אתגר האלימות הדתית נדון בספר חדש הקורא לדתות לפעול לשלילתה וקושר את עלייתה עם ירידת הערכים במערב. ההשוואה שהוא עורך בין הדתות צורמת

לא בשם האל

אל מול האלימות הדתית

 יונתן זקס

מאנגלית: צור ארליך

מגיד, 2016, 310 עמ'

הרב יונתן זקס עוסק במשימה הרוחנית החשובה ביותר של יהדות זמננו: מתן מענה לסוגיות המרכזיות המעסיקות את העולם מתוך האמונה, ההגות והחוויה היהודיות. זוהי המשימה החשובה ביותר – ראשית משום שליהדות אוצר של חכמה ייחודית שעלינו לחלוק עם העולם, ושנית משום שהבעיה המרכזית של היהודים היום היא התחושה שהיהדות אינה רלוונטית לדורנו, והדרך היחידה להראות שהיא כן היא, ובכן, להראות שהיא כן.

הרב זקס שוקד על מלאכה זו בחריצות, התמדה ותבונה מרשימות ביותר, ובנוסף בחן וענווה שקשה שלא להיכבש בקסמם. בכל הנוגע לאלו הוא צריך לשמש השראה לכולנו. באשר למסריו עצמם, כאן המצב, לעניות דעתי, מסובך יותר: הללו לפרקים מזהירים, לפרקים בעייתיים וטעונים בירור, ולפרקים צורמים בהטייתם לכיוון התקינות הפוליטית וזועקים להפרכה.

בספרו האחרון, "לא בשם האל: אל מול האלימות הדתית" – הרואה אור בעברית, כמו קודמיו, בהוצאת קורן המכובדת ובתרגומו הנוצץ של צור ארליך – מגיעה מזיגה זו לסוג של שיא.

השב‭ ‬למקורות‭ ‬האסלאם‭ ‬מוצא‭ ‬קריאה‭ ‬לכיבוש‭ ‬פוליטי‭ ‬אלים‭. ‬קצין‭ ‬משטרה‭ ‬שומר‭ ‬בכניסה‭ ‬למסגד‭ ‬הגדול‭ ‬בפריז‭, ‬לאחר‭ ‬הפיגועים‭ ‬בצרפת‭ ‬בינואר‭ ‬2015
צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי‭ ‬

אלטרואיזם המוביל לרוע

נפתח בטוב. הרב זקס פורש את משנתו באופן בהיר ומסודר להפליא, שלב אחר שלב. בנוסף, הידע הכללי שלו עצום, והוא מגבה את אמירותיו במגוון רחב של ציטטות והפניות – מכתביהם של פילוסופים, היסטוריונים, פסיכולוגים ואנשי דת, דרך מחקרים סטטיסטיים ועד לכתבות אקטואליות. רשימת הקריאה בסוף הספר תמלא את כל שעותיו הפנויות של המעוניין להרחיב את השכלתו בנושא.

בנוסף, חלק גדול מהניתוחים שזקס עושה – למשל לתהליכים ההיסטוריים השונים שהובילו למודרניות, או למנגנון הפסיכולוגי של הצדקת השנאה – הם מהמהודקים והמדויקים שקראתי זה זמן רב. כך למשל, זקס מנתח את תהליך החילוּן כמורכב מארבעה שלבים, כנגד ארבע המאות החולפות: חילון הידע באמצעות המדע והפילוסופיה במאה השבע–עשרה, חילון הכוח בדמות המהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית במאה השמונה–עשרה, חילון התרבות עם הפיכת האמנות לתחליף לדת במאה התשע–עשרה, ולבסוף במאה העשרים, חילון המוסר עם הפיכת חירות הפרט לערך המרכזי (עמ' 12). לא נהדר?

הספר מחולק לשלושה שערים. השער הראשון מנתח את שורשי האלימות הדתית בדורנו. הוא מגדירהּ כ"רוע אלטרואיסטי", כלומר רוע הנעשה בשם מטרה נעלה, ומזהה את שורשו בדואליזם קיצוני העומד לפי זקס בסתירה למונותיאיזם. השער השני מורכב מדרשות על סיפורי האחים הדחויים של בראשית – ישמעאל, עשו ואחי יוסף. אף שעל פני השטח המקרא דוחה אותם, טוען זקס, בין השורות הוא מגלה כלפיהם אמפתיה ובכך קורא לסובלנות כלפיהם. חלק מקריאות אלו משכנעות בעיניי וחלק פחות, אך כולן מאתגרות. השער האחרון מפרט את קריאתו של זקס לשלוש הדתות המונותיאיסטיות לפעול יחדיו לטיפוח הסובלנות ולשלילת הקיצוניות והאלימות.

אחת הטענות החזקות ביותר של זקס לטעמי, טענה שלא מושמעת מספיק, היא קשירת עליית האלימות הדתית עם ירידת הערכים במערב. על המשפט המסכם את הספר, "אלטרואיזם המוכוון שלא כראוי יכול להוביל לרוע" (עמ' 258), אני חותם בשתי ידיים.

אפקט וולדמורט אסלאמי

נעבור לשתיים מהבעיות העיקריות שהספר סובל מהן. הראשונה הבולטת לעין היא זו: הרב זקס אינו מסוגל לנקוב בשמו של הפיל המוסלמי שבחדר. למרות שברי לכל בר דעת שהעילה העיקרית לחיבורו של ספר בנושא "אלימות דתית" כרגע היא עליית הטרור הג'יהאדיסטי העולמי, ולמרות שכמעט כל מעשי האלימות בשם הדת בימינו מבוצעים בשם אללה, לא בשם א–לוהי ישראל או השילוש הקדוש, הרב זקס מתעקש, לכל אורך הספר, לדבר על "אלימות דתית" כללית, ולתארה כרובצת לפתחן של שלוש "הדתות האברהמיות" במידה שווה.

כך למשל, בסקירת מעשי האלימות הדתית בשנים האחרונות בפתח הספר, עובר הרב זקס מתיאור עליית האסלאם הרדיקלי לרשימה תמוהה של רדיפות לפי דת הקרבנות – מרדיפת נוצרים לרדיפת מוסלמים ולרדיפת יהודים. מעבר לכך שחלק מרדיפות אלו אינן דתיות כלל, זקס מרהיב עוז לשזור בהן את ברוך גולדשטיין ורוצחי אבו–חדיר – שני מקרים יחידאיים ולא–מייצגים של מפגעים יהודים – כחלק מטובחי המוסלמים, איפה שהוא בין החמר–רוז' לדאעש!

נכון שבכל הדתות יכולים לקום אנשים פרטיים ולחולל מעשי אלימות נוראים בשם דתם. אך האם זה נכון שכל הדתות מועדות לכך באותה מידה? ואם לא, האם אין זה הכרחי, על מנת לפתור כראוי את בעיית האלימות הדתית, לשים זאת על השולחן?

נפתח בכך שתהום פעורה בין היהדות לבין שתי הטוענות הענקיות לכתרה. זו מעולם לא חתרה לכפות עצמה על האנושות כולה, ומעבר לכיבוש הארץ בימי יהושע אין בעברה שמץ ממסעות הכיבוש וכפיית הדת הכבירים של שתי בנותיה.

שנית, גם בין הנצרות והאסלאם שורר הבדל מהותי. האלימות הנוצרית היוותה הפרה בוטה של צוואת ישו. ישו הטיף לאהבת שונאך, להתבדלות מפוליטיקה ולאי–אלימות מוחלטת, כולל הגנה עצמית. מורשתו הישירה הייתה של מרטיריות, ובמשך כשלוש מאות שנה הכנסייה קיימה אותה בנאמנות. רק כאשר התמנתה לדת הקיסרות היא החלה לבגוד בדרך זו ולרדוף את כופריה במין "הזדהות עם התוקף". אם כבר, דומה כי שגיאת הנצרות הייתה השלילה המוחלטת של האלימות, שכמו הדחיקה אותה והובילה להתפרצותה.

האלימות המוסלמית לעומת זאת היוותה המשך ישיר של צוואת מוחמד. הקריירה של מוחמד נעה בהדרגה מעמדה פסיבית בתקופת מֶכָּה לשלטון סובלני בתחילת תקופת מַדִינָה, ולכיבוש אלים ואסלוּם בכפייה בשנים האחרונות. לא בכדי מיד עם מותו יצאו ממשיכיו למסע כיבושים שלא נראה כמותו, ותוך כמאה שנה הקימו אימפריה גדולה משל רומא בשיאה. השב למקורות הנצרות מוצא אי–אלימות וא–פוליטיות; השב למקורות האסלאם מוצא קריאה לכיבוש פוליטי אלים.

ניתן לשאול מה התועלת בהצפת נתונים אלו, שהרי באסלאם יש גם דברים חיוביים רבים. את התשובה מספקים המוסלמים הפועלים למען רפורמה באסלאם. רפורמה כזו, הם מדגישים, לא תתרחש מתוך הבלטה מנומסת של הקטעים היפים בקוראן ובחדית' והעלמת הקטעים הפחות נעימים, גם לא דרך טשטוש הבעיה באמצעות עיסוק ב"אלימות דתית" היולית. היא תתרחש רק דרך הכרה בבעייתיות המובנית באסלאם ובצורך ברפורמה עמוקה שלו. הללו יוצאים נגד מה שהם מכנים "אפקט וולדמורט": הימנעות מקריאה לאסלאמיזם בשמו. דבר זה מחבל לטענתם במאבקם לרפורמה באסלאם ותורם בעקיפין להפקרת קרבנות האסלאם הקיצוני.

בזכות החולשה

הבעיה הגדולה השנייה נדמית הפוכה מהראשונה, אך למעשה נובעת מאותו מקום: הרב זקס מטשטש את הממד האלים שקיים ביהדות עצמה.

זקס מאריך בטענה שהתנ"ך מתפלמס עם האדרת הכוח הפוליטי של האימפריאליזם העתיק, אך מתעלם מהעובדה שהחומש כולו חותר להקמת ישות מדינית יהודית בארץ ישראל. הוא מאריך בדברי חז"ל והפוסקים בגנות הנקמה האישית, אך מתעלם מהעובדה שברמה הלאומית נתפסת הנקמה כחיובית ("לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר" נאמר דווקא לגבי "בְּנֵי עַמֶּךָ") ולא רק כאשר ה' עושה אותה. הוא מדבר רבות בדבר איסור הרצח ושפיכות הדמים, אך לא מתייחס כלל לעונשי המוות הרבים שהתורה מצווה עליהם, כולל על עברות בין אדם למקום כעבודה זרה וחילול שבת. הוא מדבר על סובלנות דתית, אך מתעלם מהעובדה שהמונותיאיזם האברהמי לא דיבר רק נגד כוח אלא גם נגד אי–השימוש בו.

ישנה כמובן סיבה טובה לכך שהרב זקס פוסח על היסודות האלימים והפוליטיים של התנ"ך: התורה שבעל–פה ריככה יסודות אלו עד מאוד, ובנתה מודל של דת פסיבית ומעודנת, שאינה עוסקת במדינות ובמלחמות אלא בביסוס חיי שלום בין פרטים. כולנו צריכים לשמוח על כך, אך לא לשכוח שבכל שלביה, היהדות מעולם לא ביטלה את תוקף התורה שבכתב (כפי שהנצרות למשל עשתה). להפך: אנו מנכיחים תורה זו מחדש מדי שבוע ונושאים אליה את עינינו. מדוע?

הסיבה היא שהמודל היהודי אינו מסמן את האלימות כטמאה באשר היא, כצוואת ישו, כשם שהוא לא מאמצה בגאון ככלי להגשמת רצון ה', כצוואת מוחמד. המודל הוא של קבלת האלימות כעובדה קיימת, כיצר מוטבע ולעתים ככלי מוצדק – ובה–בעת תיעול והתמרה שלה. שתי התורות שלנו דואגות לאיזון הזה, אך רק כאשר הן פועלות יחדיו: התורה שבכתב מפילה עלינו את האלימות הזו מהשמים כדי לנער אותנו מתרדמתנו האלילית (מזכירה לנו, למשל, כי חיים מבלי להקדיש יום בשבוע לזיכרון היותנו נבראים אינם ראויים להיקרא חיים), וזו שבעל–פה מרככת את נחיתתה על הקרקע ומשיבה לנו את יציבותנו (דואגת לכך שבפועל לא יסקלו מחללי שבת).

ביקורת זו במידה רבה מאזנת את הקודמת: היא בעצם מכירה בכך שהפיל המוסלמי בחדר לא הגיח משום מקום. יש לו ניצן בתנ"ך שלנו, בפן בלתי נפרד של היהדות. השאיפה לשים קץ לחומרנות, לנהנתנות ולאלילות, ולהכפיף את האנושות לשלטון א–ל אחד – מקורה אצלנו. רק שאנו לא מנסים לעשות זאת בכפייה ובטרור, אלא להאיר את אורנו ולתת לאנושות להבשיל לכך בקצב שלה.

ההכרה בכך חשובה ממספר סיבות. ראשית, היא מאפשרת לנו להבין טוב יותר את מניעי האסלאם הרדיקלי. הלה זועק את מה שהמערב משתיק: יש אמת, יש טוב ורע, לא הכול צריך לסבול, ואין ערך לחיי אדם ללא ערך הקדוש מהם. אלו הם דברים נכונים, ואם לא נאמר אותם בצורה מאוזנת, אחרים יממשו אותם בצורה הנוראית ביותר. אם המערב רוצה להיאבק על נשמות מוסלמים צעירים, כפי שהוא חייב, הדהוד המסרים הלוכדים אותם הינו מרכיב חיוני.

שנית, מהכיוון ההפוך, היא מאפשרת לגייס את כוחות הנפש והאמונה להילחם באסלאם הרדיקלי. הרב זקס טוען כי הוא לא מדבר "בזכות החולשה" (עמ' 224). אך אני מצטער, זו בדיוק ההרגשה המצטברת מספרו: אם הדת היא תמיד נגד אלימות, אם היא טובה רק כשהיא פרטית ופסיבית, אם אין שמץ מקום לשימוש בכוח בשמה – מנין נשאב את הכוח להתמודד עם איום רצחני חדור להט דתי כמו זה של המדינה האסלאמית?

לבסוף, ההכרה ביסוד האלים שלנו חשובה כדי לא ליפול בפח של הנצרות – הדחקת הפן האלים באדם וזיהוי כל סוג של אלימות כטמא. מעבר לשקר שבדבר, אלימות כבושה דרכה לבעבע מתחת לפני השטח ולהתפרץ בלי שליטה. לא רק אלטרואיזם שאינו מוכוון כראוי מתקלקל, גם רגשות כגאווה לאומית, מיליטריזם ורצון טבעי להגיב בכוח כלפי סכנה ועוול.

במרחב מערבי מתורבת אפשר ואף ראוי לשים משקל יתר על ערכי הסובלנות והדו–קיום. אחרי הכול, מדובר בחברה דמוקרטית המתקדמת מתוך שיחה פנימית בין חבריה. אך נוכח איום האסלאם הקיצוני אי אפשר לפעול רק בכלים הסטריליים הללו. לאחר שזיהינו אותו כאויבנו, עלינו להתחבר לנקודה בתוכנו שהוא עצמו יונק ממנה: האמונה בצדקת דרכנו והביטחון להשתמש למענה בכוח. המענה לאלימות הדתית אינו שלילתה המוחלטת, אלא ניתובה הנכון.

ניר מנוסי כותב ומרצה בנושאי יהדות ותרבות

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ח בסיון תשע"ו, 24.6.2016