יומן כלולות

לכבוד ל"ג בעומר, זוגות צעירים משתפים מחוויות החתונה

ארץ ישראל דיברה בחופה | אורה ברנס

החברים והמשפחה מסביב נרתמו לעזור. השכנות מהיישוב הכינו 
עוגות, חתכו ירקות ופירות והביאו שתייה קרה וחמה. הייתה 
תחושה של חגיגה משפחתית שבה כל הכפר משתתף

התחתנו ביום שבו נחטפו שלושת הנערים. הדבר הזה מסמל בעיניי את הדרך שבה המוות והחיים מעורבים זה בזה. במקום אחד מתחתן זוג והשמחה שלו שלמה, גדולה, חדשה וראשונית, ובמקום אחר – אובדן והלם, כאב ודאגה ובסוף – מוות ושכול.

צמידות האירועים הזו תמיד תלך איתנו. אבל באותו ערב – ה' עשה איתנו חסד שלא ידענו דבר. וכך גם האורחים.

החתונה התקיימה בחוות גינת עדן היפהפייה בישוב מבואות יריחו. אל מול הנוף של בקעת הירדן ועבר הירדן המזרחי. החופה הייתה בשקיעה. אחותי, שהייתה אחראית על החופה, שכחה אותה בבית. ולכן הרב דוד תורג'מן, ראש ישיבת דימונה, ביקש מאחד הנוכחים את הטלית שלו, ואותה החזיקו ארבעה גברים לאורך כל הטקס. זה היה אלתור, אבל הקהל חשב שזה בכוונה ואומרים שאין מקרה בעולם. כי זה באמת התאים לאווירה.

באופן כללי מאוד רצינו שהחתונה תהיה פשוטה. כלומר – ביתית. משפחתית. לא מתיימרת לעמוד בסטנדרטים של אירוע יוקרתי עם מפיק שמסתובב עם אוזנייה ונותן הוראות למלצרים ולסדרנים מתי לעשות מה.

את החתונה שלנו ארגנו לבד. הייתי בת 31, עצמאית מבחינה כלכלית, וצוריאל, אישי, היה בצבא קבע. החלטנו שנשלם על החתונה לבד כדי לא להיות לנטל על ההורים. אחד החברים שלנו עזר לנו לארגן את החתונה וכשהוא הגיע לשטח הוא הציע הצעות שהיו מאוד יקרות לטעמנו. הוא רצה שהאוכל יהיה משובח, שהעיצוב יהיה ברמה גבוהה, אבל לכל דבר כזה היה מחיר, מה שגרם לכך שמנה תעלה למעלה ממאה שקלים לאדם, לא כולל תאורה, הגברה, להקה, הסעות, כיסאות, שולחנות ועוד. אמרנו שאנחנו רוצים משהו פשוט, שהדברים החשובים לנו הם האווירה, החופה, המוסיקה והמקום, והסיבה הפשוטה למסיבה – שאנחנו מתחתנים. הוא מיד ירד מהעץ ואמר שיעזור לנו לעשות חתונה פשוטה. ובכלל – הוא אמר עוד משפט שנחקק לי עמוק: "מינימום השקעה מקסימום הנאה". כי ככל שעושים את הדברים בצורה הטבעית שלהם – מגיעים למקסימום דיוק. העיקר הוא להקשיב פנימה למה שהלב רוצה וזקוק.

כמעט כל זוג שאני מכירה אמר לעצמו את המשפט – אם היינו יכולים היינו מתחתנים ברבנות. ייתכן שהכוונה במשפט הזה היא שיש צורך במשהו אינטימי שיהיה תואם את התחושה הסודית של הקשר שאותה קשה להגדיר. גם אנחנו אמרנו זאת, אבל הבנו בסופו של דבר שחתונה זה רגע גדול. קדוש. ולמרות שהוא סודי הוא גם נחלתם של המשפחה והחברים שרואים שקורה איזה נס גדול ורוצים להתרגש יחד איתנו. הבנו שראוי להגדיל את הנס ולפרסם אותו ולהרגיש כמו בני מלכים וכך באמת הרגשנו. החברים והמשפחה מסביב נרתמו לעזור. השכנות מהיישוב הכינו עוגות, חתכו ירקות ופירות, הביאו שתייה קרה וחמה. הייתה תחושה של חגיגה משפחתית שבה כל הכפר משתתף.

צילום : הארת פנים, שילה ותמר כנרתי

צילום : הארת פנים, שילה ותמר כנרתי

חברים של צוריאל מהצבא הגיעו לעזור לפני החתונה וגם בתוך החתונה הם היו קבוצה מאוד בולטת שעשתה הרבה שמח. היו גם חברים שלי מוסיקאים שעלו לשיר לכבודנו וריגשו את כולם – מיכה ביטון עם השיר היפה שלו "למרות הכול נדלק עלינו אור" ו–"שיבוא", ואלעד גבאי עם הפיוט "יעלה יעלה". והיה עוד משהו מיוחד: המוסיקה לא הייתה מחרישת אוזניים כך שאנשים יכלו לדבר זה עם זה בניחותא בלי לצעוק זה לזה. מי שרצה לרקוד התקרב לרחבת הריקודים.

בחופה צוריאל ביקש שהרב המקדש ישים אפר מכפר דרום על הראש שלו. זה היה רגע חזק. תחושה שאף אחד לא יכול לנצח את הרוח שלנו, את האהבה שלנו לארץ ישראל, כי אנחנו לוקחים אותה איתנו לכל מקום. הרבה אנשים אמרו לנו שהחוויה הכי חזקה שלהם מהחתונה הייתה החופה. משהו שעבר חזק בלי שמישהו דיבר אותו. ארץ ישראל דיברה שם. היא שרה את שירה אל מול ההרים והוואדיות היפים. היא קראה לכל מי שרצה לשמוע. בואו ותראו איזו יפה אני. כמו כלה.

לפני שנים כתבתי שיר שאולי "ניבא" את החתונה שלנו – הצורך לצאת מהעיר האפורה, מהאווירה הדחוסה והמסחרית, אל הטבע הבראשיתי של ארץ ישראל – שהוא הנוף ההולם אהבה וחתונה. ותודה לא–ל שזיכנו. הנה הוא:

מחר אעלה מהמדבר שלי

מחר אעזוב את העיר האפורה

מעל מעל היא קוברת

ומכסה אותי ומכסה אותך

יש פינה במדבר שלי

מתגעגעת

לסודות שלי ושלו

הוא אוהב אותי

יש לו מקום בשבילי

מחר אראה את הסהר בחלוני

מחר גם אני אהיה כלבנה במילואה

מעל מעל גגות העיר החשוכה

אני אזרח

אורה ברנס לילנטל היא גיטריסטית, זמרת ויוצרת

———————–

אירוע קצר של הבדלה | יהודה ומרב פניגשטייןגזבר

התחושה הכי חזקה מהחתונה שלנו היא ההבנה שעברנו שלב. מזוג שאוהבים זה את זו וגרים כל אחד בדירה משל עצמו, פתאום נהיינו ליחידה אחת, לבית אחד

כמה ימים אחרי החתונה הלכנו למשרד הפנים לשנות פרטים אישיים ברשומות המדינה. זה היה סיפור די טכני: בדקנו שיש לנו את כל המסמכים שצריך, חיכינו שעה בתור, התור הגיע, מישהו תפס לנו את המקום, חיכינו עוד שעה, ואחר כך ישבנו מול הפקידה וראינו איך הפרטים שליוו אותנו כל החיים משתנים: שם המשפחה של שנינו השתנה, הדרכון קיבל תוספת, וגם הכתובת שרשומה בתעודת הזהות הוחלפה מהכתובת של ההורים לכתובת החדשה שלנו: כתובת הדירה שאנחנו שוכרים, שבמחי חותמת הפכה, פתאום, להיות הבית.

זה מוזר, לכאורה, שזה קרה רק עכשיו: הרי שנים לפני כן כבר לא גרנו בבית של ההורים. שנינו שכרנו דירות שותפים במרכז ירושלים, והייתה לנו איזו אוטונומיה משל עצמנו, ובכל זאת – הכתובת בתעודות הזהות שלנו הייתה כתובת הבית של ההורים. מוזר, לכאורה, אך הגיוני: דירת שותפים, גם אם חיים בה, אינה "בית". היא דירה. היא מקום שבו ישנים, אוכלים, שמחים, אבל אין בה ביתיות. היא אינה – לפחות, לא הייתה בשבילנו – המקום היציב, הבטוח והשלו, שהוא הבסיס לכול ואין בו שינוי. דירת שותפים היא זמנית: לפעמים מתחלפים השותף או השותפה, לפעמים אנחנו עצמנו עוברים דירה. הרהיטים הם זמניים ומלוקטים מכאן ומשם, הסכו"ם הוא איזו אסופה שחבר העביר מפעם. בקיצור, היא House, לא Home.

והדירה שלנו, כך אנחנו מרגישים, היא בית.

צילןפ: אסף קליגר

צילום: אסף קליגר

זה משקף גם את התחושות שלנו לגבי החתונה עצמה. היו לנו המון רגעים מרגשים בחתונה – למעשה, כל כולה אירוע מרגש אחד גדול, מלא בחוויות, באנשים ובהתרגשות, בדמעות ובצחוק – אבל התחושה הכי חזקה, שליוותה אותנו אז וממשיכה ללוות אותנו עד עכשיו, היא ההבנה שעברנו שלב. מזוג שאוהבים זה את זו וגרים כל אחד בדירה משל עצמו, פתאום נהיינו ליחידה אחת. גם הביתיות של כל אחד מאיתנו – אותה ביתיות שעד עכשיו הייתה אצל ההורים – הפכה פתאום להיות במקום אחד: בבית שלנו.

במבט רחב יותר, אנחנו מרגישים שהשינוי הזה, שקרה בחתונה, הוא לא משהו שקרה רק בינינו לבין עצמנו, אלא איזה שינוי שקרה גם בינינו לבין העולם. כאילו זוג נהיה לזוג מרגע שהעולם מכיר בו כזוג, ואומר "נו, נו, אולי תקפצו לארוחת שבת?"; כשכבר ברור שאי אפשר להזמין רק אחת או אחד מאיתנו, אלא שנינו באים ביחד. והרגע הזה הוא משהו שקרה בחתונה, כשעמדנו מול כל האנשים החשובים לנו, שרצינו לחלוק איתם את השמחה וההתרגשות שלנו, ואמרנו להם: הנה, אנחנו מודיעים לפניכם, מעכשיו אנחנו זוג ואנחנו יחד. עברנו שלב.

לשם ניסינו לכוון את החתונה שלנו, למן החופה ועד סוף האירוע. הרי ההלכה לא דורשת מסיבה בשביל להיות נשואים. מספיק לקחת שני עדים, לעמוד זו מול זה, להגיד "הרי את", להתייחד – והנה נוצר ונהיה פה זוג. גם החתונה עצמה אינה רק טקס החופה אלא גם איפור ושיער וצום וצילומים וקבלת פנים וריקודים ואוכל וסרטונים ושירים ועוד ריקודים. הצדדים האלה אינם עניין רוחני או אינטימי. להפך: הם ממשיים מאוד, ארציים מאוד, ומערבים בהם עוד ועוד אנשים. כלומר, לא פחות משזה אירוע רוחני ואינטימי, שבו המבט מסתכל פנימה ובוחן מה חשוב לנו, זה אירוע ארצי וחברתי – ובו המבט פונה החוצה, וקשוב למשפחה, לחברים ולקהל שבא.

הדירה שבה אנחנו מתגוררים בה עכשיו היא דירה שכורה, ואף שהיא חמודה ומספקת כרגע את צרכינו, לא נישאר בה לנצח. ואף שאנחנו קוראים לה "הבית", זו אינה אלא מטאפורה: הבית אינו ארבעה קירות וגג, אלא אנחנו לעצמנו. במבט לאחור, אחרי ששככו ההדים ומרבית הצ'קים והמתנות כבר התקבלו – החתונה לא נראית כמו אירוע שיא, אלא כמו הבזק קצר ברצף של שגרה: אירוע קצר של הבדלה בין החיים שהיו לנו והחיים שעוד נכונו לנו. כלומר, השגרה לא השתנתה באופן משמעותי. שנינו נותרנו לגור באותה סביבה, לעבוד באותן עבודות, הכול נשאר כמעט אותו הדבר ורק פחות ארעי. ההבדל, כך אנחנו מרגישים, הוא בעיקר בצורה שבה אנחנו תופסים את עצמנו ובצורה שבה החברה סביבנו תופסת אותנו.
והלא זה הכול.

יהודה הוא תומך כתיבה במרכז האקדמי שלם ומרכז תוכנית מיומנויות במגמת "רוח צעירה". מרב לומדת עיצוב אופנה בבצלאל ועובדת באגף לתרבות ואמנויות בעיריית ירושלים

———–

להתפלל עם המקובלים | מורדי מילר

בבוקר החתונה עברתי בין המקובלים – לובשי שני זוגות תפילין, אוחזי דפים עמוסי כוונות. הוא חתן, עברה השמועה בלחישה בין המלאכים. התפלל עלינו היום, ביקשו, התפלל על העולם כולו

בלילה שלפני החתונה עם טל לא נרדמתי. חלמתי על קרוב משפחה צרפתי של טל רוקד בחינה שלנו ללא הפסקה ולא מתעייף לעולם.

ביום החתונה העולם המשיך כהרגלו. אפילו במקווה בעיר העתיקה, בארבע וחצי לפנות בוקר, אנשים התגרדו וניהלו שיחת חולין. "תמסור לרב זילברמן מזל טוב, ומחילה שלא יכולתי לבוא", אמר זקן אחד לאיש עטור פאות שזה עתה סיים לטבול והתלבש בזריזות.

שבע פעמים טבלתי ברותחין ושבע בצוננין. ביקשתי לטבוע במים, ואז להיוולד מהם. ביקשתי חיים וברכה מאת הנותן חיים לכל חי.

בכניסה למנהרות הכותל עצר אותי, ואת המלווה שלי אריאל מאור, מאבטח חמור סבר. רק כששמע שאני חתן השתנו פניו: בוא אחריי! קרא בשמחה. במניין של הרב גץ הסמוך לקודש הקודשים מתפללים מקובלים בלבד, וגם חתנים ביום חתונתם. תתפלל עליי, ביקש המאבטח לפני שנפרד מאיתנו.

מלפניי התפלל מקובל שטלית כיסתה את ראשו. על מעמד עץ שלפניו שכבו עשרות דפים מהוהים. רבים מהם קרועים, וניכר שפעמים רבות מיששו אותם ידי המקובל. הדפים, כתובים בצפיפות, מלאים היו בצירופים שונים של שמות הא–ל. בכל קטע בתפילה העביר המקובל דף אחר לנגד עיניו. רכנתי מעט קדימה וראיתי אותו מזיע כולו, שערות ראשו הדלילות דבוקות קווצות–קווצות לראשו המבהיק.

התפילה במניין המקובלים אורכת למעלה משעתיים וחצי. כל מילה נהגית באריכות מופלגת. כל אות נושאת כוונות רבות מספור; לנגד עיניהם מעבירים המקובלים שמות חסרי מובן המשמשים כמפתחות כניסה לעולמות עליונים. המקובל שלפניי הוציא תרשים של הספירות, גדוש בהערות והוספות, מחיקות ואותיות. הבחנתי פתאום שהכול כתוב אנגלית. מי יודע מי היה האיש בילדותו. אולי ילד אמריקני מניו–ג'רסי מצטיין הכיתה בבייסבול, אולי אף התחיל לימודי משפטים בקולג' ובמקרה, במסגרת ביקור בישראל, נשבה בקסם הקבלה, עזב הכול ומאז יושב כאן עשרות שנים בפינת החדר. גופו כקולב לבגדיו הרחבים, זקנו פרא, נע קדימה ואחורה והוא ממלמל ללא הפסק. רגלו הימנית רוטטת, וכל העת הוא מכה שוב ושוב ברצפת האבן.

האריכות אפשרה לי לחשוב מחשבות. לבקש שאצליח בחיים האלה לשמור על כנות, על ענווה והקשבה. לבקש שאצליח להכיר בטעויות ולהתקדם כל הזמן, שאצליח לאהוב בכל יום מחדש ולחוש חמלה. ביקשתי שיהיה לטל ולי אך טוב, שהאהבה תצמח עוד ועוד, עד בלי די, ותפיק פירות נהדרים.

בעלייה שלישית מכובד החתן. עברתי בין המקובלים – לובשי שני זוגות תפילין, אוחזי דפים עמוסי כוונות. אלו שבזווית העין ראיתים מתפתלים ומנענעים ידיהם בתנועות לא מוכרות, עיניהם עצומות והם מרחפים בין היכלות של מעלה.

בסיום התפילה נטל המקובל שלפניי חצוצרה ארוכה, ויחד עם מקובל אחר בעל עיניים מצומצמות ומשקפי אליפסה קטנים, הם תקעו באריכות. בסיום התקיעות נפל מעמד ספרים ומישהו רטן בבדיחות: "תראו מה עשיתם עם התקיעות שלכם".

כתוב שחתן דומה למלך. רציתי להכין את ארמון הרוח למלכה שאיתה אפגש בערב ועִמה אכרות ברית. הייתה זו פתיחה נפלאה ליום החתונה שלי. שעות ארוכות ללא פלאפון, מוקדשות לתפילה ובקשה. שעות ארוכות במחיצת אנשים שעולמם הפיזי דל, אך עושרם הרוחני עמוק לאין שיעור.

בדרך חזרה מהעיר העתיקה, כשגלגל חמה החל עולה, נדמו בעיניי אבני החומות העתיקות לאותיות גדולות המונחות זו על גבי זו, והשבילים הצרים לצירופי שמות הא–ל. חשתי שמלאכי אלוהים פותחים שערים סמויים ומלווים אותנו דרכם. הוא חתן, עברה השמועה בלחישה בין המלאכים. התפלל עלינו היום, ביקשו הם, התפלל על העולם כולו.

מורדי מילר הוא סטודנט בחוג לפילוסופיה ומחשבת ישראל במרכז האקדמי שלם ומנחה ב"גשר"

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט באייר תשע"ו, 27.5.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-27 במאי 2016,ב-גיליון בחוקותי תשע"ו - 981. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. *האדם קדוש הוא*, מוטי לקסמן, אייר, תשע"ו

    motele777@gmail.com

    לשיר לפי הלחן, "שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם מַלְאָכֵי הַשָּׁרַת…"

    שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם בְּנֵי אָדָם, בְּנֵי אֱנוֹשׁ

    חֶסֶד, רֹךְ וְחֶמְלָה

    לֵב אָדָם, אֱלֹהִים, מָלֵא רַק בַּטּוֹב,

    לְנַסּוֹת אֲנִי חַיָּב.

    בְּנֵי אָדָם, בְּנוֹת חַוָּה בְּכָל מָקוֹם,

    הַתִּקְוָה, בְּיָדֵינוּ הִיא,

    אִם נִפְעַל, לֹא נַפְסִיק

    וְנַמְשִׁיךְ לַמְרוֹת הַכֹּל

    *הָאָדָם בָּרוּךְ הוּא.*

    לֹא תָּמִיד זֶה נוֹחַ, לֹא תָּמִיד זֶה קַל-פָּשׁוּט

    אֲבָל, תָּמִיד זֶה אֶפְשָׁרִי

    בְּאֱמוּנָה וּבְמַעֲשֶׂה נִצֹּר

    עוֹלָם חָדָשׁ, עוֹלָם יָפֶה

    בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם, אַנְשֵׁי הַשָּׁלוֹם

    יַחַד נַגְשִׁים אֶת הַחֲלוֹם

    כָּל אָדָם, כָּל אִשָּׁה;

    חֶסֶד, טוֹב וֶאֱמֶת

    *הָאָדָם קָדוֹשׁ הוּא*.

    *אני שר באמונה מלאה, *

    *מצטרפים?*

    *הנה הקישור לשירתי*

    *https://www.youtube.com/watch?v=THr3A-TW2ck
    *

  2. שלום

  1. פינגבק: להתפלל עם המקובלים – הארת שוליים

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: