ד"ר חנה קהת גדלה במאה שערים בבית אצולה תורנית, שעמו היא ממשיכה לנהל דיאלוג גם כשהפליגה משם למחוזות הפמיניזם הדתי והמחקר האקדמי. עם צאת ספרה החדש היא מנתחת את השינויים שחלו באידיאל של תלמוד תורה בעולם היהודי כיום, מותחת ביקורת על הרבנות ומחדליה ונוחתת מחדש בחיק התורה והאמונה

חנה קהת הייתה אמורה בכלל להיקרא "אליהו". זמן קצר לפני שנולדה סיים אביה, הרב שלמה פישר, לפענח כתב יד של הגאון מווילנא, ותכנן לקרוא לבנו על שם הגאון. משנולדה לו בת החליט לקרוא לה חנה, על שם אשתו של הגאון מווילנא. דמויות המופת של עולם התורה – הגאון מווילנא, החזון איש, החפץ חיים – מילאו את ילדותה של חנה, והיא מנהלת איתן דיאלוג עד היום. וכך גם עם אביה, ראש ישיבת איתרי, אב בית דין (לשעבר) בבית הדין הרבני בירושלים ומתלמידי החכמים הייחודיים בעולם החרדי, שגם בגיל 84 מבלה את רוב זמנו בבית המדרש.

התרחקותה האידיאולוגית מן הבית ומדרכו של האב – בצעירותה עברה קהת לשורות הציונות הדתית וייסדה את הארגון הדתי–פמיניסטי "קולך" – לא הרחיקה אותה מלימוד התורה, והניסיון להבינה וגם למתוח ביקורת על פרשנותה הוא חלק מחייה עד היום. בספרה החדש, "משהפכה תורה לתלמוד תורה" (הוצאת כרמל), עוסקת קהת בתמורות שחלו באידיאה של תלמוד התורה, במקומן של נשים בעולם לימוד התורה, וגם במאבקים השונים שהיא מנהלת על מעמד האישה בעולם האורתודוקסי, על המחירים שלהם ועל המורכבות שלהם.

צילום: מרים צחי

מנגינת הלימוד

חנה קהת נולדה ב–1959 וגדלה בשכונת מאה שערים. לצד פעילותה הציבורית, היא מלמדת במכללת גבעת וושינגטון ובסמינר הקיבוצים. היא נשואה לרב ברוך קהת, בעבר ר"מ בישיבת אור עציון וכיום ר"מ בישיבת מחניים ובבית המדרש "חברותא" של האוניברסיטה העברית. את בית ילדותה מתארת קהת כבית דל אמצעים, שבו האב הוא נוכח–נפקד – נמצא בבית רק בסופי שבוע, מחנך את הילדים לאהבת התורה ומהווה מקור גאווה והשראה למשפחה כולה.

"מצד אחד אבא היה סוג של נפקד, אבל מצד שני הוא הכי נוכח, כיוון שכל הבית מגויס לטובתו", נזכרת קהת, "אמא שלי עבדה קשה ופרנסה בזמן שאבא שלי למד ולימד. לא זכיתי לראות אותו הרבה בילדותי. הוא היה יוצא מוקדם בבוקר ומגיע הביתה הרבה אחרי שהיינו הולכים לישון, ישן כמה שעות בבית ושוב יוצא. אני זוכרת בגעגוע איך הייתי שומעת אותו לומד לפנות בוקר, ועד היום מנגינת הלימוד חרותה בי. כילדים חווינו סוג של יתמות, אבל שוב, לא לגמרי, כי אבא חי ונוכח מאוד בשבתות. גדלנו עם הרבה גאווה, והלימוד של אבא הדביק גם אותי. ניסיתי ללמוד ולהתקרב לעולם הזה, בעצם על ידי ההתקרבות לאבא. השיח איתו נעשה דרך לימוד התורה, והרצון לקשר התערבב באהבת הלימוד. ניגשתי לתורה מתוך סקרנות, מתוך חיבור מאוד נכסף. זו השפה שבה אפשר לדבר עם אבא".

בבית אף שרר מתח בין דרכו הליטאית מאוד של הרב פישר, אביה של קהת, לבין הרקע החסידי של אמה. "אבא שלי חריג בין כל המשפחה. הוא חרדי ממאה שערים, מאוד ליטאי, ואילו אמי באה ממשפחה מאוד חסידית, אריסטוקרטית. אמא שלי הייתה יכולה להתחתן עם מתנגד רק מפני שהוא היה כזה עילוי. אבל לא רק הבית עצמו התנהל בין העולמות, אלא גם המקום שגרנו בו: לא חיינו ממש בתוך מאה שערים. גדלנו בחצר ששייכת לכנסייה האתיופית, קרוב לרחוב שטראוס. כמה רחובות ליד התגורר הרב יוסף שלום אלישיב, שגם הוא היה מעין נוכח–נפקד בביתו, ובאותה תקופה הוא עוד לא היה מנהיג הציבור הליטאי אלא דיין, שמדי פעם גם השמיצו אותו. בחצר שלנו גרו ביחד דתיים, חילונים, מפוני מעברות, יוצאי שואה, אנשים שהפכו אחר כך להיות פושעים וגנבים, וגם שוטרים. חיינו על הגבול".

הגבול הזה הוא גם מה שהביא את קהת אל הציונות הדתית, וגם כאן השפיעה עליה דמותו של אביה. "התקרבתי לציונות הדתית בגלל אבי", היא מספרת, "אבי בהשקפתו מאוד ביקורתי, ואני הייתי מאוד קרובה אליו, וכך גם שאבתי השראה מהתפיסה הציונית שלו. בבית שלנו התארחו כל הזמן תלמידי ישיבת הכותל ומרכז הרב. הרב שג"ר והרב פרומן היו בני בית אצלנו, והם היו מגיעים לשיעורים ולארוחות. נחשפתי לעולם הזה, והיה ברור שזה סוג של תפר. אבא שלי מאוד אהב את בני הישיבות הציוניות והעריך אותם, ובשלב מסוים היה לי ברור שלא אתחתן עם מישהו שלא שירת בצבא. דיברו כל כך הרבה בבית נגד אלה שלא משרתים בצבא, והפנמתי את זה".

התורה ממגנטת

ספרי לי על הביקורתיות של אביך.

"אבי היה ביקורתי קודם כול בעצם ההתנגדות שלו לחסידות. הוא עבד מאוד קשה כדי שלא נהיה חסידים. מגיל מאוד צעיר אני זוכרת שהבדיחות בבית היו על חסידים – היינו יושבים בשולחן שבת ומדברים דברי תורה וצוחקים על החסידים. אחר כך הייתה גם ביקורתיות על החברה החרדית. אמנם היינו בפנים, אך בבית הייתה ביקורת מאוד גדולה, מנקודת מבט ציונית, נגד הסגירות, נגד חוסר ההשכלה. אני זוכרת שפעמים רבות הייתי חוזרת הביתה ומתפעלת ממשהו שלימדו אותי בבית הספר, ואבי עיקם את האף ואמר שמלמדים אותי שטויות ושוטפים לי את המוח. זה דבק בי".

בספרה, המבוסס על עבודת הדוקטורט שכתבה, בוחנת קהת את השינויים שחלו באידיאל של תלמוד תורה בעולם היהודי בדורות האחרונים. קבוצות יהודיות רבות – העולם החסידי, הציונות הדתית, העולם החרדי–ליטאי ובדור האחרון גם העולם החילוני – אימצו מחדש את הערך של תלמוד תורה כערך מכונן, דבר שכלל לא היה מובן מאליו לאורך השנים. כיצד הצליחה התורה למשוך כל כך הרבה קבוצות ואנשים שונים באופיים? "כשהצגתי את השאלה הזו בפני אבי, הוא ענה לי: היא הנותנת", אומרת קהת בחיוך, "כלומר, שמכאן אנו למדים על גדולתה של התורה. אבל אני חיפשתי תשובות אחרות".

ומה מצאת?

"קודם כול, אכן נדהמתי מכמה גדול כוחה של התורה. אפילו העולם החילוני, שדיבר בראשית הדרך על היהודי החדש שהתנתק לגמרי מכבלי התורה שבעל פה, חוזר בשנים האחרונות לאמץ את ארון הספרים היהודי. יש בתורה כוח ממגנט, אבל חשוב להבין על אילו צרכים וערכים היא עונה בכל קבוצה וקבוצה. קח למשל את הציונות הדתית – המהפכה של לימוד התורה בעולם הציוני–דתי קרתה הודות לרב קוק. היחסים בין הרב קוק והמזרחי היו מורכבים, אבל הרב קוק ותלמידיו בחרו באפיק של החינוך, וכך הם הצליחו לקבוע את פני הדורות הבאים. הרב קוק, עם הכריזמה שלו, הצליח משום שהוא כבש את שדה החינוך, וכך הוטמע ערך לימוד התורה בציונות הדתית כערך שאין עליו עוררין.

"בעולם החסידות אפשר לדבר על שני שלבים של חזרה ללימוד התורה: השלב הראשון התרחש על רקע ההידרדרות של החסידות באמצע המאה התשע–עשרה. החסידות מצאה את עצמה בהתרוקנות ערכית ואידיאולוגית. תלמידיו של החוזה מלובלין מרדו בו משום שהם הרגישו הידרדרות וריקנות, והם יצרו מעין מרד פנים–חסידי של חזרה קיצונית לתורה. אני מדברת על המהפכה של 'היהודי הקדוש', הרבי מקוצק והאדמו"ר מגור. בשלב השני, בתחילת המאה העשרים, מתחוללת מהפכה אחרת שמתחברת לפרויקט של החזון איש, של התורה כמפלט מהציונות והחילוניות. התורה הופכת למעין סירת הצלה לכל החברה החרדית, וכך נוסדה חברת הלומדים החרדית.

"זה מצב חדש: עד תחילת המאה העשרים היה ברור שהתורה שייכת לאליטה, למנהיגות. אף אחד לא חשב שכל אחד חייב ללכת לישיבה. הישיבות הקלאסיות לא קמו בשביל ההמונים, אלא כדי להכשיר אליטה מנהיגותית. אבל בתחילת המאה העשרים הישיבות הופכות לחלק מפרויקט הצלת העם מציפורני החלוצים, הציונים והמשכילים. השלב הזה אף שונה מאוד מהשלב הראשון: הרבי מקוצק לא התכוון להנגיש את התורה להמונים, והוא לא חלם שיהיו לו מאות חסידים. הוא ראה את עצמו כמוביל קבוצה אליטיסטית. רק בתחילת המאה העשרים כל זה משתנה".

עיוות בחברת הלומדים

אבל גם הריאקציה החסידית הזו התאפשרה על רקע ההעמדה של תלמוד תורה כערך. מתי זה קורה?

"כשמדברים היום על תורה, ברור לכולם שמדברים על תלמוד תורה. אבל לפני העידן המודרני, כשהתחילה ההתנגדות לחסידות, היה ברור שיש תורה ויש חיים של תורה. התורה לא הייתה דווקא הלימוד עצמו, אלא הדתיות, חיי תורה. מי שרצה לדעת את התורה פנה לרבני הקהילות. אפשר להשוות זאת לעולם הרפואה: היום, כשאנו אומרים 'רפואה' אנו לא מתכוונים לבית ספר לרפואה באוניברסיטה, אלא לכל עולם הרפואה. כך גם התורה: ברור שיש בתי מדרש ולומדים, אבל אלה הם רק חלק אחד ממה שנקרא תורה.

"כריאקציה לצמיחת החסידות אנו פוגשים את יצירת הישיבה, והתורה הופכת למשהו אחר. אנו מוצאים אנשים שמתחילים לחשוב שכדי להוביל הם צריכים להיות ידענים ותלמידי חכמים וצריך להעלות אותם על נס, והם צריכים להפוך למשאת הנפש. זו סוג של מהפכה חברתית דתית, שלא תאפשר לכל בר בי רב, אדמו"ר שיש לו כמה חסידים, להנהיג את הציבור. זהו ניסיון להפוך את התורה לאליטיסטית, בלעדית: בלי לימוד תורה אין תורה. זה החידוש של ר' חיים מוולוז'ין – אל תבלבלו את המוח עם חצרות חסידים ועם דבקות, זו לא תורה. שם התחיל להיבנות האתוס של לימוד תורה. הישיבה מנסה לשמר, לרומם ולקבע את ההשכלה התורנית כגורם–על, בניגוד למי שמנסה לרומם את האדמו"רים החסידיים".

הכותרת של הספר לקוחה מדברים שאמר ישעיהו ליבוביץ בשיחה עם ש"י עגנון. ליבוביץ אומר לעגנון שבעיניו, "כוחה של התורה בעם ישראל נשבר משהפכה תורה לתלמוד תורה". את מסכימה עם הביקורת של ליבוביץ?

"לא. אני לא רואה את מרכזיות התורה באור שלילי, ואני לא מסכימה שזו הצרה של עם ישראל. ההגדרה של ליבוביץ נכונה – התורה אכן הפכה לתלמוד תורה – אך אני לא שיפוטית כלפי התהליך הזה, ואדרבה, אני שמחה בו. דווקא היום, בעולם ההתחדשות היהודית וסביבו, אני מזהה תהליך שסותר את הטענה של ליבוביץ. יש רצון להחזיר את התורה אל החיים. אבל אם אפשר לפרש את ליבוביץ ולהבין את האמירה שלו כמכוונת נגד חברת הלומדים, אז אני בהחלט מסכימה איתו.

"חברת הלומדים המסתגרת יצרה נתק בעייתי בין התורה ובין החיים, וכלפי זה אני ביקורתית. אני לא מסכימה עם כך שכולם צריכים ללמוד, אני לא מסכימה עם ההתנתקות מהצבא ועם כך שלא יוצאים לעבוד. אבל מצד שני, למרות שאני מאוד אוהבת את החסידות, אני חושבת שהיא לא יכולה לספק את חוט השדרה של העם היהודי. אם היינו מאבדים את עולם התורה – אם כולם היו הולכים לחסידות ולהשכלה, ולא היה נוצר גוף של לימוד תורה בעם ישראל – הענף שאנחנו יושבים עליו היה נגדע. ממש כך. המסורת של התלמוד והתורה שבעל פה מאז חורבן בית שני הוכיחה את עצמה. לכן אני לא מסכימה עם ליבוביץ. אני כן מסכימה שיש בעיות בחברת הלומדים ובעיוות שהיא מייצרת".

עיוות?

"כן. גם אבי הסכים עם הביקורת הזו, וכך גדלנו בבית. גדלנו כאצולה, ואצולה בחברה החרדית של אז היא אצולה שבה המשפחה ענייה ולא רואים את אבא כל השבוע. זו המשמעות. אבא שלי אף פעם לא חשב שכולם צריכים לעשות את מה שהוא עושה. הוא היה אומר לילדי השכונה שילכו לעבוד כשהם יגדלו. הוא מאוד הצר על כך שהתפתחה חברת לומדים מסתגרת. זה חלחל אלינו – אחי הגדול הלך לצבא כחרדי; תלמידים מישיבת חברון התגייסו בהשפעת אבי. זו לא דרך לכלל הציבור – כלל הציבור צריך לצאת לעבוד, לא להסתגר בישיבה".

אין בי סתירות

חנה קהת מוכרת בעיקר בזכות פעילותה הציבורית ומאבקיה השונים: בשנת 1998 הקימה את "קולך – פורום נשים דתיות", ארגון נשים אורתודוקסיות שניהל מאבקים חלוציים על מעמדן של נשים בחברה הדתית, והעלה על סדר היום סוגיות של הדרת נשים, סרבנות גט ופגיעות מיניות בקהילה. קהת מודה שכמעט אין השקה בין המחקר שלה לבין פעילותה הציבורית. "יש הבדל בולט בין תלמוד תורה שהתפתח בהדרה גמורה של נשים לבין המהפכה של לימוד התורה לנשים שקורה עכשיו. לאורך כל הדורות לימוד התורה הוא נושא גברי לגמרי, מדיר נשים, על חשבון נשים. העוול ההיסטורי של הדרת הנשים מעולם לימוד התורה מפריע לי, ולכן כתבתי פרק בספר, נספח, על לימוד תורה לנשים".

את מצליחה לחבר בין הפעילות הציבורית שלך לבין המחקר?

"להיפך – אני יוצרת מידור בין השניים. אין בי סתירות, כיוון שאני משכנת את התחומים במחלקות שונות בנפש. דווקא בשנים היותר קשות של הפעילות הציבורית, היכולת להתנתק מכל העשייה ולכתוב על תחומים אחרים הייתה כמין חמצן עבורי. המאבקים הפמיניסטיים הם מאבקים מאוד קשים ברמה האישית. אני מכניסה את עצמי לנושאים קשים וחושפת את עצמי לפגיעות אישיות, והעולם האקדמי הוא סוג של בועה שאני יכולה להירגע בה, להיות בה עם עצמי ולעשות את מה שאני אוהבת לעשות".

בכל מה שקשור למעמדן של נשים בעולם הדתי, קהת פסימית. "המצב של נשים עדיין רע מאוד מאוד", היא אומרת, "ובנושא הזה קיבלתי תמיכה מלאה מאבי. בכל פעם שהבאתי בפניו מסורבת גט או נפגעת אלימות מינית שנזקקה לעידוד, הוא תמיד תמך ועודד. מצד שני, הוא לא כל כך מאמין במאבק הפמיניסטי. ניסיתי להוכיח לו שאלמלא העצמת הקול של נשים, שום דבר לא היה זז. שום חוק שמגן על נשים לא היה נחקק מבלי שנשים פמיניסטיות תצאנה למאבק. אלמלא נשים לקחו את גורלן בידיהן, שום דבר לא היה משתנה. חיכינו 2,000 שנה, עברנו את המהפכה הצרפתית, ובכל זאת שום דבר לא קרה עד שנשים התחילו לקחת אחריות בתחילת המאה העשרים. אף אחד לא עשה בשבילנו את העבודה. גברים לא עשו כלום כדי לשנות את המצב".

למנוע עוולות

האם מתוך רצון למנוע עוולה כלפי נשים נעשות לפעמים טעויות לאורך הדרך במאבקים השונים? ניקח מקרה של מאבק בפייסבוק: חשיפת שמו ותמונתו של אדם שלא הסכים לתת גט לאשתו אחרי שבועיים של דיונים בבית הדין, מה שמחולל סערה ברשת ומכאן גם פגיעה בשמו של אותו אדם. מהם הקריטריונים במאבק הזה? האם דינו של סרבן גט שכולא את אשתו במשך שלוש שנים כדינו של בעל שמעכב את הגט במשך שבועיים? מה הקוד האתי במקרים כאלה?

"זו סוגיה מורכבת. בראש ובראשונה, קולן של נשים במסורת היהודית הוא עדיין מזערי, ואי אפשר לעשות תיקון חברתי מבלי להגביר את הקול. מבחינת הגברת הקול וזעקת העוולה, אני הקיצונית ביותר. אני יודעת שזה גורם להרבה אי נחת וכעס ולהרבה רעש ושנאה, אבל זה לא ילך בלי זה.

"לשאלתך: במקום שבו יש עוול, דקה אחת היא כבר יותר מדי. אם יש אדם שמטריד מינית, הוא לא צריך להישאר בתפקידו אפילו יום אחד. אישה שמרגישה שהיא כלואה בידי בעלה, שבעלה מחזיק אותה בצוואר, סובלת מחוסר צדק משווע. אי אפשר לישון בשקט אם העוול מתקיים, וצריך לחשוף אותו, ויפה שעה אחת קודם. גם שבועיים הם יותר מדי. לפני כמה שנים נחקק חוק שמפריד את סידור הגט מן הוויכוחים הממוניים. משנחקק החוק הזה אין שום סיבה בעולם שבני זוג יישארו נשואים אם הוחלט שהם צריכים להתגרש. התלות שבית הדין יוצר בין נתינת הגט לבין חלוקת הרכוש היא עוול משווע. זה אכזרי".

אבל את הרי יודעת שההחלטה להתגרש היא לא החלטה פשוטה כל כך. כאן בדיוק מתחילה המורכבות – בשאלה האם להתגרש או לא. האם מרגע שצד אחד בנישואין מחליט שהוא רוצה להתגרש, וזה לא קורה, יש מבחינתך מקרה של סרבנות גט?

"בדיוק. סרבנות גט מתחילה כשאחד הצדדים רוצה להתגרש, וזה לא קורה. אז מתחיל העוול. אף צד בנישואין לא יכול להחזיק את השני בכוח. אני מכירה בכך שיש מקרים מסובכים. יש שלוש עוולות שצריך להילחם בהן: השימוש בילדים כקלף מיקוח, הסחטנות הממונית והשימוש בכוח ההלכתי. לצערי הגדול, ההלכה תורמת לזוועה הזו. אבל מעל לכול, אין שום סיבה להחזיק את חירותו של האחר כתנאי. אם יש מחלוקות ממוניות, אפשר לפתור אותן. זה לא קשור לגט. הכריכה של הגט יחד עם חלוקת הרכוש היא לא מוסרית ולא הוגנת. הכריכה הזו נעשית תוך מאבקי כוח ורוע. בית הדין מלבה את האש כי הוא רוצה לשמור על כוחו, וזה עוול. צריך גם לזכור שסרבנות גט היום היא הדדית. יש גם נשים שמסרבות לקבל גט, ואני רואה את זה באותה חומרה. בשני המקרים יש רשעות, ואני לעולם לא אתמוך בסרבנית גט".

מה לגבי פתרונות הלכתיים למצבים האלה? את מאמינה שההלכה יכולה להיות כוח שמסייע לפתור בעיות בתחומים של נישואים וגירושין? 

"יש פתרונות הלכתיים, אבל ההנהגה הרבנית בוחרת לא לאמץ אותם. ההנהגה תמיד מובלת על ידי הציבור, והיא מורכבת, לצערי, מפוליטיקאים קטנים, עם הרבה מאוד כוח ומעט מאוד אחריות. צריך להעמיד את הרבנים בפני עובדות, ואז הם מצטרפים ומיישרים קו. כך היה בכל תחום. לפני עשרים שנה קידמנו ב'קולך' את הנושא של הסכמי קדם נישואין, דבר שאף אחד לא חלם עליו, והיום מדברים על זה בבית הלל ובצהר. כך גם בתחום של שירת נשים או שמחת תורה: יש חיל חלוץ שמסמן את היעד, וההנהגה מצטרפת באיחור. הנושא הכי בוער בעיניי היום הוא נישואין וגירושין. הבעיה שם היא לא הלכתית אלא פוליטית: זה הפך למוסד פוליטי עם הרבה כוח, וזו בעיה".

מה היית ממליצה לזוג שרוצה להתחתן היום במדינת ישראל?

"בראש ובראשונה, ברור לי שאסור להתחתן בלי הסכם קדם נישואין. זה כמו לעלות על רכב בלי חגורת בטיחות. בנוסף, כל מי שמוכן למחות ולהתחתן מחוץ לרבנות, תבוא עליו הברכה. כך עשתה גם בתי. אבל מעבר לכך, הפרקטיקה של הקידושין בעייתית בעיניי. זו פרקטיקה שיוצרת עוול, והעוול מתחיל לצערי בהלכה עצמה. ההלכה עצמה היא בעייתית. יש כמה הלכות שאני לא שלמה איתן, וזו סוג של צפרדע שאני בולעת. זו הלכה לא טובה, מעוולת, אבל העוולה רק התעצמה במדינת ישראל. אם בקהילות ישראל היו רבנים שהתמודדו עם המקרים הסבוכים בקהילות שלהם ולקחו אחריות, הרי שהיום, כשהנישואים הפכו לתעשייה המונית ממלכתית, זו תופעה חברתית זוועתית בשם ההלכה. מבחינתי, העוולות והניצול קיימים כבר בעצם נתינת הטבעת, אבל את זה לפחות היה אפשר לפתור. כשזה הופך להיות תופעה, זה כבר סיפור אחר לגמרי. מדינת ישראל יצרה בעיה של אלפי מסורבות גט. היה צריך לקחת אחריות ולתקן תקנה, לעשות תנאי בכתובה או אפשרות של הפקעת קידושין, אבל הרבנים לא לוקחים אחריות. הם לא סופרים את האישה ממטר. מבחינתם, אי אפשר לעשות כלום".

משלימים ומתפייסים

את נחשפת לא רק למקרים של סרבנות גט ואטימות של הממסד הדתי, ולמקרים של פגיעות מיניות של בעלי סמכות, אלא גם ליחס מפלה כלפי נשים במקורות. העיסוק בתחומים הללו לא גרם לך אף פעם להרהר על המקום שלך בעולם הדתי? איך אפשר להמשיך להיות חלק מהסיפור הזה אחרי שנחשפים לכל הצדדים הבעייתיים שבו?

"מעולם לא חשבתי לעזוב את העולם הדתי. בחרתי להישאר בו, וזה קשה ומאתגר הרבה יותר. אין לי ספק שלא אוותר על התורה, על היהדות, האמונה והזהות שלי. אני דתייה, אני מאמינה, אני שייכת לקהילה ולמשפחה. בוודאי שהיו רגעי משבר. אחד המשברים הכי קשים שלי היו כשחקרתי את הגותו של הרב קוק, במסגרת הדוקטורט. בצעירותי אהבתי מאוד ללמוד את תורתו, אבל לאחרונה נתקלתי בשוביניזם הקיצוני שלו, כמעט שנאת נשים. כל האהבה שלי אליו התנפצה אל שנאת נשים חריפה. אבל למעשה, זה לא רק הרב קוק – אלה חז"ל והתורה עצמה.

"הכי קל לעזוב הכול ולהמשיך הלאה. אני בחרתי להישאר ולהתמודד, וזה הוביל אותי למקום יצירתי של כתיבה ולימוד. הייתי צריכה להתמודד, לבקר, לבנות תפיסה תיאולוגית. השחור–לבן הוא סוג של שטחיות. האפור בעיניי הוא לא פשרה, אלא מורכבות מאוד גדולה. היום, אחרי שפירקתי את כל הסוגיות של ההתנגשות בין התורה לבין העולם הפמיניסטי שלי, אני יכולה לומר שיש מספיק כלים, הן במסורת שבעל פה והן בתורה שבכתב, לחדש ולייצר קול פמיניסטי.

"בעיניי, יש בתיקון העולם והיהדות קדושה מאוד גדולה, אחרי כל ההיחשפות לעוולות. צריך להפריד בין הקב"ה והאמונה בו לבין התורה, המסורת, החברה והמנהיגות הדתית. היכולת להבחין בין הרמות השונות הללו מעניקה עוגן לעולם הדתי. לכן חשוב כל כך שנשים ילמדו תורה ויבינו שהעובדה שיש רב רשע אין פירושה, חס ושלום, שהקב"ה רשע, והעובדה שהחברה הדתית מבולבלת אין פירושה שאי אפשר ללמוד תורה ולהתחבר לקולות אחרים בה. אני כמעט לא רואה דרך לחנך יהודי מאמין, אותנטי, נאמן לעצמו, מבלי שהוא ימצא בעצמו את הדרך שלו לקב"ה. אני לא שוללת את הדרך של תמימות וצייתנות. מי שלא רוצה לשאול שאלות, שיבושם לו. אבל מי שמוכן להתמודד עם אתגרים, צריך לפלס לעצמו את הדרך".

אבל ברגע הזה של אובדן התמימות, יש טראומה.

"כן. ולכן כדאי, בעיניי, לאבד את התמימות בגיל מאוד מוקדם. מבחינה אישית, הייתה לי הזכות לגדול בבית של תורה, עם הביטחון שבתורה, עם הידיעה שיש בתורה מענה לכל דבר. אבי תמיד אומר שאין דבר שהתורה לא יכולה להכיל. יש בתורה הכול, ואין אתגר שהיא לא יכולה להתמודד איתו. האמירה הזו סייעה לי להתגבר על המשברים עם התורה. כשצנחתי, לא צנחתי אל תהום אלא אל מרחב ביתי של תורה. אם התאכזבתי מרב מסוים או מטקסט מסוים, ידעתי שיש מספיק דרכים אחרות לבחור בהן. אז מתרגזים, רבים, ואחרי דקה משלימים ומתפייסים. כמו במשפחה. והנה, אף שאני מתקוממת נגד תפיסותיו של הרב קוק בענייני נשים, המודל החינוכי שלו פנטסטי בעיניי ואני מלמדת אותו בשמחה. תהליך הברירה הזה יוצר בהירות: משילים שכבות מסוימות, מתקנים כל מיני דברים, וזה לא פוגע בחוויית האמונה אלא יוצר חוויה דתית מדויקת, מהודקת ומורכבת יותר".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ד בסיון תשע"ו, 10.6.2016