מאדאם בובארי כבר לא גרה כאן | יובל ריבלין

יצירות ספרות מעובדות כמעט אינן נראות על המסך הגדול. נראה שרק בארצנו הקטנטונת, בעלת מגבלות התקציב והרתיעה מהעיסוק בהיסטוריה, עוד מעבדים ספרים לסרטים

אחת מן האירוניות התרבותיות המשעשעות בשנה האחרונה היא פרי הצלחתו הלא צפויה של סרט ששמו נדמה לקוח מתקופה אחרת. דווקא בעידן שבו חדלו כמעט לחלוטין יצירות ספרות מעובדות להפגין נוכחות על המסך הגדול, והטריז המפריד בין חובבי קריאה לצופי קולנוע נראה עבה מתמיד, הפך הסרט “ספר הג’ונגל” לאחד משוברי הקופות הראשונים של 2016, וחייב את קוני הכרטיסים לנקוב, עם הגעתם לקופה, בשמו של החפץ העשוי נייר מן החנות המתחרה.

ההגינות מחייבת להודות כי בעיבוד העכשווי שיצר הבמאי ג’ון פאברו נותרו שרידים ספורים בלבד מן הספר שחיבר רודיארד קיפלינג לפני מאה ועשרים שנה, ולמעט שמות הגיבורים והטריטוריה המוזכרת בשמו של הספר, כל קשר בין הנכתב למצולם הוא מקרי בהחלט. ובכל זאת, הסרט שב והזכיר ניחוח קולנועי נושן. ניחוח דק מן הימים שבהם זכו ספרים לתהילה קולנועית. ימים שבהם התנהל מאבק אימתני בין אולפנים שונים על רכישת הזכות להפיק עיבוד קולנועי על בסיס רב מכר ספרותי, ימים שבהם נהרו קוראים אל בית הקולנוע על מנת לזכות בערב משותף עם גיבוריהם הספרותיים.

ניחוח‭ ‬דק‭ ‬מן‭ ‬הימים‭ ‬שבהם‭ ‬זכו‭ ‬ספרים‭ ‬לתהילה‭ ‬קולנועית‭. ‬מתוך‭ "‬ספר‭ ‬הג‭'‬ונגל‭"‬ צילום‭: ‬יח‭"‬צ

ניחוח‭ ‬דק‭ ‬מן‭ ‬הימים‭ ‬שבהם‭ ‬זכו‭ ‬ספרים‭ ‬לתהילה‭ ‬קולנועית‭. ‬מתוך‭ "‬ספר‭ ‬הג‭'‬ונגל‭"‬
צילום‭: ‬יח‭"‬צ

לא נוגעים במורקמי

הימים האלה חלפו עם הרוח. מאדאם בובארי אינה גרה בבית הקולנוע יותר. בקשותיו של אוליבר טוויסט לזכות במנת דייסה נוספות אינן מעניינות את צופי הקולנוע או את יוצריו, וביקורה הקולנועי הנוכחי של אליס בארץ המראה היה מותנה מלכתחילה בוויתור מודע על עלילתו המקורית של הספר ובהמרתה לעלילה עכשווית התואמת, בעיני יוצרי הסרט, את רוח התקופה.

גם זכייתו של ספר בהצלחה כלכלית אינה מבטיחה עוד את מעברו לקולנוע. אזובי קיר ספרותיים מצליחים, שנדמה כי נולדו לקולנוע, כדוגמת סדרת “דברי ימי קליפטון” של ג’פרי ארצ’ר, “פרש הברונזה” והמשכיו מבית היוצר של פאולינה סיימונס או ספריו האחרונים של ניק הורנבי, נותרו שגורים על לשונם של מוכרי הספרים, אך את בית הקולנוע ראו מרחוק ואליו לא הגיעו. גורלם של הארזים אף עגום יותר. יוזמה לעיבוד טלוויזיוני לספר “התיקונים” של ג’ונתן פראנזן הועלתה ונזנחה, בספריהם המאתגרים של רוברטו בולניו, גיאורג זבאלד והרוקי מורקמי לא מעז אף יוצר קולנועי לגעת, ואפילו היבול הספרותי השנתי של פול אוסטר נותר מוטל בקרן זווית, זאת על אף התנסותו של אוסטר עצמו במדיום הקולנועי אי אז במילניום הקודם.

