זהויות מתחת לשולחן | שלום רוזנברג

האם האדם הוא יצור חייתי שרק אולף להתנהג בדרך הנכונה או שבעצם טבעו הוא מוסרי? בעקבות שניים מסיפורי ר' נחמן

פעמים רבות – מתוך אהבתו לסיפורים – סיפר רבי נחמן מברסלב סיפורים שהיה בהם רק פשט. לסיפור כזה הוא קרא "סיפור פשוט". כאן מבקש אני להציג (בהשמטות קצרות) סיפור שכלל אינו "פשוט" – סיפור ההינדיק. רבים התפעלו ממנו ולמדו וחקרו אותו מפרספקטיבות שונות. אוסיף עליהם, ברשותכם, את הפרספקטיבה שלי.

תמיד נשאר תרנגול

פעם אחת בן מלך אחד נפל לשיגעון, וחשב שהוא תרנגול הודו הנקרא הינדיק, וצריך לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה. והמלך היה בצער גדול מזה. עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאותו! והלך והפשיט גם כן את עצמו ערום וישב תחת השולחן אצל בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות. ושאלו בן המלך: מי אתה? ומה אתה עושה פה? השיב לו: ומה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק! אמר לו: אני גם כן הינדיק! וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה עם זה.

ואז רמז החכם לבני הבית להשליך להם כתונות. ואמר החכם ההינדיק לבן–המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבושים כתונת ואף על פי כן יהא הינדיק, כי במקום אחד ראיתי הינדיקעס לבושים בכותונות. ולבשו שניהם הכותונות… ואחר איזה זמן רמז והשליכו להם מכנסיים… וכן עם שאר הבגדים. ואחרי–כן רמז והשליכו להם מאכלי–אדם מהשולחן. ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים איז מען קיין הינדיק נישט? (חדלת להיות הינדיק?) מ'קען עסן און אויך זיין אהינדיק! (אפשר לאכול טוב, ולהיות הינדיק) ואכלו. ואחר–כן אמר לו: אתה חושב, שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן?! יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן! וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי.

מהי משמעות הסיפור? מנקודת מבטו של החכם, התשובה לכאורה פשוטה: על המורה, המדריך, הרבי, להשתדל ולרדת למדרגתו של התלמיד כדי לדבר איתו "בגובה העיניים" ומשם להעלותו. כך היה, למשל, בראשית החסידות שדיברה על "ירידת הצדיק", כלומר ירידת הרבי לעם הצריך לו. זו כשלעצמה דוגמה יפה, אלא שלדעתי היא תרחיק אותנו מהדילמה הבסיסית שבסיפור: האמנם החזיר החכם את בן המלך למצבו האנושי, או שמא רק ביית אותו כדי שיתנהג כאילו הוא בן אדם? וכאן עולה שאלה מטרידה עוד יותר: אולי לא רק בן המלך עבר מסלול זה, אלא כל ילוד אישה נולד כחיה, והיה אמור להישאר כך כל ימי חייו, אילולא החינוך ונציגו בסיפור – החכם, המלווה את בן המלך מתחת לשולחן. ואם כך, החינוך אינו אלא מתודה לביית את האדם. לביית! כי המוסר על מכלול הערכים שבו איננו טבעי לנפש האנושית.

גילוי של נסיכות

לכאורה ביקורת זו צודקת, אלא שנראה לי שהסיפור מציע תמונה שונה לחלוטין. גיבור הסיפור איננו רק הינדיק, אלא גם בן מלך – בן המלך ששכח את זהותו האמיתית ואליה הוא חייב לחזור. אישיותו התעוותה, והשיעורים שהוא מקבל מן החכם, המחנך האמיתי, מהווים בעצם דוגמה מופלאה של ניסיון להחזיר אותו למצבו האוריגינלי.

האם אני קורא נכון את רבי נחמן? האם יש רמז לכך? כן. הרמז מצוי בסיפור י"א מאוסף הסיפורים הקלאסיים של רבי נחמן, על בן המלך ובן השפחה שהתחלפו ביניהם כשהיו תינוקות. סיפור זה מספר בשפה אחרת את קורותיו של בן המלך ההינדיק, שהופך הפעם לבן שפחה. אך כאן מתעורר ממד נוסף של העלילה המנסה לחשוף את הרגשתנו האינטימית: האם אנו קופים ערומים ללא שיער או אולי בני עליון? מה העדות שאנו מסוגלים לתת על מעמדנו? האם האדם הוא בן שפחה שקיבל, בלחץ הביות, מנהגים אציליים וערכי מוסר, או אולי הוא בן מלך, יציר כפיו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שלאחר שאיבד את זהותו המקורית הוא חוזר ומוצא אותה בתוכו – זהות אצילית של תרבות ומוסר? שמא כך מלמדנו ר' נחמן שהחינוך לא מביית, אלא אמור להחזיר לאדם את זהותו האותנטית, את היותו בן–מלך, ולשחררו מתסביכים ואשליות? אגב, המשך הסיפור על שני הבנים הוא מעניין ומרתק, אך לא פשוט להבנה. זהו חיבור קבלי שלם הממתין לנו שנבין אותו ביום מהימים.

תרבות עם נחת

שתי הקריאות מחזירות אותנו לשאלתנו הראשונה: מהו האדם? הינדיק או בן–מלך? ר' נחמן שואל זאת מהפרספקטיבה הפנימית של האדם, שם נלחמות ביניהן הכפייה כנגד החירות והתרבות נגד הנחת. האמנם צדק פרויד כשקרא לספרו החשוב "תרבות ללא נחת" וטען שבלי תרבות העולם ייהרס ושאנו מוכרחים לשלם על קיומו בחוסר "נחת"? ואולי שני הדגמים שוכנים זה לצד זה – יש הנולדים הינדיקים ויש הנולדים בני מלך, כמו שאמרו רבים וטובים, מבלי להרגיש את הגזענות האיומה המפעמת בגישה זאת?

בכל מקרה, בימינו אפשר גם לספר את הסיפור ההפוך – שבצורה בלתי מודעת יורדים ה"מומחים" בתחומים השונים אל מתחת לשולחן ופועלים דווקא כדי להפוך את בן–המלך להינדיק, במעין חינוך מהופך. כנגדם, שאיפתם של חז"ל והחסידות, שהגיעה לשיאה במשנתו של הראי"ה קוק, הייתה להביא את האדם למדרגת הפנמה כזו שעשיית הטוב תהיה מרצון ולא מתוך כפייה. הם האמינו שהתפתחות פנימית כזו היא אפשרית. בלשון החסידים נקראים שני המצבים: "אתכפיא" ו"אתהפכא". אתכפיא (השימוש בכוח הכפייה הנפשית בעולמנו הפנימי) תהפוך לאתהפכא (היפוך הלב בעולם פנימי זה). מה שקודם היה כפייה הופך עתה לרצון ולאהבה. כך יסתיים המאבק בין ההינדיק לבין בן–המלך ונשיג תרבות עם נחת. כן יהי רצון.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ח בסיון תשע"ו, 24.6.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 ביוני 2016, ב-גיליון שלח תשע"ו - 985, מילה לסיום / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: