חסידויות חב"ד וברסלב נכנסות אמנם אל המרקם הדתי–לאומי, אך אל לנו לשכוח שהן חלק מכפיות הטובה ביחס למדינה. חסידים שאינם יכולים להתבונן בחסדי ה' אינם ראויים לשם זה

בשנות ילדותי בשלהי המנדט הבריטי, נראה היה שהדתיות הולכת ונעלמת. הרחוב במרכז תל אביב נראה חילוני לחלוטין. הכיפה הסרוגה טרם באה לעולם, ואיש לא הלך בכיפה ברחוב. אבא ע"ה, אשר בא מבית חרדי של חסידי גור בפולין, חשב אף הוא שהיהדות אולי נגמרת. הוא שלח אותי ללמוד בבית ספר של ה"מזרחי" כדי שלפחות אדע משהו, גם אם לא אקיים. בבית הספר למדו רבים מבתים "פושרים". בצילום של סוף כיתה ח' מופיעים שלושים ושישה תלמידים. שנים עשר מהם המשיכו לשמור מצוות. בכיתות מקבילות לא היה המצב טוב יותר.

באותן שנים לא הכרנו את חב"ד ולא את ברסלב. מי שהציל את הציבור שלנו היה תנועות ההתיישבות החקלאית שהישגיהן פוגגו את הבוז כלפינו, גרעיני בני עקיבא שהרשימו את כל מי שפגשו בשירות בנח"ל, והגיבוי לכל זה שנתנה תנועת בני עקיבא שהרימה את רוחו של הנוער. העמיק את החינוך הרב נריה זצ"ל, עם רשת הישיבות שהקים, ולא נשכח גם את חלקה של מדרשיית נעם ואת חלקן של תנועות עזרא והצופים.

נראה לי שתודות לביסוס "כבוד הדת" כהגדרת הראי"ה קוק יכלו לבוא אחר כך כל הגורמים האחרים כמו החסידויות וארגונים כמו "ערכים" ודומיו. אם מישהו יראה כאן הצגה שטחית מבחינה היסטורית, ידע שלא זאת עיקר כוונתי במאמר זה.

‭"‬האם‭ ‬היו‭ ‬אי‭ ‬פעם‭ ‬לומדי‭ ‬תורה‭ ‬בעם‭ ‬ישראל‭ ‬במספרים‭ ‬כאלה‭?" ‬שיעור‭ ‬בבית‭ ‬היתומים‭ ‬דיסקין‭, ‬שנות‭ ‬ה‮–‬30
מתוך‭ ‬התערוכה‭: "‬הצלמים‭: ‬ירושלים‭ ‬בעיני‭ ‬צלמיה‭, ‬1950‮–‬1900‭" ‬המוצגת‭ ‬כעת‭ ‬במגדל‭ ‬דוד‭. ‬
צילום‭: ‬צדוק‭ ‬בסן‭, ‬הארכיון‭ ‬הציוני‭ ‬המרכזי‭, ‬ירושלים

לא להתעלם מהחסרונות

חסידות ברסלב, כמו חב"ד, קונה מקום במחנה הציוני דתי, מתוך שהפרט מוצא בה מענה למצוקות רוחניות דתיות. אין רע בכך. "חבר אני לכל אשר יראוך" נאמר בתהילים, וכל מי שמחזק יראת שמים ואהבת א–לוהים – יבורך. אולם, עם כל הכבוד שאנו רוחשים לחסידויות הפועלות במחננו, אין אנו רשאים להתעלם מן החסרונות שיש בדרכן החינוכית.

הרב צבי יהודה הכהן קוק, אשר רבים מן המנהיגים והמחנכים במחננו באים מכוחו ומכוח כוחו, הדריך אותנו כי קודם יש ללמוד את ספרי האמונה הראשונים כמו הכוזרי, אמונות ודעות, חובת הלבבות, מנורת המאור, ספרי מהר"ל ורמח"ל, ורק אחר כך אפשר להגיע ל"אורות הקודש". חסיד חב"ד מגיע אל התניא ישר מן החומש, ואפילו לא מגיע לידיעה שהעיקרון שב"שער הייחוד והאמונה" מצוי כבר בכוזרי. כמו כן חסידי ברסלב עסוקים ברובם בכתבי רבי נחמן, וכמעט לא ייראה בידם ספר אחר, מלבד החומש כמובן.

אולם הקשה ביותר בדרכם הוא ההתכחשות למפעלות ה' בדורנו בהקמת מדינת ישראל. כפי שצוין, הוריי ע"ה באו ממשפחה של חסידי גור. הם הגיעו לארץ בשנת תרצ"ה (1938) בסרטיפיקט שהושג בהערמה על השלטון הבריטי ובתחבולות שונות שכללו שוחד לפולנים. ממשפחת אבי, הוריו ושבעת אחיו, צדיקים ותלמידי חכמים, לא נותר איש. אף הם ביקשו לעלות, אולם שערי הארץ היו חסומים. עד קום המדינה לא צלח שום מאמץ יהודי להביא לעלייה חופשית לארץ ישראל. עתה שערי הארץ פתוחים, ומי שאינו עולה הרי זה בגלל אי רצונו הוא.

כלום לא חייבים להודות על כך?! כלום אין לברך את חיילי צבא ההגנה לישראל על עמידתם מול אויב ומתנכל?!

מביא הביכורים, בכל זמן, אומר: "הגדתי היום לה' א–לוהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו". ומסביר רש"י על פי הספרי: "שאינך כפוי טובה". מצוות ההודאה הזו בביכורים קיימת גם בימיהם של מלכים עושי הרע בעיני ה' וגם בעת שבלתי ראויים משמשים כוהנים גדולים בבית המקדש.

מעשה מחפיר של עובדי ה'

כפיות הטובה הזו היא מעשה מחפיר מצד אנשים המבקשים לשים דגש על עבודת הא–לוהים ויראתו. אין שום ספק כי הקמת המדינה לא הייתה מתאפשרת אלמלא ההתערבות הא–לוהית. אדם הקורא בשם השם אך מכחיש את פועלו נופל לכפירה נוראה מבלי שירגיש בכך. כל זה מתרחש משום שהמדינה קמה שלא על פי תחזיותיהם וציפייתם של אנשים חשובים בישראל, שמייסדיה לא נראו להם ראויים להנהיג את המהלך. אולם אי אפשר לכפור בטובתו של הקדוש ברוך רק מפני שהביא אותה שלא באופן המקובל עליך.

על אחת כמה וכמה כשהקב"ה מוסיף ומביא עלינו ניסים הן בהרחבת גבולות הארץ והן בהצלתנו מכל העומדים עלינו עד כה. ההמונים הגודשים את רחבת הכותל המערבי בימי חול ובימי מועד ושבת, איך לא יודו לה' על כך ואיך לא יכירו טובה למי שמסרו ומוסרים נפשם על המשך קיומו בידנו על אף כעס אויב.

זאת ועוד, האם היו אי פעם לומדי תורה בעם ישראל במספרים כאלה? האם נראתה אי פעם התקיימות נבואה כפי שאנו רואים זאת היום? "הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ", אומר הנביא. ביישוב שלנו, קדומים שבשומרון, שאינו מן הגדולים בארץ, ניתן למצוא יהודים מקצה העולם המזרחי ועד קצהו שבמערב. אנו קוראים בשני של ראש השנה בירמיהו: " עוד תטעי כרמים בהרי שומרון נטעו נוטעים וחיללו", וכרמי שומרון שזה עתה נטעו וחוללו זכה יינם לשם ולתהילה בכל העולם. "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה'". חסידים שאינם יכולים להתבונן בחסדי ה' אפשר שאינם ראויים לשם זה כלל.

חוסר היכולת לחשוב מחדש על הדבר נובע מכשל מובנה בהתנהגות החסידים, אשר עבר גם אל מתנגדיהם. בניגוד לעבר, מוחזקת עתה הדעה כי לא ייתכן שמי מן האדמו"רים או מגדולי התורה טעה במשהו באיזשהו דור. זה אמנם קרה אפילו לנביאים ואפילו לגדולי תורה בזמן המקרא וגם לחכמים מן המשנה והגמרא, אך הדבר לא ייתכן ביחס למי מן האדמו"רים או ראשי הישיבות בדורות האחרונים.

בפרשת קדושים בא הציווי "הוכח תוכיח את עמיתך", ועל כך אומרת הגמרא כי גם התלמיד חייב להוכיח את רבו. כיום לא ייתכן דבר כזה. כשאדמו"ר חשוב אחד יצא חוצץ בשצף קצף נגד הציונות בראשיתה, קמו מתוך מחנהו כאלה שהשיגו על כך. הרב שלמה יוסף זוין, מגדולי תלמידי החכמים בדורו, בא מתוך חב"ד והיה נאמן לתורתה ונחשב בעיני חסידיה. הדבר לא מנע ממנו ללכת ביום העצמאות אל מוסד הרב קוק, כדי לשמוע שם את הרב יהודה פישמן מימון מברך שהחיינו בשם ומלכות קודם ההלל, ולענות אמן אחריו. כיום לא תמצא מישהו משורות חב"ד שיעז לעשות כמעשהו.

החסידות הייתה יכולה להציג את הקמת המדינה כסמל של נוכחות א–לוהית בחיי עם ישראל, כסמל של קיום ההבטחה הא–לוהית לשיבת היהודים לארצם, כסמל לכך שכל דברי הנביאים אמת. אולם היא מחמיצה את כל זה מפני שהדברים לא נעשו כפי שציפתה. ייתכן גם שמיעוט העיסוק בתנ"ך, והיעדר ההתייחסות המכובדת לקריאת ההפטרות בבתי הכנסת החסידיים, אף הם תורמים לכך. אל לנו להסתנוור מהצלחתן של החסידויות הללו, ולא להתייאש מלהעמידן בקרן אורה.

הרב דניאל שילה כיהן כרבה של קדומים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו באייר תשע"ו, 3.6.2016