פורצת את הגזֵרה הקדומה | רבקה מנוביץ–מעייני

בניגוד לטרגדיה היוונית, שבה המנוע של הסיפור הוא קללה קדומה, מגילת רות מתגלה כסיפור עלילתי הפוך שמבשר את התיקון. על חטאי לוט, מואב ועמון, והתיקון של רות

מגילת רות שובבה את נפשי עוד בימי נעוריי. קראתי אותה פעמים רבות ובאופנים שונים. הקריאה המכוננת ביותר הייתה זו שקראתי עם אמא שלי. אמי ע"ה הייתה נוהגת ללמד את המגילה בחג השבועות במקומות שונים בארץ; היא קראה למעמד זה "הקראה". היא החלה בכך עוד בחו"ל בבית הספר התורני של ריגה שבו לימדה תנ"ך ועברית. עבור הציבור שנהר ל"הקראות" הייתה זו חוויה מרנינה. כך סיפרו לי לימים נשים ששמעו אותה.

כשהקמתי את בית הספר הדתי הראשון לתיאטרון במכללת אמונה, שעל ערשו עמדתי לפני עשרים שנה, הייתה הבחירה במגילת רות להפקת המחזה הראשון של סטודנטיות התיאטרון שלנו כמעט טבעית. ביקשתי לקרוא את המגילה מחדש. מהו הז'אנר האמנותי שבו היא כתובה? העיון הצורני הוליד תגלית: רות איננה פסטורלה קיצית חביבה כפי שזו יכולה להצטייר בעיני הקורא הפשוט, אלא יצירה בעלת אלמנטים דרמטיים מובהקים. יתר על כן, ככל שהמשכתי לעיין במגילה נתגלה לי כי היא רצופה אלמנטים אריסטוטליים ממש.

הנחת העבודה שלפנינו מבנה אריסטוטלי הייתה מרגשת. אלא שבהמשך נוכחתי שזו נכונה רק לגבי חלקה של היצירה ולא עד סופה. סיום הסיפור מכין לנו הפתעה. העלילה שעומדת לאורך כל הדרך בכללי הפואטיקה המקובלים חורגת לקראת הסיום מהפאבולה הקלאסית והסיום "האחר" הופך את התמה הטרגדית על פיה: מעלילה שבנויה כדרמת פעולה יוונית היא נהפכת על ידי הסיום הזה ליצירה יהודית חדורת אמונה, רווית השגחה ומלאת תקווה קיומית. היפוכה הגמור של טרגדיית הגורל היוונית.

רות‭ ‬איננה‭ ‬פסטורלה‭ ‬קיצית‭ ‬וחביבה‭. ‬חנה‭ ‬גולדברג‭, "‬קציר‭"‬ מתוך‭ ‬התערוכה‭ "‬במדבר‭" ‬המוצגת‭ ‬ב‭"‬הסטודיו‭", ‬יד‭ ‬חרוצים‭ ‬19‭, ‬ירושלים

רות‭ ‬איננה‭ ‬פסטורלה‭ ‬קיצית‭ ‬וחביבה‭. ‬חנה‭ ‬גולדברג‭, "‬קציר‭"‬
מתוך‭ ‬התערוכה‭ "‬במדבר‭" ‬המוצגת‭ ‬ב‭"‬הסטודיו‭", ‬יד‭ ‬חרוצים‭ ‬19‭, ‬ירושלים

יחידה עם תחילה וסוף

אריסטו התבסס על המלך אדיפוס של סופוקלס. לכאורה מה ליצירת קודש ולמיתולוגיות הפגאניות? הן חזקה על יוצר המגילה שלא הכיר לא את אריסטו ולא את תורותיו הפואטיות.

מסתבר שעקרונות הפואטיקה של אריסטו הם יסודות כתיבה קמאיים–טבעיים, שעד היום כל יצירה אמנותית טובה יצוקה בהם, ומגילת רות, לצד היותה מגילת קודש, היא גם יצירה אמנותית מובהקת שהמבנה הצורני שלה משרת את  המשמעות הפנימית שלה. בבחינת המדיום הוא גם המסר.

אחד מאדני המבנה האריסטוטלי ואולי הראשון שבהם הוא הכלל שכל יצירה היא יחידה עצמאית שיש בה התחלה, אמצע וסוף. התחלה, אמצע וסוף, מחדש אריסטו, חייבים להיות מושכלים ואסור שיהיו מקריים. בחירת היוצר בסוג הפתיחה ובסוג הסיום, מהיכן להתחיל את הסיפור, מתי יהיה שיא העלילה וכיצד זו תסתיים, חייבת להיות בחירה מודעת, מתוכננת ולא אקראית. בחירה זו נובעת באופן קטגורי ממה שהיוצר רוצה להגיד.

עלילת יוסף ואחיו תהיה עלילה בעלת אמירה שונה אם תתחיל במעשה תפירת כתונת הפסים על ידי יעקב לבנו המועדף ותסתיים בהשלכתו לבור על ידי אחיו, מאשר אם הסיפור יסתיים בהתגלות יוסף כמלך ובפיוס. במקרה הראשון תהיה זו דרמה משפחתית של קנאה בין אחים על בסיס הפליה הורית וסיום טרגי. במקרה השני תהיה זו מעשייה בעלת "הפי–אנד". בשני המקרים יהיה זה סיפור אנושי המסופר על ידי יוצר אנושי.

שונה לגמרי יהיה הסיפור אם יתחיל בברית בין הבתרים, ימשיך בהבטחה "וגר יהיה זרעך בארץ לא להם", יגיע לשיאו בעבדות ויסתיים ביציאת מצרים ובגאולת שבטי ישראל – צאצאי אותו יעקב שתפר בעבר הרחוק, לבנו המועדף, כתונת פסים.

במקרה הראשון זהו סיפורו של יוצר אנושי המתבונן במעשי אנוש. במקרה השני זהו סיפורו של היוצר הא–לוהי המתאר את מהלכיו של קורא הדורות מראש, מתחקה אחר נוסחת ניהול העולם שלו  ובודק כיצד הוא מנתב את ההיסטוריה באמצעות פעולה אנושית.

במה עוסקת מגילת רות? מה רצה יוצר המגילה להגיד? גם חז"ל תהו על כך, ובלשונם: "מגילה זו שאין בה לא איסור ולא היתר על שום מה נכתבה?". לשאלה זו ניתנו תשובות רבות, ביניהן הקביעה שהמטרה היא תיעוד מגילת היוחסין של שושלת בית המלוכה של עם ישראל. אני בחרתי בתשובה שכוללת את הכול: מגילת רות היא מגילה של תיקון.

תיקון הגורל

מהו דגם התיקון היהודי – תיקון גורל הפרט או תיקון גורלו של עם? על שאלה זו מבקשת עלילת המגילה להשיב, וזאת על ידי תיאור התנועה האנושית מנקודת הקלקול אל נקודת הסיום של התיקון.

גם בדרמה היוונית יש תיקון, אבל התנועה מקלקול לתיקון שבדרמה הקלאסית היא תיקון קתרטי. קתרזיס איננו תיקון אלא הפגה. הגיבור מתריס נגד הגורל אבל נכשל לבסוף. ההסתבכות אמנם נפרמת  אבל אין מנוס מהתגשמות חזון הגורל הטרגי.

אדיפוס מתקומם נגד הקללה הרובצת עליו, הוא מתפתל, נאבק, עושה משגים רבים, בולע כמויות של מרורים. לרגעים נראה שהצליח אבל בסוף ימצא עצמו מובס ועיוור מול הקללה שאי אפשר שלא תתקיים. לא כן התיקון היהודי.

מהו התיקון במגילת רות, וכיצד הוא מופיע בפאבולה הצורנית של המגילה?

הדרמה הקלאסית מכירה בחלוקה מקובלת:

פתיחה – פרולוג או אקספוזיציה, סיבוך, משבר, הכרה, מהפך, תיקון והתרה, אפילוג/סיום.

פאבולה דרמתית

כאשר משבצים אל תוך התרשים הזה את עלילת רות, מתקבלת התמונה הבאה:

פרולוג או אקספוזיציה: לפנינו הקדמה לעלילה ותצוגה. היוצר מצייר תמונת מצב: "ויהי בימי שפוט השופטים, ויהי רעב בארץ". תמונת מצב של עם הנתון בתקופת שפל, אנרכיה ובצורת, ולאחריה תצוגת הגיבורים. כבר בשמותיהם נשתלים הרמזים להתפתחות העתידית של קורותיהם: אלימלך, נעמי, מחלון, כליון. לפנינו פתיחה בעלת תשתית רגועה כביכול, אבל עם פוטנציאל של פיצוץ.

סיבוך – הפרת השלווה: "וילך איש…" – התחלת התנועה וההסתבכות, בריחת המנהיג בעת צרה. העלילה עוברת למקום התרחשות אחר.

פעולה: "וישאו להם נשים נכריות".

משבר:  "וימותו". משפחה שלמה מתבוללת, יורדת מנכסיה ועומדת לכלות מן העולם.  במקרא יקראו לעונש כזה "כרת". בקלאסיקה תהיה זו טרגדיה.

הכרה: גיבורה חדשה שעד כה הייתה פאסיבית חודרת לתמונה – נעמי. היא תיטול מעתה את היוזמה: "ותקם", "ותשב", "ותצא", "ותלכנה". לפנינו ארבעה פעלים רצופים, המכניסים אותנו לאווירה של פעילות מואצת שבאה מתוך הכרה חדשה. נעמי הישנה, הנשלטת על ידי בעלה ועל ידי גורלה, משתנה. נעמי חדשה נולדת ויחד איתה נכנסת דמות חדשה לתמונה – רות.

השיבה: "אל תקראנה לי נעמי קראנה לי מרה". רות בין המלקטות, ירידה נוספת לתחתיות השפל; ניכור ודחייה.

מהפך: "ויקר מקרה חלקת השדה אשר לבועז". רות פוגשת את גיבור המהפך. נעמי מגלה את יד ההשגחה המושטת אליה ונענית לה. רות נשלחת לגורן. בועז מגלה אותה: "היטבת חסדך האחרון מהראשון". מהפך באוויר.

התרה/תיקון: הניכור מתפוגג. קבלת רות על ידי הזקנים ובועז. "אנוכי אגאל". קבלת רות על ידי העם והנשים, קבלת רות על ידי ההשגחה. "ויתן לה ה' הריון". הולדת עובד. "ויהי ביתך כבית פרץ…".

אפילוג/סיום: "אלה תולדות פרץ… וישי הוליד את דוד". חזרה אל נושא המנהיגות שבתחילת המגילה. שפוט השופטים – הפירוד, האנרכיה, הרעב והכמיהה למנהיג. תיקון.

ואולם ניתוח זה אינו אלא הרובד העליון, העלילה האנושית ("ויקר מקרה", הכול מקרי כביכול). ברובד העמוק יותר, בסאב–טקסט של המגילה, זורם התיקון הא–לוהי, ואף הוא מתגלה באמצעות אותה פאבולה דרמתית.

בזכות אישה אחת

בטרגדיה היוונית, וגם בדרמה המערבית המודרנית, אנו מכירים מקרים שבהם ברקע הסיפור יש אירוע מטרים המשפיע על מהלך המאורעות: חטאה קדומה, קללה עתיקה, גזרת גורל. באדיפוס, משפיעה קללת בית קדמוס על מהלך חייו של הגיבור. ב"רוחות" של איבסן חטא קדום מאיים על ההווה.

גם במגילתנו יש דבר כזה. על מהלך המאורעות בתקופת רות מעיב צל קלקולו הקדום של לוט וצאצאיו. הוא מגיע מסדום, מתגלה במואב בתקופת הביניים של מסע ישראל ממצרים וכיבוש הארץ,  מביא על מואב קללה לדורות ומעיב על החיים בהווה.

צל זה הוא החטאה הקדומה המכריעה של עמון ומואב: "על כי לא קידמו אתכם בלחם ומים" (דברים כג, ה). ועל כך מוטלת הגזרה: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' עד עולם", וגם: "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם".

התיעוב העמוק של היהדות את מואב והחרם על כניסתם למשפחת עם ישראל לא נובע למרבה הפלא מחטא גילוי העריות של בנות לוט, אלא ממשהו אחר, הרבה פחות אקוטי, על שלא קידמו את פניהם בלחם ומים. אלא שזהו סוד הקלקול, היעדרו השורשי של ערך החסד.

מה טיבו של היעדר זה? מסתבר שלהיעדר זה שורשים הרבה יותר עמוקים; הוא מתחיל בפרדת לוט מאברהם והליכתו לעיר ה"אנטי–חסד" – סדום. מכאן ואילך הוא מוצא את עצמו מעורב בתהליך הולך ונעכר ששיאו הולדת עמון ומואב. לוט הוא אביו של פגם גנטי.

עמון ומואב הם עמים נשאים של פגם. אלא שלפגם זה אין התייחסות ישירה, עד לרגע שהפך מפאסיבי לאקטיבי. מרגע שפוטנציאל האנטי חסד שבגנים התממש מגיע רגע החשבון. בקשה אחת של חסד ביקשו נוודי המדבר הצמאים למים מהעם הזה, ולא נענו. לחם ומים, חסד אלמנטרי. ולכן מהרגע שבו מימשו המואבים את פוטנציאל האנטי חסד הזה נגזרה הגזרה: שום קשר עם העם הזה. לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' עד עולם. עד עולם – סגר הרמטי. גורל – אומרת הטרגדיה היוונית, אי אפשר לשנות.

גורל יהודי? אישה אחת קטנה פרצה את הטאבו, ביטלה את הגזרה, שינתה גורלות של עמים. יצרה  גואל – דוד המלך!

אבותיה, חסרי גן החסד, לא היו מסוגלים לנדב אפילו לחם ומים, אבל היא נתנה את היקר מכול, את עצמה. בכך יצרה תיקון רטרואקטיבי למחדלי הדורות הקודמים ו"הותרה המואבייה". ועל כך אומרים חז"ל: "מגילה זו… על שום מה נכתבה? להודיעך מתן שכרם של גומלי חסדים". על מעשים מסוג זה ראוי לבנות בית מלוכה, אומר הכתוב. הבט אל צור חוצבת בו, קורא הנביא למלך הנבחר: לא מעשי גבורה של מלכים הם כור מחצבתך, אלא כור עשוי חסד הוא. ועל כן, "חסדי לא יסור ממנו עד עולם" (שמואל ב ז, טו).

ד"ר רבקה מנוביץמעייני היא הראש האקדמי של החוג לתיאטרון במכללת אמונה. בימאית ומחברת הספר "אעברה נא"

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ד בסיון תשע"ו, 10.6.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 ביוני 2016, ב-גיליון נשא שבועות תשע"ו - 983 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. חזק וממלא בתקווה לתיקון. תודה לרבקה מנוביץ' על כתיבה נפלאה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: