שיריו של מאיר ויזלטיר – סימפוניה ארכיטקטונית הכורכת יחד עושר היסטורי ויניקה מן המסורת עם חוויה קיומית – הם קלאסיקה עברית במיטבה. כרך ראשון של מכלול השירים

מכלול שירים

1969-1959

מאיר ויזלטיר

הקיבוץ המאוחד, 2016, 250 עמ'

דפדוף ראשון בכרך הראשון – שירי העשור הראשון של מאיר ויזלטיר – עורר בי את זכרו של ספר אחר, וליתר דיוק את זכר עמוד י"א בספרו של ד"ר יוסף בן-ישראל קרניאל, "השפה העברית בשמוש יום יום: שיחון עם מלון וקצור הדקדוק: גרמני-עברי", שראה אור בפראג ב-1929, שם מעיד הבעל-מחבר על עיסתו: "הספר הזה טוב מאוד. הוא מסודר באופן מעשי, אפשר ללמוד בו הרבה. מעובד בשימת לב, הוא מכיל את כל העניינים החשובים… ראוי שיקנה אותו כל לומד עברית". אלו המילים, שלא לומר המנגינה, שליוו את קריאתי הראשונה בספר הזה, שאת מרבית שיריו קראתי כבר עשרות פעמים בעבר ואחדים מהם אף למדתי על-פה.

לא במקרה נזקקתי כאן לדברי שבח מן המוכן. לעתים רחוקות בלבד נתקל המבקר בספר שמצוי כמעט מחוץ להישג ידו, שעטוף בהילתו הפלאית והמגוננת של הקאנון – שמזכיר לנו שעדיין, עוד בימי חיינו, חרף הסחרור היחצ"ני שידו בכול, חרף פולחן היחסיות, היא נשק יום הדין של מעוטי הכישרון ומשוללי האתיקה, עוד יש דבר כזה קאנון, ושקאנון אינה מילה גסה – כרך א' של מכלול שירי ויזלטיר הוא ספר כזה. זוהי קלאסיקה. קלאסיקה עברית במיטבה. כמות ה"להיטים" שיש בספר הזה, כמות השירים שהיוו גורם מכריע בתהליך החניכה השירי – מה שמעורר אצל קורא זה לא אחת גם מתיקות נוסטלגית כלשהי – של כה רבים מן המשוררים בשלושת (ואולי בארבעת) העשורים האחרונים, היא לא תיאמן.

החל מ"בוא תראה את המורדים שלי", "מין לילדים" ו"לנערה כותבת", עבור ב"בלדה" ("הרגתי זבוב בשירי קאמינגס"), "מכתב לדוסטוייבסקי" ו-"Lemmus Lemmus", וכלה ב"הלילה אנחנו קוראים שירה", "ילדמלך", "תצלום", "אברהם", והפואמה הניסיונית "טיול באיונה" ועוד ועוד. ויש גם שירים פחות טובים בספר הזה, שמכיל גם כתבים שלא כונסו בעבר ושירים מוקדמים מן העיתונות (שחלקם מפתיעים למדי, כמו השיר "אדריכל", או "נבוכדנצר", שאילו היה מכונסים בשעתו בספר לבטח היו נמנים כיום עם הקאנון הויזלטירי) ויש כאן גם בוסר ו"עשיות מוקדמות" וגם כמה שירים שפשוט לא עובדים וגם כמה התחלות לא ממומשות – אך אין בכך ממש. מה שמזדהר כאן, מזדהר באור כל כך בוהק, שכל היתר בטל בשישים. כאמור "הספר הזה טוב מאוד".

ישיש מסתגל לסמארטפון

ויזלטיר של העשור הראשון (ואולי גם של שאר העשורים), כפי שעולה מספר זה, הוא משורר המצוי בחיפוש. בדומה ל-"I-do-this-I-do-that" של פרנק אוהרה, גם ויזלטיר שולח כאן את ידו בכול, הן מצד הצורה והן מצד התוכן: מן הסונטה ומן הבלדה ומן הפואמה ומן החרוז החופשי ומן האפיגרמה ומן האלגיה, ואפילו שירה בפרוזה ושירה ביטניקית וסטנזות בטור אריתמטי יפגוש כאן הקורא; והשירים הללו, החוקרים את כל רובדי הלשון העברית, נסבים סביב שלל עולמות ותמות, מכל סוג וגוון, החל ביוון הקלאסית, ברומא ובמסורת היהודית על שלל תקופותיה, התנגשויותיה ודמויותיה (אברהם, רבי נחמן, שאול המלך) עבור באנגליה האליזבתנית ("סונטה לפעמים מקבת". ולימים ויזלטיר אכן יתרגם את "מקבת" באופן מופתי), הוויקטוריאנית והמודרניסטית, וכלה בפריז, גרמניה הרומנטית והנאצית, באמא רוסיה ובאם החדשה, תל-אביב, אשר על שפת הים התיכון.

יש כאן הגיגים פילוסופים ותיאולוגיים כבדי-ראש, ומאבקי זהות (דתית-אמונית ולאומית) פנימיים לצד מיניות בוטה (שספק אם כיום, כאשר משטרת המחשבות של התקינות הפוליטית מפטרלת כאחוזת טירוף, יכולה הייתה להיכתב) ו"מעשים קלים" ומניפסטים חצי-פלקטיים אפקטיביים ("אושויץ שמעתי שאת במודה" או "באמת") שרלוונטיים מתמיד גם כיום. וכן גבריות, שלא לומר מצ'ואיזם, יצרית ומחוספסת שכבר נאסרה במחזותינו מזה זמן רב, והוקעה כשוביניזם גרידא.

כאמור, זהו ספר ש"אפשר ללמוד בו הרבה" ו"שמכיל את כל העניינים החשובים" ולמעלה מכל אלה ניכר כי יש כאן ניסיון לפרוץ מכל כיוון, בכל אמצעי, ולהבקיע דרך, או לכל הפחות להרחיב את הדרך הקיימת שסלל (או לפחות ניסח באופן תיאורטי את עיקרי התוואי) באותה שנה שבה החל ויזלטיר לפרסם, היא 1959, נתן זך, במאמרו המכונן "הרהורים על שירת אלתרמן" שנדפס בחוברת 3–4 של כתב העת "עכשיו" באביב של אותה השנה.

ברגע הקריטי הזה, רגע שבו השירה העברית המירה באופן רשמי את הבאר הסלאבית שממנה רוותה עד כה בבאר אנגלוסכסית רעננה ומשוכללת יותר, נכנס ויזלטיר לתמונה. ואם בני הדור הקודם, אנשי חבורת "לקראת" ובראשם זך ועמיחי (אבידן זה סיפור אחר), בדומה לישיש שמסתגל לטלפון חכם, הצליחו לעשות שימוש מוגבל וחלקי במכשיר החדש (שכבר לא היה כל כך חדש בשנות השישים) שניתן להם מידי פאונד ואליוט, ולממש רק חלק קטן מן הפוטנציאל הגלום בו, הרי שויזלטיר, דווקא יליד מוסקבה, כמו נולד לתוך הדבר והשימוש שלו בנוסחי המודרניזם האנגלי טבעי ומשוחרר לאין ערוך.

כך נראה שיר עברי חדש

כדי להדגים את טענתי האחרונה אבקש לצטט כאן בהרחבה מתוך "בוא תראה את המורדים שלי", שאינו רק אחד השירים היפים שנכתבו אי-פעם בלשון העברית כי אם גם אחד השירים החשובים, והחשובים לשירה העברית, שנכתבו בשישים השנים האחרונות:

בוא תראה את המורדים שלי

את המורדים שלי שחיפי רגליים

יוחנן מגוש חלב היה רזה ונאהב

ושמעון מן המדבר

פחוס רגליים.

(לא צלב אחד בגלגלתא עמד

אלא שלושה,

ובגליל לא בכו על כפליים)

מי שתקע מסמרים היה אמן במלאכתו

ושהכין צלבים עמֵל יְשר כפיים.

פועלי דחק בבתי–מלאכה רומאיים

בחוצות ירושלים.

[…]

ויוחנן מגוש חלב היה רזה ונאהב

ואת בר גיורא לא הכיר בְּעין,

(ובגליל לא התרגשו למראה סימן צלב

על רקע השמים)

כל זאת לא סיפר לכם פלוויוס

                                   אבל הוא ידע

שבמרתף של פילטוס לא ישתו לחיים,

(ופילטוס כבר מת)

ולבבו היה קר

כלגיון רומאי

על רקע סמטאות ירושלים.

[…]

והמורדים שלי התלבשו בבגדים

ששיוו להם מראה של עץ

מזדעזע ברוח.

והם ידעו שרק על מצע של אֵש

באחרית

יספיקו לנוח.

ובר גיורא בושש במדבר

ובירושלים ביקשו מנוחה וביטוח

[…]

וכשניצב חדש קבל מִשרה, לחץ

את ידי כל הצנטוריונים

וזִקני ירושלים.

והעיר התנדנדה כמו בנדנדה.

והמורדים שלי לטשו עיניים,

ושתו יין זול ואמרו:

אך לפעמים נעצרה המילה על השפתיים.

ונלחצו אל החלון ושמעו את קול הפטישים

של אנשים ישרי כפיים.

אז מה כל כך חשוב בשיר היפה הזה? כדי להשיב על שאלה זו עלינו להביט בראש ובראשונה על מצב השירה העברית של ימינו (וגם על חלק ניכר משירת העולם של ימינו), הנכתבת, כמעט כולה, בצורה של פרוזה קצוצת שורות החפה מכל מוסיקליות, או כסיפורים מנוקדים, וזאת כתוצאה של הבנה לקויה את הרעיון העומד מאחורי החרוז החופשי. לאמור, השירה הנכתבת כיום, כמה נוח ויאה לרוח התקופה (שנמשכת ונמשכת), אימצה לחיקה דווקא את ה"חופשי" (במובן של "אתם לא תחליטו עליי, אני כותב מה שאני מרגיש, איך שבא לי"), ואילו את ה"חרוז" (קרי, המיומנות, האוזן, הנשימה) השליכה כסרח עודף.

מן הבחינה הזאת, שירו של ויזלטיר "בוא תראה את המורדים שלי" הוא מעין, כמאמר המשורר האמריקני רוברט פרוסט, “The Road Not Taken”, "הדרך שלא נבחרה", או "הדרך בה לא צעדנו". זהו השיר שצריך היה לשמש כבסיס לשירה העברית החדשה, זהו הביצוע הטוב ביותר של הפואטיקה האליוטית על שלל מרכיביה, לרבות אלו הוויזואליים, בלשון העברית (ומעניין להצביע כאן גם על הדמיון האסטרטגי בין השורה הפותחת והמזמינה את הקורא פנימה "בוא תראה את המורדים שלי" ובין שורת הפתיחה הידועה של אליוט ב"שיר האהבה של ג'יי אלפרד פרופרוק" – "Let us go then, you and I").

כך – סימפוניה ארכיטקטונית ומוסיקלית לעילא, המשלבת מבט אובייקטיבי ממעוף הציפור עם ניקור תולעים קונקרטי באמצעות המקור – המשלבת צלבים חולמים על רקע השמים עם מורדים שחופי-רגליים וחרדוני-לגיונות מתבוססים בבוץ – הכורכת יחדיו עושר היסטורי ויניקה מן המסורת עם חוויה קיומית שניתן להחילה על ההווה – כך צריך היה להיראות השיר העברי החדש. כך נראית שירה מודרנית במיטבה. כך היא נשמעת.

שירים משוחחים

דבר נוסף שמושך את העין בספר הזה הוא שבניגוד לרובם המוחלט של מאספי הכל-כתבי שרואים כאן אור מעת לעת, אותן קטקומבות קשיחות שאין להן הופכין, המאגדים יחדיו, כמות שהם, ובסדר כרונולוגי, את ספרי העבר של היוצר – שיטת הסידור שבה נקט ויזלטיר במכלול שיריו שונה בתכלית וניכר כי הושקעה כאן מחשבה מרובה בהצבה המחודשת (שאפשר שבירור מעמיק של סגולותיה ופגמיה ראוי למאמר נפרד) ובחלוקה לשערים. זהו ניסוי מעניין, שמתאפשר רק ממרחק השנים וממרום הגיל ומנקודת מבט פנורמית רחבה הרבה יותר מזו שיש למשורר צעיר ביחס לשיריו.

והאפקט של ניסוי זה, השפעתו על הספר, הוא שהשירים, בסופו של מהלך, אינם נותרים אדישים לעובדת כינוסם, ובעל כורחם הם מתחילים לשוחח זה עם זה, להחליף רשמים ולזלוג האחד לתחומי השני ולעתים אף להתמזג. מן הבחינה הזאת, שוב, כמאמר ד"ר קרניאל בשבחי עצמו, הספר הזה בהחלט "מסודר באופן מעשי" ו"מעובד בשימת לב". ואם אמנם לא בטוח ש"ראוי שיקנה אותו כל לומד עברית" (אף על פי שלא יזיק הדבר), הרי שלבטח ראוי שיקנה אותו כל אוהב, וכל כותב, של שירה עברית.

יהודה ויזן הוא משורר, מתרגם ומבקר, עורכם של כתב העת והוצאת הספרים "דחק – לספרות טובה". ספרו "מילים, מילים, מילים – על המלט" ראה אור בימים אלה בהוצאת רסלינג

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"א בסיון תשע"ו, 17.6.2016