הרתיעה בימינו משפינוזה נובעת מהתפיסה שהיה לו ידע רב ביהדות, אך ההפך הוא הנכון: הוא כפר בעולמה דווקא משום שלא הכיר אותה לעומקה. הגיעה העת להסיר מעליו את החרם

מלבד המורה שלי, הרב חיים רודריגז פרירה, אני הרב האורתודוקסי יליד הולנד האחרון ששרד מאותה קהילה אמסטרדמית ספרדית–פורטוגזית ידועה, שבה היה חבר היהודי המפורסם "המשומד הפילוסוף" ברוך שפינוזה.

לאחרונה השתתפתי בסימפוזיון שארגנה אוניברסיטת אמסטרדם סביב השאלה האם יש להסיר כיום את החרם שהוטל על שפינוזה. חרם זה הוטל ב–27 ביולי 1656, כשקהילת "תלמוד תורה" באמסטרדם הוציאה צו המורה לנדות אותו באופן רשמי מבית הכנסת ומחייב אותו לעזוב את העיר. היה זה ללא ספק החרם הקשה ביותר שהוטל אי פעם על חבר בקהילה יהודית. במשפט החוזר שערכה האוניברסיטה תמכתי בהסרה פורמלית של החרם.

משפט‭ ‬חוזר‭. ‬הרב‭ ‬קרדוזו‭ ‬מחזיק‭ ‬תמונה‭ ‬של‭ ‬שפינוזה‭ ‬בכנס‭ ‬באוניברסיטת‭ ‬אמסטרדם
צילום‭: ‬Claudia Kamergorodski

הכרה בזכות החרם

רוב העולם יודע מעט מאוד על ברוך שפינוזה ועל הפילוסופיה שלו. שפינוזה הוא אחד הפילוסופים הגדולים וההוגים העמוקים של המאה ה–17. הוא בין הראשונים שהניחו את היסודות לתנועת ההשכלה. ואולם, סביר להניח ששפינוזה מוכר בעיקר בגלל החרם שהוטל עליו בעקבות רעיונות הכפירה שלו – הכחשת קיומו של הא–ל המקראי ושלילת מקורה האלוהי של התורה. זה מה שגרם לו להתפרסם הרבה יותר מאשר פילוסופים אחרים, שהיו ככל הנראה גדולים ממנו. החרם הוא אף הסיבה המרכזית לכך ששפינוזה נמצא במרכז תשומת הלב הבינלאומית.

עבור הוגים יהודים דתיים, לא הרעיונות של שפינוזה על א–לוהים ועל התורה הם האלמנטים המטרידים ביותר בסיפור שלו, אלא המחשבה, המשותפת למעריצים רבים שלו, שהיה לו ידע רב ביהדות. אך דעה זו משוללת כל יסוד. כיום אנו יודעים בוודאות ששפינוזה עזב את תלמוד התורה של אמסטרדם בגיל 14 כדי לעזור לאביו בעסק הכושל שלו (סטיבן נדלר, שפינוזה, פרק 5). היה לו אמנם ידע טוב בתנ"ך ובחלק מהמפרשים שלו, אבל לעומת זאת בכל הקשור לתורה שבעל פה, לגמרא, לספרות המדרשית, הוא לא ידע כמעט דבר.

שפינוזה המיט על היהדות נזק רב, כאשר צייר אותה כדת דוגמטית, קטנת–מוחין, בדומה לאופן שבו התמודדה הכנסייה הקתולית עם גלילאו. וולטר קאופמן (1921–1980), פרופסור לפילוסופיה חילונית באוניברסיטת פרינסטון וחוקר ידוע של ניטשה, עמד על המופרכות של הטענה הזו:

שום דוֹגמה לא הייתה יכולה לזכות בסמכות… היהדות מעולם לא קיבלה את הדוגמות באופן מקודש (אפילו לא את שלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם) ולא אפשרה להן או לכל ניסיון הדומה להן לעמוד בינה ובין הטקסטים הבלתי נדלים. לכן, כמעט לא ידוע על סוג אחד של מתח בין הדת ובין החיפוש אחר האמת ביהדות: אין דרישה להקריב את האינטלקט… העניין המרכזי של היהדות הוא בדרך החיים… מה שהיהודים ראו באופן מסורתי בתורה לא היה רק דרך חיים ולא אמיתות, אלא – ובקושי ניתן להגזים בכך – הכול… היות שהתנ"ך ובמיוחד חמשת חומשי התורה נתפסו כמי שניתנו על ידי אלוהים, ניתן היה לחשוב שהפונדמנטליזם הצומח מכך חייב להוביל לעימותים עם המדע. אבל מסקנה זו היא טעות נפוצה: אותם שרואים בתנ"ך התגלות א–לוהית לא צריכים להבין כל פסוק כפשוטו… אי הבהירות המובנית של כתבי הקודש היא מוחלטת וכל פסוק יכול להתפרש בצורה פיוטית… היהדות מציעה משהו שהנוצרי איננו זוכה לו: דת ללא תיאולוגיה. 
(Critique of Religion and Philosophy, pp. 268–276)

חוסר ישרות

חמורה מכך היא העובדה ששפינוזה כותב שקרים על היהדות אף בתחומים שאותם הכיר. אמיל פקנהיים (1916–2003), פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת טורונטו ובאוניברסיטה העברית ומומחה בעל שם עולמי להגל והיידגר, אִתגר את שפינוזה כששאל מדוע "המחבר של 'אתיקה', שטוען שיש להתעלות מעל לדעות קדומות אל מה שהוא לא פחות מהנצח, נזקק במאמר התיאולוגי–מדיני שלו לעיוות הדוחה ביותר של דת המיעוט שאותה עזב, במיוחד בכל פעם שהוא השווה אותה לדעת הרוב (נצרות) שאותה סירב לאמץ" (To Mend the World, p. 38)?

שפינוזה טוען שהיהדות היא פרטיקולרית לעומת הנצרות שהינה אוניברסלית, ובשל כך קרובה יותר לאמת. אך למעשה ההיפך הוא הנכון. היהדות מלמדת שצדיקים מכל האומות זוכים לגן עדן, בין אם הם יהודים ובין אם לאו. הנצרות לעומת זאת היא פרטיקולרית, שכן היא שוללת את העולם הבא מכל הלא–הנוצרים שלא נגאלו, ואין זה משנה עד כמה גדולה צדקתם. נוסף לכף, כתלמיד אדוק של התנ"ך, שפינוזה ודאי יודע שטענתו כי התנ"ך מלמד ששאר האומות הן אויבי ה' היא שקר מוחלט (ראו מאמר תיאולוגי–מדיני פרק 17, בהסתמך על תהילים קלט, כא–כב).

פקנהיים שואל את השאלה המתבקשת: האם הפילוסוף של כל הפילוסופים פועל בחוסר תום לב? לחוסר ישרות יש השלכות מרחיקות לכת. הפילוסוף הניאו–קאנטיאני הגדול, הרמן כהן (1842–1918), האשים את שפינוזה בכך שקידם את האנטישמיות בחוגים האינטלקטואליים מבלי משים (ראוJudische Geschriften, p. 363; 371; ואני שואל: האמנם מבלי משים?).

דוד הרטמן (1931–2013) טוען במאמר מדהים בשם "סיכון ואי–ודאות" כי המסכת התיאולוגית מדינית של שפינוזה היא "קריקטורה מטעה" של מה שהיהדות האותנטית מייצגת (ראו Joy and Responsibility, pp. 93־129). מדוע, שואל הרטמן, מצהיר שפינוזה שהיהדות היא מסורת של "צייתנות ואדיקות", כשלמעשה הנחת היסוד שעליה נשענת היהדות היא מחאה ולקיחת סיכונים? הלא היהדות היא מסורת של מרד נגד עבודת אלילים, נגד צרכנות והתפנקות, ועוד הרבה מעבר לכך. השבת, הכשרות, החוקים הנוגעים לטהרת המשפחה – כולם ביטויים של מרד נגד השאננות האנושית. מטרתה של היהדות היא להפריע ולקרוא תיגר על הסדר הקיים כאשר הוא מוביל לבינוניות.

מטרת ההלכה היא להפוך כל מעשה לרגע של נצח. זוהי מחאה שבה הטריוויאלי נגאל על ידי הוספתם של ניצוצות קדושים. בפרפרזה על אברהם יהושע השל: מה שהפַּסל עושה לגוש השיש, ההלכה עושה לאינטואיציות המשובחות שלנו. זה כמו להביא את המסתורין שמסתתר מאחורי החיים שלנו לידי ביטוי (ראו God in Search of Man, p. 164). היא מאפשרת לבלתי נראה להיכנס לעולם הזה ולמטפורה להיות מוחשית. ישנם עומקים בנפש האדם שאליהם רק הריטואל יכול להגיע.

אבל שפינוזה לא התחשב בכל זה, מפני שהיה חסר את הידע ובכלל הפגין התעניינות מועטה בלימודי יהדות ברמה מלומדת. חרף הרעיונות הפילוסופיים הנשגבים שלו, שאין שניים להם, הוא היה בּוּר כשהגיע ליהדות.

שפינוזה לא הביס את היהדות. הוא סילף אותה. הסוגיה כאן איננה אם היהדות נכונה או לא. העניין הוא הצגת דין חשבון אמיתי על היהדות ועל אמונתה. שפינוזה נכשל בכך.

חרם כצורך היסטורי

מבחינה היסטורית, היהדות השתמשה בחרמות רק לעתים רחוקות. היה זה בעיקר אמצעי להגן על הקהילה מפני יהודים שסיכנו אותה מבחינה פיזית, בעולם שהיה רחוק מלאמץ את היהודים והיהדות אל קרבו.

זה ככל הנראה היה הסיפור במקרה של החרם על שפינוזה. הקהילה היהודית הפורטוגזית–ספרדית, שזה עתה הגיעה לאמסטרדם, הייתה מודעת לכך שחייה בעיר תלויים בחסדי שופטי העיר. היה זה ברור כשמש שאסור לאף חבר בקהילה היהודית לתקוף בגלוי את הדת הנוצרית או את האמונה המקובלת באלוהים ואת הסמכות של התנ"ך, וזאת לאחר שקיבלו אזהרה מפורשת שמי שיעשה כן יסתכן בגירוש מהעיר הליברלית ביותר בכל אירופה.

בשעה ששפינוזה הצעיר וחסר הניסיון החל להכריז בגלוי על רעיונות הכפירה באלוהים ובתנ"ך, לא היה בידי הקהילה הרבה מה לעשות כדי למנוע עימות גדול עם ממשלת העיר אמסטרדם, והיא החליטה לגרשו באמצעות הנידוי: ארור הוא ביום וארור הוא בלילה; ארור הוא בשכיבתו וארור הוא בקימתו…

החרם היה מופרז – אפילו פרסום קטן אחד טרם יצא מידי שפינוזה, מה שמוכיח עד כמה גבוהה הייתה רמת החרדה בקהילה. הקהילה היהודית באמסטרדם של המאה ה–17 חוותה קושי גדול ביצירת קהילה מלוכדת מכל היהודים המוכים והנודדים שהגיעו זה עתה לאמסטרדם מספרד ומפורטוגל, לעתים קרובות דרך איטליה. רבים מיהודי הקהילה גדלו והתחנכו תחת השפעתה של הכנסייה הקתולית, לאחר שהוריהם עונו בידי האינקוויזיציה. נראה לאור זאת שהדבר שהפריע להם יותר מכול היה הבגידה של שפינוזה בקהילה שהייתה עדיין שרויה בטראומה מהאינקוויזיציה הספרדית, שבעטייה אלפים איבדו את חייהם.

ליהודי אמסטרדם ומנהיגיהם, שהושפעו מהכנסייה הקתולית, היה ידע מועט ביהדות בשעה שהגיעו להולנד. לרבים היו עדיין קשרים חזקים עם אמונות נוצריות. הם חשבו שהיהדות דומה לנצרות, רק ללא הצלב, ולכן מושתתת על דוגמות ואמונות שאינן מוטלות בספק.

ה"מעמד" (המנהיגות העממית של הקהילה הספרדית–פורטוגזית), שהיה רגיל בחרמות מהכנסייה הקתולית, השתמש בשיטה דומה כדי לשמור על אחיו היהודים תחת השגחה. הוא הציג את האינקוויזיציה הקטנה שלו, עם הבדל משמעותי אחד: הוא לא ישרוף אנשים על המוקד אלא יכריז במקום זאת על חרמות – גירוש חברים מהקהילה לתקופות זמן ארוכות או קצרות.

במקרה של שפינוזה, החרם חזר אליהם כבומרנג וזיכה אותו בתהילת עולם.

לא להפגין פחד

מאז בקשת דוד בן גוריון מהרבנות ומה"מעמד" של הקהילה הספרדית–פורטוגזית באמסטרדם בשנת 1957 להסיר את החרם על שפינוזה, אנו עדים לזרם בלתי פוסק של בקשות להסרתו. עד עתה כל הבקשות הללו נדחו, למרבה הצער. החרם מחזק ומאשרר את פחדה של היהדות מרעיונותיו של שפינוזה. מה שהיה פעם צעד הגנתי למען הבטחת שלומה הפיזי של הקהילה הספרדית–פורטוגזית באמסטרדם הפך כעת לאמירה המגנה כל רעיון שאיננו מסכים לדת קטנת מוחין, כפי ששפינוזה ביקש לצייר זאת.

בפיקחותו הרבה, המהר"ל הסביר שחרם שנועד להשתיק דעות חולקות איננו אלא סימן לפחד וחולשה:

לכך אין ראוי להרחיק שום דבר המתנגד אל דעתו לאהבת החקירה והידיעה. ובפרט אותו שלא כוון לקנתר, רק להגיד האמונה אשר אתו, אף אם הדברים הם נגד אמונתו ודתו, אין לומר אליו "אל תדבר ותסתום דברי פיך", שאם כן לא יהיה בירור הדת. ואדרבה, דבר כמו זה אומרים "תדבר ככל חפצך, וכל אשר אתה רוצה וחפץ לומר", ולא תאמר "אם היה אפשר לי לדבר הייתי מדבר יותר". כי אם עושה זה, שסותם את פיו שלא ידבר זה, הוא מורה על חולשת הדת… דבר זה הפך מה שחושבים קצת בני אדם כי חושבים כאשר אין רשאי לדבר על הדת, הוא חיזוק הדת ותוקף שלו. ואין זה כך, כי העלם דברי המתנגד בדת אין זה רק בטול וחולשת הדת… רק שכך הוא ראוי כדי לעמוד על האמת, לשמוע הטענות שאמרו לפי הדעת אשר אתם… ולכן אין לסתום פי מי שבא לדבר נגד הדת… ואדרבה, אם עושה כך זה עצמו חולשתו. 
(באר הגולה, סוף הבאר השביעי)

הגיע הזמן להעמיד דברים על דיוקם, כך שפילוסופים ואנשי אקדמיה לא יוכלו עוד להסתתר מאחורי שפינוזה ולכנות את היהדות דת קטנת מוחין, דת דוגמטית, ובכלל להשתמש בו כדי להצדיק את דחייתם את היהדות. עבור מי שמחפש ביקורת מעמיקה של היהדות, שפינוזה איננו הכתובת הנכונה.

נוסף על כל זאת; אל לנו לפחד לקבוע כי היהדות עודנה מצויה בתהליך של התפתחות. היא טרם נתנה ביטוי לרעיונות מרהיבים רבים, הקבורים תחת הגלד העבה שצמח עליה ושיש עוד להסירו. ודאי שחלק מרעיונותיו של שפינוזה יכולים לעזור לנו כדי להשיג מטרה זו. ללא ספק, שפינוזה עזר לנו לחשוב באופן יותר בוגר על אלוהים, על הטבע האנושי, על האושר ועל החברה שבה אנו חיים. אבל מנקודת מבט יהודית, רעיונותיו על אלוהים ועל התורה עדיין לא מפותחים. הם צריכים לעבור שינוי משמעותי, משהו שהיהדות עצמה צריכה לעודד, שכן רעיונותיו דורשים חשיבה הרבה יותר יצירתית ובוגרת מאשר מה שהוצע עד כה (ראו בכיוון זה את דבריו של הראי"ה קוק בפנקס "הראשון ליפו", פסקה קי"ז, שלפיהם רעיונותיו של שפינוזה יזוככו בעתיד "וכשיגמר הענין לגמרי יהיה יוצא מכלל ארור ויבא לכלל ברוך").

בשנת 1953 הבהיר הרב הראשי יצחק הלוי הרצוג במכתב אל הרץ שקמוני, מנהל "שפינוזיאום" בחיפה, כי על פי ההלכה החרם על יצירותיו של שפינוזה הוסר ברגע שהוא מת. אבל הסוגיה כאן איננה הלכתית אלא סמלית: על ידי הסרת החרם אנחנו אומרים בקול ברור שליהדות אין מה לחשוש משפינוזה. היהדות היא עמוקה מכדי שתצטרך להשתמש בכלי של חרמות. אם כבר, שפינוזה הוא שצריך לפחד מהיהדות, שאותה בקושי הבין ושאותה למרבה הצער סילף. מי עוד מפחד משפינוזה?

הרב ד"ר נתן לופס קרדוזו הוא דיקן 
מכון דוד קרדוזו בירושלים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו באייר תשע"ו, 3.6.2016