בניגוד לעבר, ספרים עתירי רבדים ששפתם מורכבת ותוכנם שאפתני אינם נתפסים היום כאתגר ליוצרי קולנוע מחוננים. פעם זה היה אחרת. בסוף שנות החמישים לא נרתע ג’ון יוסטון מגודלו העצום של הראשתן הלבן מובי דיק ומן הפיזור העלילתי של הספר הנושא את שמו ויצר לו עיבוד קולנועי. במקביל לסרט “המשפט” שביים אורסון וולס מחומרים קפקאיים, הוצגו באותן שנים בבתי הקולנוע גם עיבודים קולנועיים לספרים של סטיינבק (“קדמת עדן”), דוסטויבסקי (“האחים קרמזוב”), קארסון מק’קלארס (“חברת החתונה” ומאוחר יותר “צייד בודד הוא הלב”), ג’וזף קונרד (“לורד ג’ים”) ועוד נותר מקום בבתי הקולנוע לגיבור נוסף של מלוויל – “בילי באד” – שזכה לעיבוד קולנועי מצליח ב-1962. מאז, ובתהליך זוחל, חדלו הספרות והקולנוע לשוחח זו עם זה. שולחן הקריאה ושולחן העריכה הפכו לשולחנות נפרדים. זוגיות מלבבת הומרה במצב של פירוד, וחייבים להודות כי הבעיה התחילה עם הקולנוע. זו לא הספרות שהשתנתה, זה הוא.

 שתי סיבות מרכזיות אחראיות לעניין ההולך ומתמעט של יוצרי קולנוע וקהלם ביצירה הספרותית. האחת נובעת ממצבה של הוליווד לפני מאה שנים וקשורה בדימוי העצמי של יוצרי השפה הקולנועית, השנייה נובעת ממצבה של הוליווד היום וקשורה בתזוזה שחלה בשפה הקולנועית עצמה.

את העניין ההולך ומתמעט של יוצרי קולנוע במקור הספרותי יש לתלות באופן המשתנה שבו תופסת את עצמה תעשיית הקולנוע, בעיקר האמריקנית, במאה ועשרים שנות קיומה. בשנות השלושים של המאה הקודמת, כשביקשו מנהלי האולפנים בהוליווד לשוות חזות מכובדת למדיום הבידורי הצעיר, הם פנו אל הספרות. עיבודים קולנועיים ליצירות ספרות דוגמת “דיוויד קופרפילד” לדיקנס, “הגברת עם הקאמליות” לדיומא או “נשים קטנות” ללואיזה מיי אלקוט נועדו, בין השאר, לשדרג את מעמדו של הקולנוע בעיני צופים בני המעמד הבינוני-גבוה ולגאול אותו מדימויו הזול. המנהלים, מהגרים ובני מהגרים יהודים, היו מודאגים מזיהויו של הקולנוע כמדיום עממי המיועד בעיקר לשכבות הנמוכות, וקיוו כי באמצעות הפקות קולנועיות ליצירות ספרותיות תדבק גם בקולנוע ארומה של מכובדות כבדת ראש.

העדרם של עיבודים ספרותיים מסוג זה בשנים האחרונות מעיד כי הפרויקט הוכתר בהצלחה. הקולנוע אינו זקוק עוד לאישורה ולידה המנחה של האחות הספרותית הבכירה, והוא פטור מחובת ההוכחה של סגולותיו האמנותיות. אדרבה, בעיבוד הקולנועי ל”ללכת בדרכך” על פי ג’וג’ו מויס או ל”אשמת הכוכבים” של ג’ון גרין, נדמה שהקולנוע הוא שמעניק מיוקרתו לספרים אלה ומאריך את חיי המדף שלהם בעוד שנה או שתיים ולא להיפך.

את מקומה של הספרות כמקור לעלילות קולנועיות תפסה, כך נדמה, ההיסטוריה. ריבוי הסרטים “המבוססים על סיפור אמיתי” וריבוי הביוגרפיות הקולנועיות (מ”משחק החיקוי” ועד “ספוטלייט”) מעידים על רצונם העכשווי של יוצרים רבים להיתלות על אילנות אחרים מהסוג שמהם ייצרו בעבר דפי ספרים וסרטי קולנוע. את החלל שנותר אחרי הסתלקותה של הרפובליקה הספרותית ממלאת כעת הרפובליקה הרומית וצאצאיותיה המגוונות בנות זמננו.

ויתור‭ ‬מודע‭ ‬על‭ ‬העלילה‭ ‬המקורית‭ ‬של‭ ‬הספר‭. ‬מתוך‭ "‬אליס‭ ‬בארץ‭ ‬המראה‭"‬ צילום‭: ‬יח‭"‬צ‭ ‬

ויתור‭ ‬מודע‭ ‬על‭ ‬העלילה‭ ‬המקורית‭ ‬של‭ ‬הספר‭. ‬מתוך‭ "‬אליס‭ ‬בארץ‭ ‬המראה‭"‬
צילום‭: ‬יח‭"‬צ‭ ‬

אינטימיות טלוויזיונית

בנוסף, יש להודות: חווית הצפייה הקולנועית עברה שינוי ניכר בעשורים האחרונים. במשך שנים סיפק הקולנוע מגוון רחב של חוויות צפייה ואולמותיו אכלסו זוגות שבאו לצפות בקומדיות רומנטיות בצד גברתנים עמוסי טסטוסטרון שהגיעו לטובת מפגש עם גיבור הפעולה הנוכחי ונחרו בבוז כשנתקלו ביציאה בצופים השקועים בשרעפים שהרעיפה עליהם יצירת המופת הצפון אירופאית האחרונה. חווית הצפייה הייתה מגוונת ואפשרה לצופה לבחור בין סרט הפונה ללבו ובין סרט המיועד לעיניו בלבד. יצירות מינוריות דרו בשכנות נסבלת עם אפוסים קולנועיים גרנדיוזיים ואטיקוס פינץ’ עם ג’יימס בונד רבץ. אך לא עוד.

זמינותה של הצפייה הביתית (והיעדר העלות שמאפשרת הצפייה הפיראטית) חייבו את מפיקי הקולנוע לייצר יותר סרטים המעניקים חוויית צפייה ייחודית לקולנוע ולוותר על הפקת סרטים שהקהל יוכל, ואולי גם יעדיף, לראות בבית. אם בעבר נועד מקום של כבוד למילה הכתובה ועיקר תפארתו של תסריטאי הייתה בזכות ערכו הספרותי-מילולי של התסריט, הרי שבשנים האחרונות הוסט המוקד מן הדיאלוגים אל העלילה החיצונית ואל מהלכיה המהירים.

תפקידה המרכזי של הכתיבה הקולנועית היום הוא, כך נדמה, להעניק חוויה ויזואלית עזה, כזו שנראית טוב על מסך גדול במיוחד. ההשקעה ההולכת וגדלה של תעשיית הקולנוע ההוליוודית בשוברי קופות פוטנציאליים, הובילה לזניחתן של הפקות בעלות פוטנציאל אסתטי זעום. מתוך כך, העיבודים הקולנועיים היחידים המגיעים ממקור ספרותי הינם כאלה המאפשרים עיבוד בומבסטי ורב אפקטים, דוגמת העיבודים ליצירותיו של טולקין “שר הטבעות ו”ההוביט”.

זאת ועוד: על מנת לייצר מקבילה ליכולתה של הלשון הספרותית להציג בפני הקורא את תודעתן של הדמויות, השתמש הקולנוע בעבר בקלוז אפ, תמונת התקריב. שחקנים דרמטיים גדולים, כמו מרלון ברנדו ב”הסנדק” או גרטה גארבו וויויאן לי ב”אנה קארנינה”, הפכו את פניהם לצוהר אל נשמתם. המפגש של “פנים בפנים”, המאמין ביכולתו של אדם לחוות דבר מה מעולמו של הזולת מהתבוננות מעמיקה בפניו של “האחר”, פותח בקולנוע למדרגה של אמנות, אך גם אמנות זו התגלתה כבעייתית בעידן המסכים הגדולים. על מסכי ה”איימקס” הענקיים נראה הקלוז אפ רע מאוד. התמונה האנושית הופכת מאינטימית למפלצתית, ומציעה במקום התוודעות לנפשו של הגיבור הצצה לנחיר שמאל. התוצאה היא שיצירות, שיעדן המובהק הוא לחולל מפגש אינטימי אצל צופה הנכנס לעולמן של דמויות בדויות בשעה שהן נכנסות אל לבו, זוחלות לאחרונה אל הטלוויזיה ומתמקמות בחדר השינה, לא רחוק מן השידה שעליה מונחים ספרי הקריאה.

כזה הוא העיבוד הטלוויזיוני המופלא מן השנה האחרונה לספרה של הילארי מנטל “וולף הול”. העיבוד הטלוויזיוני (המתייחס גם לספר נוסף של מנטל – “הוציאו את הגופות”) הצליח להעביר את התקופה העכורה שבה מתרחש הספר – ימי ראשית שלטונו של המלך האנגלי הנרי השמיני – אך הישגו המרכזי הוא בהפיכתו של גיבור הרומן לדמות חיה ונושמת. תומאס קרומוול, הדמות שמנטל היטיבה לברוא על פגמיה ומעלותיה, צלילותה ועיוורונה, צלקותיה והצלקות שגרמה לאחרים, קרמה עור וגידים ויזואליים, ובגילומו החד-פעמי של מארק רלייאנס הייתה לדמות טלוויזיונית נוגעת ללב, עוכרת שלווה ובלתי נשכחת.

פניו חרושות הקמטים של רלייאנס נולדו לקלוז אפ ושליטתו במימיקה עצמית יצרה מקבילה לסאבטקסט הספרותי. מה שמנטל רמזה בספרה נותר לא פתור גם בסדרה, והתהומות הרגשיים החבויים מאחורי השורות שלה הוסיפו לגעוש מתחת לסצנות המאופקות שהיו הולכות לאיבוד אם היו מוקרנות בקולנוע בינות גיבורי על וחייזרים. המסגרת הריאליסטית-תקופתית שבה נטוע עולמה האנושי של מנטל עשוי לספק סיבה נוספת לזכייתו בעיבוד טלוויזיוני. ייתכן כי אלמלא תיאר “וולף הול” סיטואציה היסטורית הוא היה נותר כספר שאין לו הופכין.

סרט הגונגל

רק במקום אחד עוד נותר ליצירה הספרותית גואל וידיד. בארצנו הקטנטונת, ובתעשיית הקולנוע הקטנטנה אף יותר שלה, עוד מעבדים ספרים לסרטים. הדיה של התופעה הקולנועית המתוארת לעיל אמנם ניכרים גם כאן, אך בשנה האחרונה ראינו אצלנו את “לוויה בצהריים” על פי ספרו של קורן, “תפוחים מן המדבר” של ליברכט ו”סיפור על אהבה וחושך” של עוז. מגבלות התקציב של הקולנוע הישראלי מונעות ממנו לייצר סרטים המכוונים עצמם ליצירת אימפקט ויזואלי קינטי ומסחרר, ורתיעתם המתמשכת של יוצרים מקומיים מעיסוק בהיסטוריה של היושבים בציון מותירה אותם, בחפשם השראה, מול ארון הספרים הישראלי.

אך חשיבותו של הדיאלוג הקולנועי-ספרותי בארצנו אינה מתמקדת בשדה העיבודים הישירים ליצירות ספרות, שכן רק במקרים בודדים מובילה שמחת העניים הקולנועית לרקימתם של סרטי קולנוע טובים. כזה היה “מישהו לרוץ אתו”, סרט מ-2006 שבו השכיל הבמאי עודד דוידוף למצוא מקבילה קולנועית לעלילות גיבורי ספרו של גרוסמן. אך הוא נותר יוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

נדמה כי האדמה התחוחה יותר שבה עשויים לנבוט יחד הקולנוע והספרות, אינה מצויה בטריטוריה השדופה של העיבוד הקולנועי, אלא במקום מאתגר יותר, ובו מחלחל הקולנוע אל הספרות והספרות אל הקולנוע. שני ספריו האחרונים של א”ב יהושע, “חסד ספרדי” ו”ניצבת” המתרחשים בטריטוריות קולנועיות וטלוויזיוניות, יכולים לשמש דוגמה לדרך שבה מתבוננת הספרות בקולנוע ומעשירה אגב התבוננות את שפתה.

מן הצד השני של המתרס ניצבים שלושת סרטיו האחרונים של שמי זרחין, “הכוכבים של שלומי”, “העולם מצחיק” ו”המילים הטובות”. שני הסרטים הראשונים מציגים גיבורים חובבי כתיבה, ושמו של השלישי מעיד על המקום המרכזי שנועד בו לשפה ולמילים בכלל, ולהשראה מאלתרמן בפרט. במקום לנסות להעביר את הספרות אל הקולנוע בוחר זרחין ליטול מיצירות ספרות רבות ולהבריך אותן באדמה קולנועית חדשה. התוצאה היא פרי קולנועי החב את לידתו לגנטיקה ספרותית, אך אינו כפוף לה, ובדומה לספרים של יהושע, נוטל משני העולמות ושומר על זהותו, הלא שעטנזית, הייחודית. ייתכן כי כך ייראה שיתוף הפעולה העתידי בין הספרות לקולנוע. ייתכן כי בעתיד נקרא ספר נהדר שיענה לשם “סרט הג’ונגל”. ייתכן כי הדרך היחידה למנוע פירוד עתידי בין העולמות הוא בעידודם לנסות להביא אל העולם ילד ספרותי-קולנועי משותף.

יובל ריבלין הוא מרצה לקולנוע ולהיסטוריה במכון "כרם"  – מכללת דוד ילין

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"א בסיון תשע"ו, 17.6.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-19 ביוני 2016,ב-גיליון בהעלותך תשע"ו - 984. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: