בספרו החדש מתחקה ההיסטוריון דוד אוחנה אחר השפעתו של ניטשה על הוגים יהודים ייחודיים, כולל על אחד מראשי נטורי קרתא. אבל הוא טרוד בעיקר בכנעניות העכשווית, בשמאל הפוסט–ציוני ובימין המתנחל ורואה את עצמו כציוני האחרון

כשהיה דוד אוחנה בן שלוש, בעיירה אוג'דה שבמרוקו, העניק לו החלבן המקומי את הכינוי "דדה", שם חיבה צרפתי. הכינוי דבק: משפחתו של אוחנה אימצה אותו, ורק לימים, בישראל, שינה את שמו בתעודת הזהות לדוד. מאוחר יותר, כשעסק בתנועת הפוטוריזם האיטלקי באמנות ובקשרים שלה עם תנועת הדאדא, הבין אוחנה כמה שם החיבה קלע לדמותו. "העניין של הדאדא מתאים לי מאוד", הוא אומר בחיוך שובב, "פרובוקטיבי, חתרני. הם סוג של אנרכיסטים באמנות. חבל ששיניתי את השם: דוד הוא שם נפוץ; דדה הוא שם מיוחד".

בימים אלו מפרסם אוחנה, פרופסור להיסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון וחוקר במכון ון ליר, את "זרתוסטרא בירושלים" (הוצאת מוסד ביאליק) – ספר שחותם טרילוגיה על הפילוסופיה של המודרניות, ועוסק בהשפעתו של פרידריך ניטשה על הוגים יהודים מודרנים במאה העשרים. לרגל צאת הספר מספר אוחנה על ניטשה ועל השפעתו הרבה על התרבות היהודית, ומהרהר בקול רם על החברה הישראלית: על התנועה בין מה שהוא מכנה "צלבניות" לבין "כנעניות", על ריבונות יהודית ועל בדידותו אל מול חבריו הפוסט–ציונים.

צילום: מרים צחי

הקיפוח דילג עלינו

המשפחה – שני הורים, ארבעה אחים ואחיות והילד דוד הקטן – עלתה לישראל ב–1956 והתיישבה בקריית גת, תחילה במעברות ולאחר מכן בשיכונים שבנו אחיו הגדולים של אוחנה. קריית גת של סוף שנות החמישים זכורה לו כמקום קסום, וילדותו, לדבריו, הייתה "המאושרת ביותר בעולם".

אתה זוכר קיפוח, תנאים קשים, אפליה?

"ודאי שהיה קיפוח במקומות אחרים, אבל לא במשפחה שלי. הקיפוח דילג עלינו. לא הייתה לי שום תודעה של פער חברתי, למרות שראיתי אותו כל יום. לא לימדו את התרבות שלנו, לא כיבדו אותה. כנער הייתי מבקש מאמי לא לדבר מרוקאית באספת הורים, וברוב המקרים הלכתי במקומה, כי היה צריך לדבר עברית או לכל היותר יידיש. היום, בדיעבד, אני יכול להבין את ישראל הקולטת של שנות החמישים, את המצוקה של מדינה ענייה במשאבים שנבנתה על ידי יוצאי המערב, שאולי היו סגורים מדי לתרבויות אחרות ואולי התמקדו יותר מדי במאבק הלאומי. אני חושב שבשנות החמישים והשישים אפשר היה להקדיש מאמץ יותר גדול להבנה שיש תרבויות שונות, ושהן לא מאיימות אחת על השנייה אלא יכולות לחיות בשלום".

ב–1977, לאחר שירותו הצבאי, החל אוחנה ללמוד היסטוריה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית. במקביל ללימודיו עסק בעבודה עיתונאית, וכתב במקומון הירושלמי "כל העיר" ובעיתון הסטודנטים "פי האתון". את הדוקטורט שלו, בהנחיית ההיסטוריונים יהושע אריאלי ושאול פרידלנדר, כתב על הקשר בין ניהיליזם לטוטליטריות. בספריו הרבים מתחקה אוחנה אחרי התודעה המודרנית, העיצוב שלה והביטויים השונים שלה, ועוסק בדמויות כגון ז'אן ז'אק רוסו, אלבר קאמי, ישעיהו ליבוביץ ומישל פוקו, שאותו הספיק אוחנה לשמוע כששהה בפריז במהלך לימודיו.

תחום נוסף שבו עוסק אוחנה הוא החברה הישראלית והפילוסופיה שלה, ובמסגרת זו עסק בדמותו של דוד בן גוריון ובכנעניות ובצלבניות כאנטיתזות לציונות. הוא מביט בדאגה בהתבססות של שני נרטיבים שונים, מנוגדים, ששניהם מאיימים לשיטתו על הציונות: הנרטיב הכנעני והנרטיב הצלבני, שבימים אלו חוזרים לדבריו לעדנה.

הנרטיב הכנעני עוצב בידי התנועה הכנענית, תנועה אינטלקטואלית ואמנותית שפעלה בישראל בשנות החמישים והשישים, ונציגיה הבולטים היו אהרון אמיר, יונתן רטוש ועמוס קינן. "הנרטיב הכנעני טוען שהזהות שלנו נקבעת על פי המקום הפיזי, על פי המרחב בלבד, ולכן ישראל צריכה להיות מדינת כל אזרחיה", מסביר אוחנה, "אבל אני והוריי לא באנו לכאן כדי להקים סתם עוד מדינה. הכנעניות גם מדברת על קפיצה נחשונית לעמים הכנעניים שהיו בסביבה, וגם זה ממש לא האידיאל שלי. אני לא רוצה להתנכר לערכים היהודיים שלי, ולא בכדי אחד הגיבורים שלי הוא בן גוריון. הוא היה מנהיג היסטורי שהבין שלא באנו לכאן כדי ליצור עוד אלבניה, ולכן הוא הקפיד לחזור על ביטויים כמו 'אור לגויים' ו'עם סגולה'. העם היהודי העניק לעולם את הערך החשוב ביותר שישנו – המונותיאיזם היהודי, שמדבר על תורת מוסר אחת, על הבחנה בין טוב לרוע. אל מול הרב–תרבותיות המסופוטמית שרווחה כאן ניצבה תפיסה מהפכנית שקבעה שהאל הוא טרנסצנדנטי, מעבר לעצמנו, ושהאדם נברא בצלם א–לוהים. הכנענים רוצים לפסוח על זה".

לקיים פה חברה יהודית

הכנעניות, טוען אוחנה, נוכחת גם היום בשיח הישראלי – משמאל ומימין. את הכנעניות משמאל הוא מזהה עם הפוסט–ציונות ועם הרצון לכונן בישראל מדינת כל אזרחיה, ואת הכנעניות הימנית הוא מזהה עם ההתיישבות ביהודה ושומרון. "השמאל הרדיקלי הפוסט–ציוני, שתומך במדינת כל אזרחיה, מבטא סוג של כנעניות", הוא אומר, "הם רוצים מדינה שהיא לא ישראל ולא פלשתין, אלא מדינה אחת מהים ועד הירדן, ללא זהות לאומית אחת. מכיוון שאני ריאלי, ואני גם היסטוריון שמודע לכך שבני אדם לא פועלים רק משיקולים רציונליים, אני יודע שזה לא יעבוד. תיאורטית אין לי בעיה שתהיה מדינה אחת גדולה כזו ונקיים בה את כל אורחות חיינו היהודיים, כי באנו לקיים פה חברה יהודית. אבל ריאלית זה לא יעבוד".

זה כל העניין? אתה מתנגד למדינת כל אזרחיה כי זה לא יצליח בפועל? מה באשר לחשיבות של ריבונות יהודית, או התגשמות חלום הדורות? אתה אומר שמבחינתך, אם היה אפשר לקיים מדינת כל אזרחיה עם זכויות ליהודים היית הולך על זה.

"אבל העובדה שזה לא יצליח בפועל היא מה שקובעת. אני חי בעולם הזה, במציאות של הקיום, וזו המציאות שאני מתייחס אליה. ואם זה לא אפשרי, זה לא אפשרי. בוודאי שאני רוצה ריבונות יהודית. אולי יש עולם אחר שנגיע אליו יום אחד ויהיו בו כלים אחרים לשפוט, אבל בעולם שבו אנו חיים איך אפשר לא לרצות ריבונות יהודית? אני ציוני מרובע: אני מאמין בזכות של העם היהודי להקים כאן מדינה משלו. הניאו–כנעניות השמאלית היא לא ריאלית ולא פוליטית, ולכן גם לא ראויה".

בקוטב השני מזהה אוחנה את מה שהוא מכנה "ניאו–כנעניות ימנית דתית", ואותה הוא מזהה עם ההתיישבות ביהודה ושומרון. כאיש שמאל מתנגד אוחנה להתנחלויות, ובמשך שנים הוא נמצא בדיאלוג עם אנשי ימין בולטים, בהם חנן פורת ז"ל ויבדל"א ישראל הראל. "הייתי ידיד טוב של חנן פורת, מאוד הערכתי אותו והיו לנו שיחות עמוקות מאוד, אבל בעיניי הוא היה כנעני", אומר אוחנה, "אמרתי לו את זה פעם והוא ממש הזדעזע. הכנעניות הימנית–דתית מתבטאת בהעדפה העיוורת של ארץ ישראל על פני ערכים אחרים.

"כך, למשל, בסבסטיה, לפני הפינוי, המתיישבים התלבטו אם לעזוב או לא. הם החליטו, בשל דחיפות העניין, לשלוח בשבת שליח לחווה של אריק שרון בדרום כדי להתייעץ איתו. או, למשל, כשהרב אבי גיסר מעפרה, שהייתי מיודד איתו, פסק שמותר לבנות בשבת בעפרה בעזרת גוי של שבת, כדי לקבוע עובדות בשטח מול איום של בג"ץ. כלומר, הערך של בית אחד נוסף או שני בתים בארץ ישראל חשוב יותר מערך השבת. זו כנעניות".

אני בטוח שגם הרב גיסר וגם אנשי סבסטיה הצליחו לבסס את ההיתר שלהם מבחינה הלכתית. מה באמת מטריד אותך בשני הסיפורים האלה?

"אני אומר לך באמת ובתמים שמפריעה לי ההפחתה בערך השבת בגלל מצוות יישוב הארץ. השבת היא בעיניי תרומה עצומה, אוניברסלית, לאנושות. האם בני אדם היו חושבים להפסיק מיוזמתם לעבוד בשבת? הייתה כאן העדפה של האדמה והארץ על פני הערכים הסוציאליים והדתיים. זו הכנעניות הדתית, והיא מאיימת עלינו גם כן. בסופו של דבר הם ירצו שתהיה פה מדינה אחת, לכל אזרחיה – אבל היא תהיה בלי פלסטינים. הם לא אומרים את זה בפירוש, אבל זה הכיוון. לאט לאט הפלסטינים יידחקו החוצה. אני מאמין לדוברי הימין שאומרים שהם רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית מהים עד הירדן. הם לא רוצים אפרטהייד. אבל מכיוון שזה לא ייתכן, יהיה מין טרנספר איטי".

אתה לא יכול להתחבר, נניח, לרצון לשוב למחוזות התנ"ך? לחברון, לבית לחם? או, לכל הפחות, לרצון האנושי של בני כפר עציון לחזור לביתם אחרי המלחמה?

"אין לי משהו נגד כפר עציון. כפר עציון היה שייך לנו, וכשאני אומר שאני ציוני, אני כולל במפה שלי גם את כפר עציון. אבל כשלוי אשכול נתן לאנשי כפר עציון רשות לחזור, בשם זכות השיבה הצודקת של אנשים שרוצים לשוב לכפר שבו הם נולדו, אשכול לא הבין את המשמעות המלאה של הדברים – אם אתה חוזר לארבעת הכפרים של גוש עציון, המלחמה בינינו לבין הפלסטינים בעצם לא נגמרה. הפלסטינים ידרשו לחזור לארבע מאות הכפרים שמהם הם גורשו במלחמת העצמאות, וגם זה בצדק. לזכות יש תוקף אחד – תוקף של אוניברסליות. כל המשמעות של הזכות היא שיש לנו אותה זכות, ואם נתנו לבני כפר עציון לחזור, לכאורה היינו צריכים לאפשר זאת גם לכל הפליטים הפלשתינים. ואני אומר לשני הצדדים: בסדר, אז נולדת שם. גם אני נולדתי באוג'דה, זה אומר שאני רוצה לספח אותה?".

אנחנו יושבים במכון ון ליר, שעם אנשיו נמנים גם חוקרים שמייצגים עמדות פוסט–ציוניות, או "ניאו–כנעניות", כלשונך. אתה מרגיש בודד בעמדה שלך?

"בהחלט. לפעמים אני מרגיש שאני הציוני האחרון. יש שני סוגים של פוסט–ציונים: יש האידיאולוגים יותר, שאף פעם לא האמינו בלאומיות היהודית. אבל יש האחרים שאומרים שאין בררה, ושהמציאות מוליכה למדינת כל אזרחיה, ומבקשים לאמץ דגמים היסטוריים כמו תנועת 'ברית שלום' של מאגנס ובובר וארנסט סימון, מין עיקרון נאיבי, הומניסטי, הדדי. אני לא פוסל את העיקרון הזה באחרית הימים, אבל אני רוצה שיוכיחו לי קודם כול שהוא אפשרי. כיום, אני חושב שהוא לא אפשרי".

מלייבלה וייספיש עד חיים כהן

"זרתוסטרא בירושלים", ספרו החדש של אוחנה, מתחקה אחר השפעותיו של ניטשה על הוגים יהודים במרוצת המאה העשרים. הפילוסוף הגרמני הביקורתי, שהגותו מזוהה בין היתר עם מושגים כגון מות האלוהים והרצון לעוצמה, מצא מסילות ללִבותיהם של הוגים כמו הלל צייטלין, גרשם שלום, פרנץ רוזנצוויג, מרטין בובר וברוך קורצוויל, וכן מתרגם כתבי ניטשה לעברית, איש הלח"י ישראל אלדד. בכל אלה דן אוחנה בספרו: כל אחד מהם הושפע מניטשה בדרכו, תרגם את הגותו הרדיקלית לעולם שלו והלביש אותה בלבוש חדש.

"ניטשה", אומר אוחנה, "כותב את 'כה אמר זרתוסטרא', שהוא ספר 'לכל אחד ולאף אחד'. מיהו האדם הזה? עבור ניטשה, זהו האדם היוצר בעצמו את עצמו. האני והעולם חד הם. המהפכה הניטשיאנית עוברת מן המוסר היהודי נוצרי, מהטוב והרע, אל אתיקה שמחוקקת ערכים. האדם ניצב בפני שוקת שבורה, המטפיזי נעלם: המציאות הזו יכולה להפוך אותך לאגואיסט, אבל היא יכולה גם להפוך אותך לאדם עליון – כמו שבקבלה יש 'אדם עילאה'. זהו אדם שמתגבר על עצמו, שמבצע טרנסצנדנציה עצמית, שכל הזמן יוצר. התודעה הזו מאוד דיברה אל ההוגים שבהגותם אני דן בספר – הם ניצבו כיהודים אל מול המודרנה וניגשו לנסח לעצמם את האמונה שלהם, את הערכים שלהם. ניטשה היה דמות מפתח עבורם".

מה לגבי היחס של ניטשה ליהדות? האם גם מהבחינה הזו הצליחו ההוגים היהודים להיתלות בו?

"לאורך כתביו ניטשה שואל האם יש ודאויות חדשות שבאות במקום האלוהים, וגם אותן הוא דוחה: את הנצרות, את הדמוקרטיה, את המדינה. הוא חותר תחת כל המושגים והמוסדות המודרניים האלה, זולת מושג אחד – היהדות. ניטשה העריך והעריץ את היהדות, אך צריך לדייק: הוא העריץ את היהדות המקראית, את הנביאים, את היצירתיות הדתית, את העקשנות והלחימה על ערכים, וראה את המונותיאיזם כרצון לעוצמה. באופן די מפתיע, הוא העריץ גם את יהדות הגולה על ההישרדות שלה, על הניסיון שלה להיאחז באמונתה למרות כל הקשיים. הוא דוחה באיבה גדולה את יהדות הכוהנים, שהיא זו שיצרה את הנצרות. אבל בהחלט הייתה לו הערצה לממדים מסוימים של היהדות, וזה הקל על הוגים יהודים להתחבר אליו".

פרשה מעניינת שאוחנה לא דן בה בספר קשורה לקבוצת אינטלקטואלים ירושלמים שנהגה להתכנס במהלך שנות השמונים ללימוד משותף של כתבי ניטשה. חברי הקבוצה היו רחוקים אלה מאלה כרחוק מזרח ממערב, אך אהבת ניטשה חיברה ביניהם. היו שם, בין היתר, שופט בית המשפט העליון פרופ' חיים כהן; איש התנועה הקיבוצית מוקי צור; פרופ' ישראל אלדד; פרופ' פול מנדס–פלור ואחרים. דמות בולטת בקבוצה הייתה דמותו של לייבלה וייספיש, חרדי ירושלמי, ממייסדי נטורי קרתא, שנשבה בקסמי הגותו של ניטשה. ותיקי האוניברסיטה העברית עדיין זוכרים את וייספיש – שהלך לעולמו ב–1997 – יושב בהרצאות של החוג לפילוסופיה כשומע חופשי, חריג בלבושו על רקע הסטודנטים.

"וייספיש רצה להקים את בית ניטשה בירושלים ולהעלות את עצמותיו של הפילוסוף לכאן", אומר אוחנה, "כמו ניטשה, גם וייספיש היה אינדיבידואליסט, נון קונפורמיסט, אדם שלא מותנה על ידי האחר או הקהילה, שלא קובע את השקפותיו על פי הקהילה שאליה הוא השתייך. נהפוך הוא: בעולם החרדי הקיצוני רדפו אותו, שרפו את ביתו, ובאחרית ימיו הוא נאלץ לעזוב את מאה שערים ולעבור לשכונה רחוקה יותר. וייספיש היה אובססיבי לעניין של ניטשה והיהדות. הוא חשף את כל הקטעים שבהם ניטשה מדבר בהערצה על היהדות, ותמיד היה אומר לי: 'אם רוזנצוויג הגדול קורא לניטשה 'הגוי הקדוש הזה', מי אני שאחשוב אחרת?'. הייתה לווייספיש קריאה מאוד חד ממדית של ניטשה. היא לגיטימית, אך היא לא אקדמית או ספקנית. הוא מצא בניטשה את הנקודות שהתאימו לו, והיו הרבה כאלה.

"המגוון של חבורת ניטשה הירושלמית הזו הוא מרתק: נמצא שם מוקי צור הקיבוצניק, אלדד איש הלח"י, שהעריץ את כל דמויות המורדים ביהדות, חיים כהן האתאיסט – כולם טיפוסים צבעוניים, כולם שואלים שאלות, והכי חשוב – כולם חווים את העובדה שהעולם ריק מאלוהים. אבל איזה אלוהים זה? זהו האלוהים השגרתי, השגור, הנורמלי, הממוסד, זה שמתערב בחייו של האדם. הדמויות הללו מאסו בדיקטטורה של אלוהים הזה, ובמדבר המטפיזי שנוצר הם ראו את שתי האפשרויות – או להיעשות רוצח, ציניקן, אדם ללא ערכים – או להתגבר על עצמך. קח למשל את וייספיש וכהן, שני אנשים שתהום פעורה בין אורחות החיים שלהם. שניהם חיו את המתח בין הדת הטוטאלית לבין הרליגיוזיות הכופרת. אלוהים של הדת הוא מבחינתם משעמם וטרחן, מלא רגשות אשם, אבל בין שניהם מצוי כל מתח הרליגיוזי: וייספיש ממשיך לחפש את אלוהיו בתוך הדיקטטורה של העולם הדתי, ואילו כהן, אחרי אושוויץ, חווה רק את הריקות".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו באייר תשע"ו, 3.6.2016