכדי, מיד עם מותו של מוחמד יצאו הערבים למסע הכיבוש המהיר והמקיף ביותר בתולדות העולם, ותוך 120 שנה שלטו על שטח הגדול יותר מהאימפריה הרומית בשיאה. הנצרות בשלב הזה בהתפתחותה היתה מורכבת מכמה קומונות נזיריות.

    באשר לסובלנות המפורסמת של מוחמד והחליפות לבני חסותה: אכן היה מעמד "דימה" לבני החסות (משפיל מאד, יש לציין, כולל בתקופות שונות טלאי צהוב ושאר סממנים מבזים, וכמובן מס הג'יזיה הכבד), והפרעות ביהודים לא התקרבו לפוגרומים וכמובן לשואה. אבל זה גופא מעיד על אופיו הפוליטי של האסלאם, בניגוד לזה התיאולוגי של הנצרות. האסלאם לא ביקש להוכיח שהוא צודק בפולמוסים, ולכן גם סבל בני דתות אחרות וסותרות בתוכו, ובלבד שהם תחת שליטתו. הוא רצה לשלוט, וכל עוד שלט סבל את נתיניו. בעוד בנצרות עקרון השליטה והכיבוש הוא איבר מושתל שהוחדר לתוכה בידי האימפריה הרומית, באסלאם הוא חלק מהדנ"א.

    לכן אמירתך ש"לטרור הבא בשם הדת שום קשר לדת" טועה ומטעה. דאע"ש, וכל רשת התנועות הג'יהדיסטיות הסלאפיות, רוצות במוצהר לשחזר את הדור הראשון האגדי של מוחמד ותלמידיו, שהקדישו חייהם למלחמה וכיבוש. קשה מאד לטעון שהפרשנות שלהם לקוראן ולחדית' בוגדת במקורות, הרוויים בקריאה להרוג את כל הכופרים וההיפוקריטים (המוסלמים ה'לא-אמיתיים').

    הקריאה לכל הדתות בשווה להנהיג מתינות וסובלנות, כאילו הבעיה כאן מפוזרת באופן שווה בין כולן, רק ממשיכה להדחיק את כל העובדות הנ"ל, ומשחקת לידי הפונדמנטליסטים, הממשיכים בכיבוש הזוחל של אירופה ובחתירה להשלטת חוק השריעה שם, בחסות ובאיפשור של השיח הפוליטיקלי קורקט הזה.

    • לניר מנוסי

      בס"ד כ"ג בסיון ע"ו

      לניר מנוסי – שלום רב,

      על קולות האלימות והשנאה המצויים בתיאולוגיה הנוצרית במקביל לדיבורי האהבה והחסד, החל בספרות האונגליונית והמשך באבות הרפורמציה – תוכל לקרוא בפוסט 'דמו עלינו ועל בנינו', בבלוג 'הארת שוליים' של מורדי מילר.

      עובדה היא שבאירופה הנוצרית היה 'אפס סובלנות' לכל מי שלא קיבל את עקרונות הדת השלטת, שנאה יתירה היתה לנצרות כלפי היהודים, 'ישראל הבשר', שהתכחשו למושיע ולכן נידונו להשפלה נצחית כדי שיוכיחו בהשפלתם את אמיתות הנצרות, כדרשת אוגוסטינוס על האמור בתהלים נט על הרשעים: 'אל תהרגם פן ישכחו עמי, הניעמו בחילך והורידם…'.

      לאיסלאם ההיסטורי יש יתרון מובנה בהיותו כדבריך 'דת פוליטית', השואפת מחד להנחיל לכל האנושות את אמונתה, ומאידך מכירה במגבלות המציאות. ומשום כך קיבלה במהלך ההיסטוריה את התקדים שקבע מוחמד לגבי יהודי ח'יבר ונוצרי נג'ראן, ואיפשרה לכל אורך ההיסטוריה קיום של מיעוטים דתיים מונותאיסטים במעמד של כעין 'גר תושב'.

      רק במאה ה-12-13 היתה בספרד וצפון אפריקה התפרצות של כתות כגון המוואחידון והמוראביטון, שטענו שהגיע 'זמן הגאולה' וצריך להפסיק את היחס הסובלני שהנהיג מוחמד כלפי הכופרים. דיעה זו נדחתה ע"י כלל האיסלאם ועברה מהעולם אחרי כמה עשרות שנים.

      נמצינו למדים שכל הדאע"ש והג'יהאדיסטים למיניהם, מנוגדים ל'אג'מאע', הסכמת חכמי האיסלאם לדורותיהם, שיש לה תוקף דתי מחייב., ואין זה פלא, מרבית הטרוריסטים בשם הדת הם אנשי פשע מאורגן, או סתם אנשים מופרעים שראו בתקשורת המערבית יותר מדיי סרטים אלימים. הדת בשבילם היא 'כסות עיניים' לאלימות, הם לא דתיים אלא אויבי הדת, תלמידי הקומוניסטים הכופרים, שהחדירו לעולם המוסלמי את דרך הטרור.

      צריך לעודד הנהגה רוחנית מוסלמית מתונה, כגון שייך עבד אל האדי פאלאצ'י, מנהיג המוסלמים באיטליה, ירבו כמותו בישמעאל, ובמקביל להיאבק בצורה ממוקדת בגורמים המסיתים והתומכים בטרור מכל דת ואידיאולוגיה שהיא *), .

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      ובזה טעה לענ"ד הרב פרומן ז"ל, את הדיאלוג יש לנהל עם אנשי דת מתונים, לא עם טרוריסטים באיצטלא דתית…

    • וההיבט הטקטי

      רבי זושא היה מוכיח אנשים שחטאו לא באמירה מפורשת: 'אתה חוטא', אלא היה מוכיח את עצמו כאילו הוא שנכשל באותו חטא, והשומע היה מבין מאליו ומתעורר לתשובה.

      מובן, שאת המחבלים והמסיתים לא נשנה, אך רוב האוכלוסיה המוסלמית באירופה, ועכ"פ חלק ניכר ממנה, ובפרט מי שנחשף גם לצדדי החירות והסובלנות של תרבות המערב, ימצא עידוד ללכת בדרך הסובלנות, בהבינו שגם מסורת דתו דוגלת בזה, ובראותו שגם מנהיגי דתות אחרות קוראים לצאן מרעיתם לסובלנות, ומעידים שדווקא דרכי נועם מביאות לחיזוק האמונה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • בין 'בן חסות' ל'כר תושב' (הערה לפיסקה 3)

      דומני שיותר נכון להקביל את מעמד 'בני החסות' באיסלאם למעמדם של נכרים שקראו להם לשלום, שעליהם אומר הרמב"ם: 'אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו לשלום… אם השלימו וקבלו שבע מצוות שנצטוו בני נח עליהם, אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס, שנאמר: "והיו לך למס ועבדוך"… והעבדות שיקבלו היא שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל, אלא יהיו כבושים תחת ידם ולא יתמנו על ישראל לשום דבר שבעולם. והמס שיקבלו הוא שיהיו מוכנים לעבודת המלך בגופם ובממונם… ואסור לכזב בבריתם ולשקר להם אחר שהשלימו וקבלו שבע מצוות' (הלכות מלכים, ו,א-ג).

      יתירה עליהם מעלתו של 'גר תושב' המקבל עליו את מצוות בני נח מתוך אמונה והכרה בתורת משה, כדברי הרמב"ם: 'כל המקבל עליו שבע מצוות ונזהר לעשותן, הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא. והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציווה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבנו שבני נח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת – אין זה גר תושב ולא מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם' (הל' מלכים ח,יא).

      לגר תושב יש להתייחס 'בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל, שהרי אנו מצווים להחיותו, שנאמר: לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה' (הלכות מלכים, י,יב). רבי יוסף ענגל הוכיח מהאמור בסנהדרין צו,ב שנעמן נכנס תחת כנפי השכינה 'דגירות של גר תושב הוא, שמקבל עליו מצוות גר תושב בתורת ישראליות,, ונעשה ישראלי למצוות אלו' (דבריו הובאו במאמרו של הגאון רבי יהודה גרשוני, 'המיעוטים וזכויותיהם לפי ההלכה', תחומין ד', עמ' 181).

      אף לגבי הגויים שאינם בבחינת 'גר תושב' אומר הרמב"ם: 'אפילו הגויים, ציוו חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום. הרי נאמר: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו: ונאמר: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום"' (הל' מלכים י,יב). מהבאת הפסוקיפ 'טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו' ו'דרכיה דרכי נעם…', נראה שהמצווה לנהוג בדרכי שלום אינה רק עניין תועלתי-פוליטי, אלא צורך דתי, להידבק במידות הטובות של הבורא ותורתו.

    • תיקון האנושות בדרכי שלום

      על חזונו של הרמב"ם שמלך המשיח יתקן את האנושות בדרכי שלון – ראו מאמרו של הרב אליהו גליל, 'בדרך אל המונותאיזם' באתר זה. בתגובותיי שם הבאתי מקבילות בדברי רבי נחמן מברסלב והראי"ה קוק.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  1. פינגבק: הפיל המוסלמי שבחדר | הרהורי תשובה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: