מרחב ביתי של תורה | אריאל הורוביץ

ד"ר חנה קהת גדלה במאה שערים בבית אצולה תורנית, שעמו היא ממשיכה לנהל דיאלוג גם כשהפליגה משם למחוזות הפמיניזם הדתי והמחקר האקדמי. עם צאת ספרה החדש היא מנתחת את השינויים שחלו באידיאל של תלמוד תורה בעולם היהודי כיום, מותחת ביקורת על הרבנות ומחדליה ונוחתת מחדש בחיק התורה והאמונה

חנה קהת הייתה אמורה בכלל להיקרא "אליהו". זמן קצר לפני שנולדה סיים אביה, הרב שלמה פישר, לפענח כתב יד של הגאון מווילנא, ותכנן לקרוא לבנו על שם הגאון. משנולדה לו בת החליט לקרוא לה חנה, על שם אשתו של הגאון מווילנא. דמויות המופת של עולם התורה – הגאון מווילנא, החזון איש, החפץ חיים – מילאו את ילדותה של חנה, והיא מנהלת איתן דיאלוג עד היום. וכך גם עם אביה, ראש ישיבת איתרי, אב בית דין (לשעבר) בבית הדין הרבני בירושלים ומתלמידי החכמים הייחודיים בעולם החרדי, שגם בגיל 84 מבלה את רוב זמנו בבית המדרש.

התרחקותה האידיאולוגית מן הבית ומדרכו של האב – בצעירותה עברה קהת לשורות הציונות הדתית וייסדה את הארגון הדתי–פמיניסטי "קולך" – לא הרחיקה אותה מלימוד התורה, והניסיון להבינה וגם למתוח ביקורת על פרשנותה הוא חלק מחייה עד היום. בספרה החדש, "משהפכה תורה לתלמוד תורה" (הוצאת כרמל), עוסקת קהת בתמורות שחלו באידיאה של תלמוד התורה, במקומן של נשים בעולם לימוד התורה, וגם במאבקים השונים שהיא מנהלת על מעמד האישה בעולם האורתודוקסי, על המחירים שלהם ועל המורכבות שלהם.

צילום: מרים צחי

צילום: מרים צחי

מנגינת הלימוד

חנה קהת נולדה ב–1959 וגדלה בשכונת מאה שערים. לצד פעילותה הציבורית, היא מלמדת במכללת גבעת וושינגטון ובסמינר הקיבוצים. היא נשואה לרב ברוך קהת, בעבר ר"מ בישיבת אור עציון וכיום ר"מ בישיבת מחניים ובבית המדרש "חברותא" של האוניברסיטה העברית. את בית ילדותה מתארת קהת כבית דל אמצעים, שבו האב הוא נוכח–נפקד – נמצא בבית רק בסופי שבוע, מחנך את הילדים לאהבת התורה ומהווה מקור גאווה והשראה למשפחה כולה.

"מצד אחד אבא היה סוג של נפקד, אבל מצד שני הוא הכי נוכח, כיוון שכל הבית מגויס לטובתו", נזכרת קהת, "אמא שלי עבדה קשה ופרנסה בזמן שאבא שלי למד ולימד. לא זכיתי לראות אותו הרבה בילדותי. הוא היה יוצא מוקדם בבוקר ומגיע הביתה הרבה אחרי שהיינו הולכים לישון, ישן כמה שעות בבית ושוב יוצא. אני זוכרת בגעגוע איך הייתי שומעת אותו לומד לפנות בוקר, ועד היום מנגינת הלימוד חרותה בי. כילדים חווינו סוג של יתמות, אבל שוב, לא לגמרי, כי אבא חי ונוכח מאוד בשבתות. גדלנו עם הרבה גאווה, והלימוד של אבא הדביק גם אותי. ניסיתי ללמוד ולהתקרב לעולם הזה, בעצם על ידי ההתקרבות לאבא. השיח איתו נעשה דרך לימוד התורה, והרצון לקשר התערבב באהבת הלימוד. ניגשתי לתורה מתוך סקרנות, מתוך חיבור מאוד נכסף. זו השפה שבה אפשר לדבר עם אבא".

בבית אף שרר מתח בין דרכו הליטאית מאוד של הרב פישר, אביה של קהת, לבין הרקע החסידי של אמה. "אבא שלי חריג בין כל המשפחה. הוא חרדי ממאה שערים, מאוד ליטאי, ואילו אמי באה ממשפחה מאוד חסידית, אריסטוקרטית. אמא שלי הייתה יכולה להתחתן עם מתנגד רק מפני שהוא היה כזה עילוי. אבל לא רק הבית עצמו התנהל בין העולמות, אלא גם המקום שגרנו בו: לא חיינו ממש בתוך מאה שערים. גדלנו בחצר ששייכת לכנסייה האתיופית, קרוב לרחוב שטראוס. כמה רחובות ליד התגורר הרב יוסף שלום אלישיב, שגם הוא היה מעין נוכח–נפקד בביתו, ובאותה תקופה הוא עוד לא היה מנהיג הציבור הליטאי אלא דיין, שמדי פעם גם השמיצו אותו. בחצר שלנו גרו ביחד דתיים, חילונים, מפוני מעברות, יוצאי שואה, אנשים שהפכו אחר כך להיות פושעים וגנבים, וגם שוטרים. חיינו על הגבול".

הגבול הזה הוא גם מה שהביא את קהת אל הציונות הדתית, וגם כאן השפיעה עליה דמותו של אביה. "התקרבתי לציונות הדתית בגלל אבי", היא מספרת, "אבי בהשקפתו מאוד ביקורתי, ואני הייתי מאוד קרובה אליו, וכך גם שאבתי השראה מהתפיסה הציונית שלו. בבית שלנו התארחו כל הזמן תלמידי ישיבת הכותל ומרכז הרב. הרב שג"ר והרב פרומן היו בני בית אצלנו, והם היו מגיעים לשיעורים ולארוחות. נחשפתי לעולם הזה, והיה ברור שזה סוג של תפר. אבא שלי מאוד אהב את בני הישיבות הציוניות והעריך אותם, ובשלב מסוים היה לי ברור שלא אתחתן עם מישהו שלא שירת בצבא. דיברו כל כך הרבה בבית נגד אלה שלא משרתים בצבא, והפנמתי את זה".

התורה ממגנטת

ספרי לי על הביקורתיות של אביך.

"אבי היה ביקורתי קודם כול בעצם ההתנגדות שלו לחסידות. הוא עבד מאוד קשה כדי שלא נהיה חסידים. מגיל מאוד צעיר אני זוכרת שהבדיחות בבית היו על חסידים – היינו יושבים בשולחן שבת ומדברים דברי תורה וצוחקים על החסידים. אחר כך הייתה גם ביקורתיות על החברה החרדית. אמנם היינו בפנים, אך בבית הייתה ביקורת מאוד גדולה, מנקודת מבט ציונית, נגד הסגירות, נגד חוסר ההשכלה. אני זוכרת שפעמים רבות הייתי חוזרת הביתה ומתפעלת ממשהו שלימדו אותי בבית הספר, ואבי עיקם את האף ואמר שמלמדים אותי שטויות ושוטפים לי את המוח. זה דבק בי".

בספרה, המבוסס על עבודת הדוקטורט שכתבה, בוחנת קהת את השינויים שחלו באידיאל של תלמוד תורה בעולם היהודי בדורות האחרונים. קבוצות יהודיות רבות – העולם החסידי, הציונות הדתית, העולם החרדי–ליטאי ובדור האחרון גם העולם החילוני – אימצו מחדש את הערך של תלמוד תורה כערך מכונן, דבר שכלל לא היה מובן מאליו לאורך השנים. כיצד הצליחה התורה למשוך כל כך הרבה קבוצות ואנשים שונים באופיים? "כשהצגתי את השאלה הזו בפני אבי, הוא ענה לי: היא הנותנת", אומרת קהת בחיוך, "כלומר, שמכאן אנו למדים על גדולתה של התורה. אבל אני חיפשתי תשובות אחרות".

ומה מצאת?

"קודם כול, אכן נדהמתי מכמה גדול כוחה של התורה. אפילו העולם החילוני, שדיבר בראשית הדרך על היהודי החדש שהתנתק לגמרי מכבלי התורה שבעל פה, חוזר בשנים האחרונות לאמץ את ארון הספרים היהודי. יש בתורה כוח ממגנט, אבל חשוב להבין על אילו צרכים וערכים היא עונה בכל קבוצה וקבוצה. קח למשל את הציונות הדתית – המהפכה של לימוד התורה בעולם הציוני–דתי קרתה הודות לרב קוק. היחסים בין הרב קוק והמזרחי היו מורכבים, אבל הרב קוק ותלמידיו בחרו באפיק של החינוך, וכך הם הצליחו לקבוע את פני הדורות הבאים. הרב קוק, עם הכריזמה שלו, הצליח משום שהוא כבש את שדה החינוך, וכך הוטמע ערך לימוד התורה בציונות הדתית כערך שאין עליו עוררין.

"בעולם החסידות אפשר לדבר על שני שלבים של חזרה ללימוד התורה: השלב הראשון התרחש על רקע ההידרדרות של החסידות באמצע המאה התשע–עשרה. החסידות מצאה את עצמה בהתרוקנות ערכית ואידיאולוגית. תלמידיו של החוזה מלובלין מרדו בו משום שהם הרגישו הידרדרות וריקנות, והם יצרו מעין מרד פנים–חסידי של חזרה קיצונית לתורה. אני מדברת על המהפכה של 'היהודי הקדוש', הרבי מקוצק והאדמו"ר מגור. בשלב השני, בתחילת המאה העשרים, מתחוללת מהפכה אחרת שמתחברת לפרויקט של החזון איש, של התורה כמפלט מהציונות והחילוניות. התורה הופכת למעין סירת הצלה לכל החברה החרדית, וכך נוסדה חברת הלומדים החרדית.

"זה מצב חדש: עד תחילת המאה העשרים היה ברור שהתורה שייכת לאליטה, למנהיגות. אף אחד לא חשב שכל אחד חייב ללכת לישיבה. הישיבות הקלאסיות לא קמו בשביל ההמונים, אלא כדי להכשיר אליטה מנהיגותית. אבל בתחילת המאה העשרים הישיבות הופכות לחלק מפרויקט הצלת העם מציפורני החלוצים, הציונים והמשכילים. השלב הזה אף שונה מאוד מהשלב הראשון: הרבי מקוצק לא התכוון להנגיש את התורה להמונים, והוא לא חלם שיהיו לו מאות חסידים. הוא ראה את עצמו כמוביל קבוצה אליטיסטית. רק בתחילת המאה העשרים כל זה משתנה".

עיוות בחברת הלומדים

אבל גם הריאקציה החסידית הזו התאפשרה על רקע ההעמדה של תלמוד תורה כערך. מתי זה קורה?

"כשמדברים היום על תורה, ברור לכולם שמדברים על תלמוד תורה. אבל לפני העידן המודרני, כשהתחילה ההתנגדות לחסידות, היה ברור שיש תורה ויש חיים של תורה. התורה לא הייתה דווקא הלימוד עצמו, אלא הדתיות, חיי תורה. מי שרצה לדעת את התורה פנה לרבני הקהילות. אפשר להשוות זאת לעולם הרפואה: היום, כשאנו אומרים 'רפואה' אנו לא מתכוונים לבית ספר לרפואה באוניברסיטה, אלא לכל עולם הרפואה. כך גם התורה: ברור שיש בתי מדרש ולומדים, אבל אלה הם רק חלק אחד ממה שנקרא תורה.

"כריאקציה לצמיחת החסידות אנו פוגשים את יצירת הישיבה, והתורה הופכת למשהו אחר. אנו מוצאים אנשים שמתחילים לחשוב שכדי להוביל הם צריכים להיות ידענים ותלמידי חכמים וצריך להעלות אותם על נס, והם צריכים להפוך למשאת הנפש. זו סוג של מהפכה חברתית דתית, שלא תאפשר לכל בר בי רב, אדמו"ר שיש לו כמה חסידים, להנהיג את הציבור. זהו ניסיון להפוך את התורה לאליטיסטית, בלעדית: בלי לימוד תורה אין תורה. זה החידוש של ר' חיים מוולוז'ין – אל תבלבלו את המוח עם חצרות חסידים ועם דבקות, זו לא תורה. שם התחיל להיבנות האתוס של לימוד תורה. הישיבה מנסה לשמר, לרומם ולקבע את ההשכלה התורנית כגורם–על, בניגוד למי שמנסה לרומם את האדמו"רים החסידיים".

הכותרת של הספר לקוחה מדברים שאמר ישעיהו ליבוביץ בשיחה עם ש"י עגנון. ליבוביץ אומר לעגנון שבעיניו, "כוחה של התורה בעם ישראל נשבר משהפכה תורה לתלמוד תורה". את מסכימה עם הביקורת של ליבוביץ?

"לא. אני לא רואה את מרכזיות התורה באור שלילי, ואני לא מסכימה שזו הצרה של עם ישראל. ההגדרה של ליבוביץ נכונה – התורה אכן הפכה לתלמוד תורה – אך אני לא שיפוטית כלפי התהליך הזה, ואדרבה, אני שמחה בו. דווקא היום, בעולם ההתחדשות היהודית וסביבו, אני מזהה תהליך שסותר את הטענה של ליבוביץ. יש רצון להחזיר את התורה אל החיים. אבל אם אפשר לפרש את ליבוביץ ולהבין את האמירה שלו כמכוונת נגד חברת הלומדים, אז אני בהחלט מסכימה איתו.

"חברת הלומדים המסתגרת יצרה נתק בעייתי בין התורה ובין החיים, וכלפי זה אני ביקורתית. אני לא מסכימה עם כך שכולם צריכים ללמוד, אני לא מסכימה עם ההתנתקות מהצבא ועם כך שלא יוצאים לעבוד. אבל מצד שני, למרות שאני מאוד אוהבת את החסידות, אני חושבת שהיא לא יכולה לספק את חוט השדרה של העם היהודי. אם היינו מאבדים את עולם התורה – אם כולם היו הולכים לחסידות ולהשכלה, ולא היה נוצר גוף של לימוד תורה בעם ישראל – הענף שאנחנו יושבים עליו היה נגדע. ממש כך. המסורת של התלמוד והתורה שבעל פה מאז חורבן בית שני הוכיחה את עצמה. לכן אני לא מסכימה עם ליבוביץ. אני כן מסכימה שיש בעיות בחברת הלומדים ובעיוות שהיא מייצרת".

עיוות?

"כן. גם אבי הסכים עם הביקורת הזו, וכך גדלנו בבית. גדלנו כאצולה, ואצולה בחברה החרדית של אז היא אצולה שבה המשפחה ענייה ולא רואים את אבא כל השבוע. זו המשמעות. אבא שלי אף פעם לא חשב שכולם צריכים לעשות את מה שהוא עושה. הוא היה אומר לילדי השכונה שילכו לעבוד כשהם יגדלו. הוא מאוד הצר על כך שהתפתחה חברת לומדים מסתגרת. זה חלחל אלינו – אחי הגדול הלך לצבא כחרדי; תלמידים מישיבת חברון התגייסו בהשפעת אבי. זו לא דרך לכלל הציבור – כלל הציבור צריך לצאת לעבוד, לא להסתגר בישיבה".

אין בי סתירות

חנה קהת מוכרת בעיקר בזכות פעילותה הציבורית ומאבקיה השונים: בשנת 1998 הקימה את "קולך – פורום נשים דתיות", ארגון נשים אורתודוקסיות שניהל מאבקים חלוציים על מעמדן של נשים בחברה הדתית, והעלה על סדר היום סוגיות של הדרת נשים, סרבנות גט ופגיעות מיניות בקהילה. קהת מודה שכמעט אין השקה בין המחקר שלה לבין פעילותה הציבורית. "יש הבדל בולט בין תלמוד תורה שהתפתח בהדרה גמורה של נשים לבין המהפכה של לימוד התורה לנשים שקורה עכשיו. לאורך כל הדורות לימוד התורה הוא נושא גברי לגמרי, מדיר נשים, על חשבון נשים. העוול ההיסטורי של הדרת הנשים מעולם לימוד התורה מפריע לי, ולכן כתבתי פרק בספר, נספח, על לימוד תורה לנשים".

את מצליחה לחבר בין הפעילות הציבורית שלך לבין המחקר?

"להיפך – אני יוצרת מידור בין השניים. אין בי סתירות, כיוון שאני משכנת את התחומים במחלקות שונות בנפש. דווקא בשנים היותר קשות של הפעילות הציבורית, היכולת להתנתק מכל העשייה ולכתוב על תחומים אחרים הייתה כמין חמצן עבורי. המאבקים הפמיניסטיים הם מאבקים מאוד קשים ברמה האישית. אני מכניסה את עצמי לנושאים קשים וחושפת את עצמי לפגיעות אישיות, והעולם האקדמי הוא סוג של בועה שאני יכולה להירגע בה, להיות בה עם עצמי ולעשות את מה שאני אוהבת לעשות".

בכל מה שקשור למעמדן של נשים בעולם הדתי, קהת פסימית. "המצב של נשים עדיין רע מאוד מאוד", היא אומרת, "ובנושא הזה קיבלתי תמיכה מלאה מאבי. בכל פעם שהבאתי בפניו מסורבת גט או נפגעת אלימות מינית שנזקקה לעידוד, הוא תמיד תמך ועודד. מצד שני, הוא לא כל כך מאמין במאבק הפמיניסטי. ניסיתי להוכיח לו שאלמלא העצמת הקול של נשים, שום דבר לא היה זז. שום חוק שמגן על נשים לא היה נחקק מבלי שנשים פמיניסטיות תצאנה למאבק. אלמלא נשים לקחו את גורלן בידיהן, שום דבר לא היה משתנה. חיכינו 2,000 שנה, עברנו את המהפכה הצרפתית, ובכל זאת שום דבר לא קרה עד שנשים התחילו לקחת אחריות בתחילת המאה העשרים. אף אחד לא עשה בשבילנו את העבודה. גברים לא עשו כלום כדי לשנות את המצב".

למנוע עוולות

האם מתוך רצון למנוע עוולה כלפי נשים נעשות לפעמים טעויות לאורך הדרך במאבקים השונים? ניקח מקרה של מאבק בפייסבוק: חשיפת שמו ותמונתו של אדם שלא הסכים לתת גט לאשתו אחרי שבועיים של דיונים בבית הדין, מה שמחולל סערה ברשת ומכאן גם פגיעה בשמו של אותו אדם. מהם הקריטריונים במאבק הזה? האם דינו של סרבן גט שכולא את אשתו במשך שלוש שנים כדינו של בעל שמעכב את הגט במשך שבועיים? מה הקוד האתי במקרים כאלה?

"זו סוגיה מורכבת. בראש ובראשונה, קולן של נשים במסורת היהודית הוא עדיין מזערי, ואי אפשר לעשות תיקון חברתי מבלי להגביר את הקול. מבחינת הגברת הקול וזעקת העוולה, אני הקיצונית ביותר. אני יודעת שזה גורם להרבה אי נחת וכעס ולהרבה רעש ושנאה, אבל זה לא ילך בלי זה.

"לשאלתך: במקום שבו יש עוול, דקה אחת היא כבר יותר מדי. אם יש אדם שמטריד מינית, הוא לא צריך להישאר בתפקידו אפילו יום אחד. אישה שמרגישה שהיא כלואה בידי בעלה, שבעלה מחזיק אותה בצוואר, סובלת מחוסר צדק משווע. אי אפשר לישון בשקט אם העוול מתקיים, וצריך לחשוף אותו, ויפה שעה אחת קודם. גם שבועיים הם יותר מדי. לפני כמה שנים נחקק חוק שמפריד את סידור הגט מן הוויכוחים הממוניים. משנחקק החוק הזה אין שום סיבה בעולם שבני זוג יישארו נשואים אם הוחלט שהם צריכים להתגרש. התלות שבית הדין יוצר בין נתינת הגט לבין חלוקת הרכוש היא עוול משווע. זה אכזרי".

אבל את הרי יודעת שההחלטה להתגרש היא לא החלטה פשוטה כל כך. כאן בדיוק מתחילה המורכבות בשאלה האם להתגרש או לא. האם מרגע שצד אחד בנישואין מחליט שהוא רוצה להתגרש, וזה לא קורה, יש מבחינתך מקרה של סרבנות גט?

"בדיוק. סרבנות גט מתחילה כשאחד הצדדים רוצה להתגרש, וזה לא קורה. אז מתחיל העוול. אף צד בנישואין לא יכול להחזיק את השני בכוח. אני מכירה בכך שיש מקרים מסובכים. יש שלוש עוולות שצריך להילחם בהן: השימוש בילדים כקלף מיקוח, הסחטנות הממונית והשימוש בכוח ההלכתי. לצערי הגדול, ההלכה תורמת לזוועה הזו. אבל מעל לכול, אין שום סיבה להחזיק את חירותו של האחר כתנאי. אם יש מחלוקות ממוניות, אפשר לפתור אותן. זה לא קשור לגט. הכריכה של הגט יחד עם חלוקת הרכוש היא לא מוסרית ולא הוגנת. הכריכה הזו נעשית תוך מאבקי כוח ורוע. בית הדין מלבה את האש כי הוא רוצה לשמור על כוחו, וזה עוול. צריך גם לזכור שסרבנות גט היום היא הדדית. יש גם נשים שמסרבות לקבל גט, ואני רואה את זה באותה חומרה. בשני המקרים יש רשעות, ואני לעולם לא אתמוך בסרבנית גט".

מה לגבי פתרונות הלכתיים למצבים האלה? את מאמינה שההלכה יכולה להיות כוח שמסייע לפתור בעיות בתחומים של נישואים וגירושין

"יש פתרונות הלכתיים, אבל ההנהגה הרבנית בוחרת לא לאמץ אותם. ההנהגה תמיד מובלת על ידי הציבור, והיא מורכבת, לצערי, מפוליטיקאים קטנים, עם הרבה מאוד כוח ומעט מאוד אחריות. צריך להעמיד את הרבנים בפני עובדות, ואז הם מצטרפים ומיישרים קו. כך היה בכל תחום. לפני עשרים שנה קידמנו ב'קולך' את הנושא של הסכמי קדם נישואין, דבר שאף אחד לא חלם עליו, והיום מדברים על זה בבית הלל ובצהר. כך גם בתחום של שירת נשים או שמחת תורה: יש חיל חלוץ שמסמן את היעד, וההנהגה מצטרפת באיחור. הנושא הכי בוער בעיניי היום הוא נישואין וגירושין. הבעיה שם היא לא הלכתית אלא פוליטית: זה הפך למוסד פוליטי עם הרבה כוח, וזו בעיה".

מה היית ממליצה לזוג שרוצה להתחתן היום במדינת ישראל?

"בראש ובראשונה, ברור לי שאסור להתחתן בלי הסכם קדם נישואין. זה כמו לעלות על רכב בלי חגורת בטיחות. בנוסף, כל מי שמוכן למחות ולהתחתן מחוץ לרבנות, תבוא עליו הברכה. כך עשתה גם בתי. אבל מעבר לכך, הפרקטיקה של הקידושין בעייתית בעיניי. זו פרקטיקה שיוצרת עוול, והעוול מתחיל לצערי בהלכה עצמה. ההלכה עצמה היא בעייתית. יש כמה הלכות שאני לא שלמה איתן, וזו סוג של צפרדע שאני בולעת. זו הלכה לא טובה, מעוולת, אבל העוולה רק התעצמה במדינת ישראל. אם בקהילות ישראל היו רבנים שהתמודדו עם המקרים הסבוכים בקהילות שלהם ולקחו אחריות, הרי שהיום, כשהנישואים הפכו לתעשייה המונית ממלכתית, זו תופעה חברתית זוועתית בשם ההלכה. מבחינתי, העוולות והניצול קיימים כבר בעצם נתינת הטבעת, אבל את זה לפחות היה אפשר לפתור. כשזה הופך להיות תופעה, זה כבר סיפור אחר לגמרי. מדינת ישראל יצרה בעיה של אלפי מסורבות גט. היה צריך לקחת אחריות ולתקן תקנה, לעשות תנאי בכתובה או אפשרות של הפקעת קידושין, אבל הרבנים לא לוקחים אחריות. הם לא סופרים את האישה ממטר. מבחינתם, אי אפשר לעשות כלום".

משלימים ומתפייסים

את נחשפת לא רק למקרים של סרבנות גט ואטימות של הממסד הדתי, ולמקרים של פגיעות מיניות של בעלי סמכות, אלא גם ליחס מפלה כלפי נשים במקורות. העיסוק בתחומים הללו לא גרם לך אף פעם להרהר על המקום שלך בעולם הדתי? איך אפשר להמשיך להיות חלק מהסיפור הזה אחרי שנחשפים לכל הצדדים הבעייתיים שבו?

"מעולם לא חשבתי לעזוב את העולם הדתי. בחרתי להישאר בו, וזה קשה ומאתגר הרבה יותר. אין לי ספק שלא אוותר על התורה, על היהדות, האמונה והזהות שלי. אני דתייה, אני מאמינה, אני שייכת לקהילה ולמשפחה. בוודאי שהיו רגעי משבר. אחד המשברים הכי קשים שלי היו כשחקרתי את הגותו של הרב קוק, במסגרת הדוקטורט. בצעירותי אהבתי מאוד ללמוד את תורתו, אבל לאחרונה נתקלתי בשוביניזם הקיצוני שלו, כמעט שנאת נשים. כל האהבה שלי אליו התנפצה אל שנאת נשים חריפה. אבל למעשה, זה לא רק הרב קוק – אלה חז"ל והתורה עצמה.

"הכי קל לעזוב הכול ולהמשיך הלאה. אני בחרתי להישאר ולהתמודד, וזה הוביל אותי למקום יצירתי של כתיבה ולימוד. הייתי צריכה להתמודד, לבקר, לבנות תפיסה תיאולוגית. השחור–לבן הוא סוג של שטחיות. האפור בעיניי הוא לא פשרה, אלא מורכבות מאוד גדולה. היום, אחרי שפירקתי את כל הסוגיות של ההתנגשות בין התורה לבין העולם הפמיניסטי שלי, אני יכולה לומר שיש מספיק כלים, הן במסורת שבעל פה והן בתורה שבכתב, לחדש ולייצר קול פמיניסטי.

"בעיניי, יש בתיקון העולם והיהדות קדושה מאוד גדולה, אחרי כל ההיחשפות לעוולות. צריך להפריד בין הקב"ה והאמונה בו לבין התורה, המסורת, החברה והמנהיגות הדתית. היכולת להבחין בין הרמות השונות הללו מעניקה עוגן לעולם הדתי. לכן חשוב כל כך שנשים ילמדו תורה ויבינו שהעובדה שיש רב רשע אין פירושה, חס ושלום, שהקב"ה רשע, והעובדה שהחברה הדתית מבולבלת אין פירושה שאי אפשר ללמוד תורה ולהתחבר לקולות אחרים בה. אני כמעט לא רואה דרך לחנך יהודי מאמין, אותנטי, נאמן לעצמו, מבלי שהוא ימצא בעצמו את הדרך שלו לקב"ה. אני לא שוללת את הדרך של תמימות וצייתנות. מי שלא רוצה לשאול שאלות, שיבושם לו. אבל מי שמוכן להתמודד עם אתגרים, צריך לפלס לעצמו את הדרך".

אבל ברגע הזה של אובדן התמימות, יש טראומה.

"כן. ולכן כדאי, בעיניי, לאבד את התמימות בגיל מאוד מוקדם. מבחינה אישית, הייתה לי הזכות לגדול בבית של תורה, עם הביטחון שבתורה, עם הידיעה שיש בתורה מענה לכל דבר. אבי תמיד אומר שאין דבר שהתורה לא יכולה להכיל. יש בתורה הכול, ואין אתגר שהיא לא יכולה להתמודד איתו. האמירה הזו סייעה לי להתגבר על המשברים עם התורה. כשצנחתי, לא צנחתי אל תהום אלא אל מרחב ביתי של תורה. אם התאכזבתי מרב מסוים או מטקסט מסוים, ידעתי שיש מספיק דרכים אחרות לבחור בהן. אז מתרגזים, רבים, ואחרי דקה משלימים ומתפייסים. כמו במשפחה. והנה, אף שאני מתקוממת נגד תפיסותיו של הרב קוק בענייני נשים, המודל החינוכי שלו פנטסטי בעיניי ואני מלמדת אותו בשמחה. תהליך הברירה הזה יוצר בהירות: משילים שכבות מסוימות, מתקנים כל מיני דברים, וזה לא פוגע בחוויית האמונה אלא יוצר חוויה דתית מדויקת, מהודקת ומורכבת יותר".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ד בסיון תשע"ו, 10.6.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 ביוני 2016, ב-גיליון נשא שבועות תשע"ו - 983 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 12 תגובות.

  1. תלמוד תורה כערך מכונן

    בס"ד ז' בסיון ע"ו

    תמוהים דברי הגב' קהת ש'תלמוד תורה כערך מכונן' היא 'חידוש ליטאי'.

    התורה מליאה ציוויים וייעודים להגות בתורה ולהידבק בה: 'למען תהיה תורת ה' בפיך', 'השמר פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך', 'ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך…'. שבט הלוי הוקדש בין השאר כדי ש'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'.

    מלך ישראל מצווה לכתוב לו את ספר התורה 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה'…'. יהושע מצטווה: 'לא ימוש ספר התורה הזה והגית בו יומם ולילה כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל'. דוד המלך שר: 'מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי', ואף כשהוא נרדף על נפשו – התורה היא נחמתו: 'זאת נחמתי בעניי כי אמרתך חייתני, זדים הליצוני עד מאד מתורתך לא נטיתי'.

    אף הנביאים מציבים את הייעוד שהתורה תהיה נחלת הכל: 'וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך', 'ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים', ובעקבותיהם קוראים אנשי כנסת הגדולה: 'והעמידו תלמידים הרבה'. ומתקנים שכל אדם מישראל יבקש בתפילתו מדי יום ביומו: 'והערב נא את דברי תורתך בפינו ובפיות צאצאינו וצאצאי עמך ישראל, ונהיה כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה', 'ותן בליבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות את כל דברי תלמוד תורתך באהבה', 'כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה" וכו'.

    חכמים לא רק הצהירו ש'תלמוד תורה כנגד כולם', אלא דאגו שכל אחד ואחד יוכל ליהנות מאורה של תורה. חמש עשרה שנים ייעדו חכמים להכשרתו של כל אדם מישראל לתורה: בן חמש למקרא, בן עשר למשנה ובן חמש עשרה לתלמוד' אחר כך, בגיל עשרים, ייצא האדם 'לכוח' ו'לרדוף', לפעול ליישובו של עולם על פי מה שלמד בתורה.

    הכהן הגדול יהושע בן גמלא תיקן שיושיבו מלמדי תינוקות בכל עיר ובכל כפר כדי שלא יישאר ילד אחד ללא ידיעת התורה. אף שהיה סמוך לחורבן, התקיימה תקנות לדורות, ובכל העולם היהודי, אף בקהילה הנידחת והענייה ביותר, דאגה הקהילה וכל אחד מהיחידים, שכל ילדי ישראל ילמדו תורה. אלף ושמונה מאות שנה לפני שהאנושות חשבה על 'חוק חינוך חובה'.

    יהודים מכל המעמדות הקפידו לקבוע עתים לתורה. עגלונים ובעלי מלאכה פשוטים היו לומדים בחבורה חומש, משניות, עין-יעקב וחיי-אדם וכיו"ב, ו'בעלי בתים' מצאו להם 'חברת ש"ס, שבה צללו לעמקי סוגיות התלמוד. לפני יציאתם לעמל יומם אחרי תפילת שחרית, ובסיום יום עבודתם, 'בין מנחה מעריב', קבעו יהודים עצמם ללימוד התורה.

    ובכל הדורות ובכל הקהילות, בבל וארץ ישראל, מצרים וכורדיסטאן, תורכיה יוון וצפון אפריקה, יוון ואיטליה, ספרד וצרפת, אשכנז ופולין, הולנד והונגריה, בוהמיה ומורביה – קמו ישיבות. ישיבות קטנות מקומיות וישיבות גדולות מרכזיות; ישיבות לצעירים שהכשירו הן גדולי תורה והן 'בעלי בתים' אוהבי תורה; וישיבות לתלמידי חכמים מובהקים, שהעמיקו בתורה ויצרו יצירות תורניות חשובות. בספרד ואיטליה קראו לזה 'הסגר', באשכנז ופולין תירגמו את המושג ל'קלויז', וכיום קוראים לזה 'כולל'. התורה ניתנה לכל ישראל, וכל אחד מצא בה את מזונו הרוחני המתאים לו.

    על הישיבות ובתי המדרש, בדורות השונים ובארצות השונות, ימצא המעיין חומר עשיר בספרו של פרופ' מרדכי ברויאר ז"ל, 'אוהלי תורה', ובאסופת המחקרים, 'ישיבות ובתי מדרשות' (בעריכת פרופ' עמנואל אטקס). שניהם בהוצאת 'מרכז זלמן שז"ר'

    • רבי יעקב יוסף מפולנאה (תולדות יעקב יוסף, פרשת שלח, דף קמ,ג) שואל: איך ניתן לצוות ואהבת לרעך כמוך, ואהבת את ה' אלקיך, שהוא ציווי בדבר שאין מסור ביד האדם לעשותו'? והוא משיב: 'במה שכתב המפרש להרמב"ם בפרק ב' מהלכות יסודי התורה, וז"ל: "ולא ניתנו כל המצוות אלא כדי שנגיע לזו המדרגה לאהבה את ה' וכו'", והיינו ע"י שידבק בתורה שהוא דרך ה', אז ממילא יבוא לו בליבו אהבתו יתברך, וכמו שאמר באבות: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה וכו'", כי על ידי קירבה בתורה יהיה אהוב לך ואתה אוהבו'.

      דווקא לימוד התורה בעיון מעצים את הקשר עם נותן התורה
      'כי ידיעת התורה הנקרא אין סוף. כי יותר שיודע ומשיג בדביקות התורה, אז יותר תאב לדביקות הבורא ותורתו כאילו לא ידע והשיג כלל, ועל זה הדרך אמר שלמה "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", ר"ל כל מה שאחכמה יותר בדביקות התורה, אז אני רואה ומשיג יותר עומק המושג…' (שם, דף קמא,ג-ד)

      ככל שעוסקים בתורה ומכירים את דרכי ה' מתמלאים באהבה ושמחה ומאידך מרגישים את העומק האינסופי של דבר ה', ומשתאים מול גדלותו האינסופית של נותן התורה – ואז כדברי מהר"ל ב'תפארת ישראל', מקשרים את התורה בנותנה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • ומדברי בעל התניא

      על רום מעלת לימוד התורה כותב רבי שניאור זלמן מלאדי (ליקוטי אמרים, פרק כג):

      '… אך המחשבה וההרהור בדברי תורה שבמוח, וכוח הדבור שבפה, שהם לבושים הפנימיים של נפש האלקית, וכל שכן נפש האלקית עצמה – כולם מיוחדים ממש בייחוד גמור ברצון העליון… כי רצון העליון הוא הוא הדבר הלכה עצמה שמהרהר ומדבר בה, שכל ההלכות הן פרטי המשכות פנימיות הרצון העליון עצמו, שכך עלה ברצונו יתברך שדבר זה מותר או כשר או פטור או להיפך. וכן כל צירופי אותיות תנ"ך הן המשכת רצונו וחכמתו המיוחדות באין-סוף ב"ה בתכלית הייחוד, שהוא היודע והוא המדע וכו', וזה שאמר דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד… ובזה יובן למה גדלה מאד מעלת העסק בתורה יותר מכל המצוות, ואפילו מתפילה שהיא ייחוד עולמות עליונים…'

    • תיקונים לתגובה 'תלמוד תורה כערך מכונן'

      פיסקה 1, שורה 1:
      … 'השמר לך פן תשכח…

      פיסקה 2, שורה 2:
      … 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך…

      פיסקה 3, שורה 3:
      … 'והערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך..

      פיסקה 7, שורה 1-2:.
      … תורכיה יוון וארצות הבלקן, צפון אפריקה ואיטליה… (

    • הנגשת התורה לרבים כמנוף להעמקה

      בס"ד ט' בסיון ע"ו

      כבר בתורה מצטוים ישראל לקרוא את התורה בסיום שנת השמיטה 'נגד כל ישראל… למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת'. משה מתקן לישראל שיקראו בתורה בשני וחמישי ובשבתות כדי שלא יהיו שלושה ימים בלי תורה, ועזרא הסופר מרחיב תקנה זו.

      עזרא מכנס את העם וקורא להם בספר תורת משה '… והלוים מבינים את העם לתורה והעם על עמדם, ויקראו בספר בתורת האלקים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא' (נחמיה ט), כשהדגש הוא שאין כאן 'קריאה ריטואלית' גרידא, אלא קריאה על מנת שהעם יבין, וכדברי חז"ל (מגילה ג): 'ויקראו – זה מקרא; מפורש – זה תרגום; ושום שכל – אלו הפסוקים; ויבינו במקרא – אלו פסקי טעמים, ואמרי לה: אלו המסורות'.

      בית הכנסת היה לא רק מקום תפילה, אלא מקום ללימוד תורה. קריאת התורה לוותה בתרגומים ובדרשות ששילבו הלכה ואגדה מעניינן של פרשיות התורה, וממגמה זו צמחה בארץ ישראל ספרות מדרשי הלכה ואגדה, ובבבל ה'שאילתות'.

      אך חיבור המשנה בידי רבי יהודה הנשיא הביא להנחלת התורה לעם כולו. מעתה היה בידי העם כולו חיבור אחד המסכם את כל התורה שבעל פה לפי נושאים. המשנה ממלאת תפקיד כפול. מחד מביאה להרחבת מעגל לומדי התורה כספר לימוד ושינון לנערים בני עשר ויהודים פשוטים, והן לנקודת מוצא לתלמידי חכמים מופלגים המעיינים ומעמיקים בה ויוצרים סביבה ספרות שלימה של תלמודים וקבצי ברייתות.

      אותה השפעה כפולה יש גם לספרות שיצרו הראשונים בימי הביניים. הן הנגשת התורה לרבים, והן נקודת מוצא לעיון מעמיק המפתח ומרחיב את התורה.

      רש"י במפעלו הפרשני המקיף את כל התנ"ך והתלמוד הבבלי, מאפשר ל'בעל הבית' וללומד המתחיל להבין את דברי התלמוד ולמצוא את דרכו בהם, ובו בזמן סולל את הדרך ללמדנים המעמיקים לעטרו בספרות עניפה של 'תוספות' וחידושים, שהולכת ונוצרת ללא הפסק.

      וכך הרמב"ם מתרגם את המשנה לערבית כדי שיוכל גם האדם הפשוט לקבל ידע מקיף בתורה שבעל פה. ולא רק בהלכה. הקדמותיו למשנה, למסכת אבות ולפרק 'חלק' הן ממקורות היסוד של לימוד יסודות האמונה והערכים.

      אף 'משנה התורה' של הרמב"ם פורס את מצעה של התורה כולה, מהלכות תפילה וברכות, שבת ומועדים ואיסור והיתר עד הלכות המקדש והארץ והלכות מלכים ומלחמותיהם, ובראש ובראשונה 'ספר המדע' המציג בבהירות את יסודות האמונה והערכים שהתורה מחנכת את האדם האומה והעולם כולו ליישומם.

      ושוב, יש כאן מזון רוחני לכל נפש. מחד זוכים לידיעת התורה המביאה לידי מעשה, כלשון הרמב"ם: 'ואפשר שיידעם הכל, גדול וקטן, איש ואשה, בעל לב רחב ובעל לב קצר' (יסודי התורה ד,יג). ומאידך מהווה חיבורו של הרמב"ם יסוד לספרות עצומה של פרשנות וחידושים, המבארים את מקורותיו וגדריו,.

      חיבורו של הרמב"ם הניח את היסוד לספרות שלימה השואפת לסיכום ו'קודיפיקציה' של הדיונים ההלכתיים המסועפים ולגיבושם לכלל מערכת מובנית ובהירה. ובעקבות הרמב"ם נוצרים ספר 'ארבעה טורים' לרבי יעקב בן הרא"ש וספרי ה'בית יוסף' ו'שולחן ערוך' לרבי יוסף קארו. קודיפיקציות, שאף הן הביאו להנגשת התורה לרבים, ובד ובבד פתחו פתח לדיונים הלכתיים מעמיקים, הן בתחום הבנת מקורותיהם וגדריהם והן בתחום יישום עקרונותיהם במצבים מתחדשים.

      וכך כמאתיים שנה אחרי חתימת השולחן ערוך והתקבלותו, מתעוררים במקביל רבי אברהם דנציג מתותנו של הגר"א ורבי שניאור זלמן מלאדי תלמידו של המגיד ממזריטש, ומנגישים את ההלכה לרבים, ב'חיי אדם' ו'חכמת אדם' של ר"א דנציג, וב'שו"ע הרב' של רש"ז מלאדי – ואף הם סוללים את הדרך לספרות שלימה של מסכמי ההלכה, 'קיצור שו"ע' ו'דרך החיים', 'ערוך השולחן' ו'משנה ברורה', 'בן איש חי' ו'כף החיים' וממשיכיהם בדורנו.
      (ובהם הסבא של הגב' קהת, רבי אליעזר דוד בראנד זצ"ל, שהיה מראשי 'אוצר הפוסקים', וגיסה בעל אחותה, הרב ברוך וייס נר"ו בעל 'ברכות שמים' על הלכות נטילת ידיים ו'ברכות הורי' על הלכות נשיאת כפיים)

      הנה כי כן, השאיפה לסכם ולפשט את דברי התורה כדי להנגישם לרבים – היא עצמה מהווה מנוף להרחבת התורה ופיתוחה מתוך הבנה והעמקה!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • פיסקה 4, שורה 1:
      אף חיבור המשנה בידי רבי…

    • הבעיות שעלולות להיווצר במסירת התורה לרבים -, ודרכי הפתרון

      בס"ד י' בסיון ע"ו

      ראינו את היתרונות הגדולים שבריבוי הלומדים. אין להתעלם גם מהסיכונים, וביניהם:

      (א) הבנה מוטעית של דברי תורה על ידי 'תלמידים שלא שימשו כל צורכם'.
      (ב) ריבוי הדיעות עלול להביא למחלוקות חריפות, העלולות לגלוש לרמה של 'לא נהגו כבוד זה בזה' וכיו"ב.

      משום כך דאגו החכמים שפעלו להרחבת מעגל הלומדים, ליצור 'בלמים ואיזונים' שימנעו גלישה לטעויות ומחלוקות.

      דוד המלך הקפיד להיות 'גלי מסכתא', ללמוד בחבורה ולהקשיב גם לדעות חבריו, ולכן נאמר בו 'ובכל אשר יפנה ישכיל'. וכך הוא מקבל את דעתה של אביגיל, שאף שנמשח למלך ע"י נביא, עדיין אינו יכול להעניש את המורדים בו כל עוד 'לא יצא טבעו בעולם', והוא משבח אותה: 'ברוך טעמך אשר כליתיני מבוא בדמים'

      אנשי כנסת הגדולה שהורו 'העמידו תלמידים הרבה', עשו סייג לדבריהם, ודרשו: 'הוו מתונים בדין'. כאשר הלומד מורגל לזהירות בעיונו, לא יגיע למסכנות מעשיות נמהרות שיובילוהו ח"ו לטעות ולמחלוקת.

      הלל הזקן, עם מודעותו לערכו הייחודי 'אם אין אני לי מי לי', לא שכח גם את הצד השני של המטבע: 'וכשאני לעצמי מה אני', ולפיכך, רק מתוך ההקשבה לדעת החולקים עליו בנסיון לרדת לסוף דעתם ונימוקיהם, רק כך תתברר האמת השלימה. ובהתאם לכך, נהגו תלמידיו לשנות את דברי בית שמאי לפני דבריהם, והסביר החתם-סופר שלא היתה זו רק מחווה של נימוס, אלא תובנה עמוקה שהבנת דברי החולק עלי חיונית להגיע לבירור האמת בשלימותה.

      אף מרביץ התורה הגדול, רבי יהודה הנשיא, הורה שהאדם מגיע לדרך הישרה על ידי בחינת דעתו מול דעת זולתו, וכך מוצא האדם את הדרך הישרה 'שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם' (אבות ב,א).

      ומייסדה של ישיבת וולוז'ין, שהקרינה תורה לעולם כולו, רבי חיים מוולוז'ין, מעודד את הלומד להתווכח עם רבותיו ואף עם קדמונים, בפרשו את הנחיית המשנה: 'והוי מתאבק בעפר רגליהם' מלשון 'מאבק'. אך ה'מאבק' צריך להיות 'בעפר רגליהם', מתוך ידיעת גודל מעלתם וענווה עצומה כלפיהם, ענווה המביאה להשתדלות גדולה לירד לסוף דעתם ולא לדחות דבריהם 'בגילי דחיטתא'.

      דברי החת"ס, ר"ח מוולוז'ין ומקורות נוספים ציטטתי ביתר אורך בתגובתי 'קצת על תרבות המחלוקת ביהדות', על מאמרו של ליאון ויזלטיר, יהודי פולמוסי', באתר זה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר.

    • על הרה"ג ברוך וייס זצ"ל, חתנו של הגר"ש פישר שליט"א, הנזכר בתגובתי 'הנגשת התורה לרבים כמנוף להעמקה' (פיסקה 11), אמר חותנו שהיה 'שר בתורה וגדול במידות וביראת שמים', ראו באשכול עליו בפורום 'בחדרי חרדים'.

  2. עין הקורא - הסכמי קדם נישואין

    בס"ד י"א בסיון תשע"ו

    לגבי הסכמי ממון קדם-נישואין, שהזכירה הכותבת. הנושא נידון בהרחבה ע"י פוסקי דורנו. הפנייה לחומר רב ודיעות לכאן ולכאן, ימצא המעיין במאמרו של עו"ד אלישי בן-יצחק, 'ואפנה על ימין או על שמאל – הסכמי קדם-נישואין' (באתר 'עו"ד על הפרשה'), ליד הערות 14-20. לזה יש להוסיף את מאמרו של הרב פינחס שפירא, 'תוקפו של גט שניתן עקב הסכם ממון קדם-נישואין. ראו גם במאמרו של הרב אליעזר איגרא, 'על הסכם קדם נישואין – היבט מעשי', צהר כ'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    יש הסכמים, שמצד השוויוניות, מטילים גם על האישה סנקציות אם תסרב להתגרש. לענ"ד, ואינני פוסק-הלכה!, יש לבדוק האם אין בכך עקירת תקנת הכתובה שחייבו חכמים 'כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה', וצריך בדיקה אם דיברו בזה הפוסקים שדנו בסוגיא.

    • לפתח גישה נכונה

      ידוע הסיפור על עיר ידועה שבה נשבר המעקה של הגשר ואנשים נפלו ונפצעו. נמנו חכמי העיר ובנו ליד הגשר בית חולים כדי שהפצועים יטופלו במהירות. את העיקר שכחו – לתקן את המעקה כדי למנוע נפילה

      מעבר לפתרונות משפטיים כאלה או אחרים, חשוב לבנות את התודעה, שגירושין לא צריכים להיות טראומה משולשת, לאב לאם ולילדים. כאשר מבינים בני הזוג שצריך לטובת כולם להגיע להסדר שיאפשר לשני בני הזוג לפתוח בחיים חדשים באופן שיאפשר לשניהם תנאים כלכליים סבירים והמשך האחריות והקשר עם הילדים. – ימצאו שניהם את הדרך לגישור נכון,שיביא בעזר ה' להבנות והסכמות שייטיבו לכולם….

      והעיקר לענ"ד למנוע מראש את הנפילה. והדרך היא.לענ"ד: לאמץ את הדרכות הרמב"ם (סוף פרק ט"ו מהלכות אישות): לטפח את ההוקרה ההדדית המביאה. להקשבה ונתינה הדדית. כששני בני הזוג מפנימים שאת התחרותיות משאירים בחוץ.'המרחב הביתי' הוא מקום של רצון לתת, לתת לבן/בת הזוג, ולתת לילדים – הופך הבית למקום של 'תורת חיים ואהבת חסד', שכולם מוצאים בו את מקומם.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • בתגובה 'עין הקורא – הסכמי קדם נישואין', פיסקה 1, שורה 3-4:
      … במאמרו של הרב פינחס שפירא, 'תוקפו של גט שניתן ע"פ הסכם קדם נישואין', תחומין ל"ה…

    • 'ברית גורל'' ו'ברית ייעוד' (הערה)

      נישואין הניתנים לפירוק מהיר, הן ברצון הבעל והן ברצון ברצון האישה, מוכרים בדין התורה לבני נח, כמבואר ברמב"ם הלכות מלכים ט,יב. רק אצל בני ישראל יש בעיות של 'גט המעושה' ושל 'שלא תהא קלה בעיניו להוציאה'.וכיוצא באלה.

      אולי יש הבדל בין הזוגיות של בני נח שהיא בבחינת 'ברית גורל' שעיקרה לספק את רצונם וצרכיהם של שני בני הזוג. לעומתם בני ישראל באים ב'ברית ייעוד' – להקים 'בית יהודי' שיקרין אור לעולם כולו, בית שבו יגדלו ילדים ויתחנכו לאמונה, לתורה ולמעשים טובים – כאן יש שאיפה (כמובן, לא בכל מחיר…) להקים בניין יציב, 'מרחב ביתי מוגן'!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: