נשיקת איש העכביש | ירון אביטוב

סיפורים קצרים אניגמטיים מתובלים בקורט סוריאליזם ומוקרמים במיתולוגיה הם מתכון ליחידים בעלי חיך שונה. המו"ל כסופר מרשה לעצמו להוציא לאור ספר למעטים

גאודהמבטה של גארודה

יפתח אלוני

אפיק, 2016, 116 עמ'

הפועל הזר מרטין מתחבא באנטרסול וצופה מקדח צר שעשה בקיר על שוטרי ההגירה הבאים ללכוד אותו. השוטרים הולמים בדלת וצועקים: "הודי מניאק, יודעים שאתה שם… הלך עליך" (עמ' 19). מרטין מתעלם מצעקותיהם ועוקב אחר הנמלים הגוררות על הקיר את העכביש שנלכד ברשתן. "עוד מעט יאכלו אותו, מסכן", הוא חושב ולרגע לא ברור אם הוא מדבר על העכביש או על עצמו.

הסיפור "עכביש באנטרסול" מתנהל בתנועת מלקחיים: הנמלים מנסות ללכוד את העכביש ה"מסכן", ואילו משטרת ההגירה מנסה ללכוד את מרטין, שהוא מסכן אף יותר. רישיון העבודה שלו בוטל, מאכער מפוקפק חולב ממנו מדי חודש בחודשו דמי לא יחרץ, השוטרים נושפים בעורפו והנחמה היחידה עבורו הוא משק כנפיה של הגארודה, הציפור ההינדית המיתולוגית שמציעה הצלה וישועה.

הסיפורים היהירים

"עכביש באנטרסול" הוא סיפור מיתי מוצלח העוסק בבעיה חברתית בוערת ואחד מהטובים שקראתי בז'אנר הסיפור הקצר בשנים האחרונות. חבל שאין עוד הרבה סיפורים מעניינים ונהירים כאלה בקובץ, שבחלקו מתגדר ומתהדר בכך שהוא בלתי נהיר, כאומר לקורא: אם לא הבנת, זאת הבעיה שלך.

העכביש הוא לא הסיפור היחיד בקובץ שעוסק בסוגיית מהגרי העבודה הלא חוקיים. גם "הרחובות היהירים" עסוק באהבתו-תשוקתו העזה של עובד בחנות רהיטים לפועלת זרה מאריתריאה. הפער בין שני הסיפורים האלה הוא כמדומה תמצית הכוח והחולשה המסוימת בכתיבתו של אלוני. בעוד העכביש הוא סיפור המוהל במינון נכון חומרי ריאליזם וסוריאליזם, מיתוס ואניגמה, הרי ש"הרחובות היהירים" הוא סיפור מופשט הרבה יותר ומשום כך כוחו קטן יותר. ב"עכביש באנטרסול" האסוציאטיביות משרתת את אלוני ומעניקה כוח לסיפור, בעוד ב"הרחובות היהירים" ובכמה מהסיפורים האחרים האסוציאטיביות הופכת למקור חולשה.

האסופה של אלוני כוללת יותר סיפורים מהז'אנר של "הרחובות היהירים" מאשר של סיפור העכביש. כדי לפענח טוב יותר את סיפוריו של אלוני – ארכיטקט ואיש נדל"ן, מו"ל ויזם, משורר וסופר – אולי כדאי לקרוא אותם הפעם לא בהכרח לפי הסדר של תוכן העניינים אלא לפי מידת הקומוניקטיביות שלהם. בין הסיפורים המוצלחים יותר אפשר למנות את "סרגוסה בברלין", העוסק בשני ישראלים הקונים שור באינטרנט על מנת להכניסו לקורידה בברלין על רקע אנדרטת השואה, אבל זה ממאן לשתף איתם פעולה; "הכלבים של ארנסטו", העוסק במשולש יחסים ובשני כלבים; וגם "סלון היופי של דודי ג'", העוסק בשני הלומי קרב שמעתיקים לישראל את סלון היופי של אישה עזתית, שאת תמונתה הם מוצאים בבית נטוש. הם לוקחים איתם את התמונה על מנת להיכנס לדמותה של האישה. בסיפור זה יש אולי סוג של התכתבות עם "תמונתו של דוריאן גריי" של אוסקר וויילד.

בסיפורים כמו "כתב התבוסה שלי", "גו טאנגו", "עיר הגורלות" ואחרים, מתחדדת האניגמה והם משדרים סוג של אליטיזם מנוכר שידבר במקרה הטוב לקהל מאוד מצומצם של קוראים. הסגנון האליטיסטי הזה עשוי להזכיר בדוחק את ה"ואריאציות" של פרופ' גבריאל מוקד. אבל בעוד כתיבתו של מוקד, שמעולם לא התיימר בכתיבתו הפרוזאית להגיע ליותר מאשר קומץ קוראים, היא מגובשת, זו של אלוני עדיין לא קריסטלית באותה המידה.

הציפור‭ ‬ההינדית‭ ‬המיתולוגית‭ ‬שמציעה‭ ‬הצלה‭ ‬וישועה‭. ‬פסל‭ ‬הגארודה

הציפור‭ ‬ההינדית‭ ‬המיתולוגית‭ ‬שמציעה‭ ‬הצלה‭ ‬וישועה‭. ‬פסל‭ ‬הגארודה

ככה בא לי

"מבטה של גארודה" הוא קובץ חריג מאוד בנוף הספרותי של ימינו. מרבית הסיפורים הם בבחינת ספרות ניסיונית המכריזה על עצמה ככזאת כמעט בכל עמוד. השאלה עד כמה הניסיון הזה הצליח נשארת פתוחה. זוהי ספרות ישראלית הנכתבת כביכול במבט זר ועם הפנים לחו"ל, וגם כשהיא מתארת מראי מקומות מישראל שורה עליה מעין אווירה קוסמופוליטית. הסיפורים המאוד אסוציאטיביים ואניגמטיים מנסים לייצר מחד גיסא מיתולוגיה, ומאידך גיסא כאוס כמו מכוון, בשל הדמויות שהן בחלקן מאוד כאוטיות.

לסיפורים אין עלילה מסודרת אלא סוג של התרחשות פנימית שאפשר לכנותה "מערבולת פנימית", שבה במקרים רבים הגיבורים כאילו עומדים לטבוע. ההתרחשות הפנימית הזו היא הקול השולט בסיפורים. ההתרחשות החיצונית נדחקת פעמים רבות הצידה והחידה המלווה את הסיפור לא תמיד מתפענחת באמת. הקורא עלול לשאול את עצמו מה באמת אלוני רצה לומר לנו והאם הוא עצמו יודע מה הוא רוצה לומר. ועם זאת, המסתוריות מקנה סוג של יופי גם לסיפורים הלא לגמרי נהירים, כיוון שניכר שאלוני יודע לצרף מילים בצירופים ייחודיים שחלקם נחקקים בזיכרון.

אסופת הסיפורים הדקה כוללת שלושה-עשר סיפורים, הנפרשים על פני 116 עמודים מעוצבים יפה ומלווים באיורים. גודל האות והריווח מרמזים על כך שאין כאן בעצם מספיק "בשר" לספר. אלוני, אדריכל שהפך למצאנט, יכול כנראה להרשות לעצמו לפרסם ספר לעשירון העליון של הקוראים. כמו בהוצאת הספרים בבעלותו, אפיק, המכריזה על עצמה מראש שהיא לא מחפשת לפרסם רבי מכר, אלוני הולך גם בספרו נגד הזרם, אם כי הפעם הולך עד הקצה. במציאות המו"לית הקשה של ימינו, רק מו"ל כמו אלוני יכול להרשות לעצמו להסתכן בפרסום ספר כזה. בימים שבהם קהל הקוראים מתמעט והולך, אלוני כאילו מפנה אליו עורף במכוון ואומר לו: ככה בא לי לכתוב, וכבעלים של הוצאה אני יכול להרשות לעצמי לפרסם ספר גם אם לא יקראו אותי.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"א בסיון תשע"ו, 17.6.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-19 ביוני 2016,ב-גיליון בהעלותך תשע"ו - 984, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: