פעפוע אישיותי | צור ארליך

אחותי

משה סקאל, כנרת זמורה ביתן, 220 עמ'

אחותיסדר-היום של שני הרומנים הקודמים של משה סקאל, סדר-יום שהוא שיקוף הרקע המשפחתי והאישי שלו, מבצבץ גם בחדש. זהו סדר יום שאפשר להגדירו פרוגרסיבי-לבנטיני, או שלומאי-קווירי. עניינו טשטוש גבולות. יש בו כמיהה למודל הלבנטיני של המחצית הראשונה של המאה העשרים, של מרחב ים-תיכוני נינוח שאין בו חציצה בין יהודים לערבים ואשר מִנַרגילותיו נשאפת תרבות אירופה עם קמצוץ הל מקומי מריר וממואזיניו מסתלסל קולה של האהבה החופשית שוברת המוסכמות המגדריות.

אולם בעוד ספרו הקודם של סקאל, "הצורף", חגג את סדר היום הזה ושיווק אותו בנצנוצי אצעדות אקזוטיות, הנה ב"אחותי" חגיגת הזהויות נמצאת בעיקר ברקע. כזיכרונות, וכמורשת משפחתית, וכקווי אופי, וכסיפורים משניים, וכמוזרויות מצחיקות עד סמי-פתולוגיות. ואילו בחזית נמצא, אולי גרוטסקי מעט אך עדיין רחום, סיפור משפחתי של אהבת אישה וגבר וכמיהתם לילד; סיפור על אימוץ ילדה ברוסיה ועל הקשיים שסביבו, המזכיר מבחינה זו את ספריהן של צרויה שלו ומאיה ערד מהתקופה האחרונה. מאחורי המשפחה האקזוטית שהרומן נסב עליה ועל משוגותיה מסתתר הפעם סיפור ישראלי ואפילו אוניברסלי וכמעט בורגני. את אפשרויות הקיום והאהבה החריגות, שהספר הקודם ניסה להכתיר ולהכתיב, הספר החדש רק מבקש מאתנו להכיל ולהכיר.

רמז להצטמצמותו של סקאל הישן והדווקן וה"לבנטיני", המפנה מקום לסקאל בעל סדר-יום אישי פחות ופוליטי פחות, יש גם בכך שדמות מרכזית בסיפור הוא סוֹפר נוירוטי שמעולם לא כתב על חומרי חייו –  ושסופר זה מזכיר כבדרך אגב איזה סופר אחר, הנחשב "לבנטיני", שאינו מוזכר יותר בספר.

ואחרי כל זה יש לומר שטשטוש גבולות דווקא יש בספר הזה, ובמרכזו, אבל בצורה אחרת לגמרי ומעניינת מאוד. שמו של הספר, "אחותי", גזור מפעפוע אישיותי שהוא הישגה הגדול של היצירה. מסַפר הסיפור הוא ליאור; אחותו היא נטע; היא מרכזית בסיפור הרבה יותר ממנו; והיא מכונה כל העת "אחותי" כחלק מהקושי של ליאור ושלה להיבדל זה מזו. ליאור הוא סוג מיוחד של מסַפֵּר: הוא מספר את עצמו בגוף ראשון, ואת אחותו הוא מציין בגוף שני, אבל הוא יודע כל מה שהיא יודעת וחושבת, ופה ושם גם קטעי תודעה של אחרים. סקאל מתמרן את ליאור בין היותו אדם נפרד לבין האחדות התודעתית המסוימת שלו עם אחותו; ובעצם, באופן עקרוני יותר, בוחן את היחס בין תודעת-היחיד לתודעת-המשפחה. המשחק הזה, המדריך את הספר בשובבות ובבטחה אל מוזרויות של ידיעה ואי-ידיעה, הוא סוד כוחו המיוחד של הרומן הקצר מדי שלפנינו.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"א בסיון תשע"ו, 17.6.2016

 

מודעות פרסומת

פורסם ב-19 ביוני 2016,ב-גיליון בהעלותך תשע"ו - 984, סיפורת, שיפוט מהיר - צור ארליך. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: