מה שהגוף יודע | יהודה יפרח

הליברל, המעדיף רצון חופשי והגדרה אוטונומית על פני ריסון, גבולות ושייכות ברורה למגדר, למשפחה ולאומה, מתכחש לגוף ולחוויות חיים אינטואיטיביות. מסה על המאבק בין השמרנות לחופש

בג"ץ 1976/2016 – "יהודה יפרח נגד משרד הבריאות, משרד הפנים והוועדה הרב מקצועית לניתוחים לשינוי המין" – גולגל בין שופטי בית המשפט העליון כמו תפוח אדמה לוהט שאף אחד לא באמת רוצה לגעת בו.

העותר ביקש בקשה פשוטה: להירשם כאישה בסעיף המגדר בתעודת הזהות. זאת מבלי לעבור ניתוחים קשים לכריתת איברי המין, ליטול הורמונים המסכנים את בריאותו, להתאפר או לשנות את סגנון לבושו, ובעיקר – מבלי לעבור את מסלול הייסורים הביורוקרטי והפסיכולוגי בוועדה לשינוי מין, שאותה הגדיר העותר "אחד הכלים המרכזיים של הממסד הרפואי למשטור חייהם וגופם של אנשים טרנסג'נדרים".

העותר הציג אסמכתאות מפורטות לביסוס התשתית הראייתית לעתירה שהגיש. כך למשל, הראה כיצד דרשה ממנו הוועדה "לספק הוכחות" לזהותו המגדרית החדשה, תוך שהיא תובעת ממנו להיגרר במסלול השפלות שעתיד לארוך שנתיים לפחות, תקופה ארוכה שבה שומרי סף רפואיים יבחנו כל פרט ופרט בחייו ובגופו, ישאלו שאלות משפילות, חודרניות ובלתי רלוונטיות, ויבחנו אותו לפי גישות והלכי רוח מיושנים, שמרניים ובעיקר טרנספוביים.

המדינה ביקשה לדחות את העתירה על הסף. נציגת מחלקת הבג"צים טענה שהעתירה התייתרה לאור השינויים הדרמטיים שחלו לאחרונה בפעילות הוועדה במטרה להקל על המבקשים לשנות את מינם. כך למשל, גיל הגישה לוועדה ירד מ–21 ל–18; תקופת המעקב קוצרה משנתיים לשנה; הוועדה מסתפקת במכתב מרופא חיצוני מאבחן ולא דורשת את אישור הפסיכיאטר שלה; ובאופן כללי פעילותה הפכה לשקופה הרבה יותר מבעבר.

את העותר זה לא סיפק. הוא דרש משופטי בג"ץ להורות על ביטולה המוחלט של הוועדה. "אין זה מתפקידה של ועדת משטור רגולטורית לפשפש בציציותיו של העותר", כתב, "ולברר האם רצונו בשינוי המין נובע מפער תודעתי עמוק בין מאפיינים פיזיים שונים בגופו לחוויה המגדרית שלו, או מרצונו בשיפור תנאיו בתחומים מסוימים, כגון קצבאות הביטוח הלאומי או אפילו זכות נגישות למלתחות נשים בברֵכות ובחופי רחצה".

עוד הוסיף העותר כי "אין לממסד הרפואי זכות לפקח ולמשטר את זהותם וגופם של אנשים טרנסג'נדרים, ואין הצדקה להפלות בין אישה שמעוניינת בניתוח כגון ניתוח להגדלת חזה לבין אישה טרנסג'דרית שמעוניינת בניתוח לשינוי מין. אין הצדקה לאפשר את הניתוח לאחת ללא בחינה מיוחדת בעוד השנייה נאלצת לעבור מסכת השפלות וייסורים בדרך הממושכת לחדר הניתוחים".

בסעיף הנורמטיבי ביסס העותר את בקשתו על הלגיטימציה הגוברת והולכת באקדמיה, באירופה ובאמריקה לגישתה של פרופ' ג'ודית באטלר, מייסדת התיאוריה הקווירית, שהראתה כיצד נוצרה ההבחנה הביולוגית בין גברים ונשים כהבניה חברתית על ידי הרופאים ומערכת הבריאות. במציאות, קבעה באטלר, כולנו נולדים כאנדרוגינוסים בנקודות שונות על קו רצף מדומיין ארוך בין מה שהחברה מכנה "זהות גברית" למה שהיא מכנה "זהות נשית". ההבחנות הללו משרתות אינטרסים של דיכוי ושליטה ולכן יש לעוקרם מהשורש, בעיקר דרך הכרה בזהויות מגדריות אלטרנטיביות.

הגוף‭ ‬לא‭ ‬משקר‭. ‬ראובן‭ ‬צוקרמן‭, ‬הלב‭, ‬2012‭. ‬מתוך‭ ‬התערוכה‭ "‬אשרינו‭" ‬המוצגת‭ ‬במוזיאון‭ ‬היכל‭ ‬שלמה‭, ‬ירושלים

הגוף‭ ‬לא‭ ‬משקר‭. ‬ראובן‭ ‬צוקרמן‭, ‬הלב‭, ‬2012‭. ‬מתוך‭ ‬התערוכה‭ "‬אשרינו‭" ‬המוצגת‭ ‬במוזיאון‭ ‬היכל‭ ‬שלמה‭, ‬ירושלים

ביטול הזהות המינית

העתירה הזו לא הייתה ולא נבראה ונכתבה פה כתרגיל מחשבתי גרידא. אך כשבוחנים את מגמות הפסיקה של בג"ץ אפשר לקבוע בזהירות שלא מדובר בתרחיש מדומיין. ההכרה בשינוי המין זוחלת אל הפסיקה מהדלת האחורית, כפי שניתן לראות לדוגמה בפסק שניתן לא מכבר בעתירה שעסקה בקבורת הגופה של מאי פלג ז"ל. המנוח היה גבר חרדי שנישא והביא לעולם ילדים. הוא התפקר, עבר ניתוח לשינוי מין והשאיר צוואה שבה ציווה לשרוף את גופתו. לאחר ששלח יד בנפשו עתרה משפחתו לבית המשפט המחוזי ואחר כך לבג"ץ בדרישה לאפשר לה לקבור את בנה בקבר ישראל. העתירה נדחתה על ידי השופט ניל הנדל. בהתייחס לבקשה עצמה כתב כי "גם אם כותב חוות דעת זו מחזיק בהשקפה אחרת ביחס לכבוד המת והטיפול הראוי בו, מן הניתוח שהובא לעיל עולה כי אין כל ביסוס משפטי להתערבות בפסק דינו של המחוזי הנשען על המצב המשפטי השורר בארץ", אבל מה שבעיקר בלט בטקסט היה ההכרה החד–משמעית בזהות החדשה של פלג. בעשרות מופעים לאורך פסק הדין הקפיד הנדל לכתוב על הדמות בלשון נקבה.

תופעת הטרנסג'נדרים, גברים או נשים שמחליטים יום אחד לשנות את מינם, היא תופעת שוליים זעירה בממדיה, שנובעת לעתים ממצוקה פסיכולוגית קשה. מדובר ללא ספק בנושא עמוק, כאוב, נפשית ורגשית, שמסב סבל רב למי שמתמודד עמו. יחד עם זאת, מבחינה חברתית ופילוסופית מדובר בביטוי קצה משמעותי שממחיש בצורה יפה את אחת המגמות המשמעותיות שנושא בכנפיו הפמיניזם הרדיקלי: ביטול הזהות המינית המהותנית והעמדת הבחירה האוטונומית והרצון החופשי כערך חברתי עליון ואבסולוטי. בהקשר רחב יותר, הסוגיה מציפה את הכשלים הבסיסיים של התמודדות העולם השמרני עם האתגרים הליברליים. כדי להמחיש במה מדובר ננסה לגעת קצת במושג הרצון החופשי.

המבדיל בין קודש לחול

במאבק המתיש והממושך שבין השמרנות לליברליזם סובלת הראשונה מנחיתות מובנית. השמרן נתפס כמי שנלחם על שימור ההיסטורי והאנכרוניסטי. הדימוי הרווח שלו הוא אדם מקובע וחסר מעוף שהולך עם העבר נגד העתיד, עם ההיררכיה נגד החדשנות, עם הזקנים נגד הצעירים, עם הקיבעון נגד הספונטניות, עם הממסד נגד הקדמה.

הדימוי הזה מתבסס על סט הערכים שמגדיר את השאיפות האישיות והקולקטיביות שלו, והוא מחריף כשמכניסים למשוואה את הדת – מרכיב מרכזי בעולמם של רוב השמרנים. שהרי מהם הערכים המרכזיים הפעילים בדת? כל ספר מוסר דתי שתפתחו ישרטט לכם את קווי המתאר הנפשיים שלה: יראת שמים, הכנעה, קבלת עול, ענווה, צידוק הדין, מסירות נפש. "אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כשיריים", אמרו חז"ל, ובמקום אחר הוסיפו – "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה". הצד השווה הוא האיפוק, השליטה, הבלימה והריסון של הרצון החופשי. בחסידות הטעימו שצריך להפוך את האני לאין. כל אלו מתרחשים גם בתפיסה העצמית של האדם וגם בדרך שבה הוא מבקש לעצב את החברה שבתוכה הוא חי: חברה שמרנית היא בעיקרה חברה מרוסנת.

לפני כעשור הזדמנתי לשיח עם פעילה חברתית שלימים נבחרה כח"כית מטעם מפלגת העבודה. היא אמרה לי אז משפט בלתי נשכח: "הציונות הדתית יכלה להיות שותפה עמוקה שלנו בקידום החזון הציוני אלמלא שתי בעיות קטנות: ההתעקשות שלה על השטחים ועל אי הפרדת הדת מהמדינה". היה חשוב לה להסביר את החלק השני במשוואה. "בין דתי אמיתי וחילוני אמיתי פעורה תהום", הטעימה. "כחילונית, אני שואפת כל הזמן להרחיב עוד ועוד את טווח אפשרויות החיים שלי, להוריד בהדרגה כל מחסום או גבול שרק ניתן. אצלך, כדתי, המחסומים כאן כדי להישאר. אתה תמיד תחפש תירוצים וסיבות כדי לקבע אותם". מנקודת מבט ליברלית–ליברטריאנית היא כמובן צודקת, ולראיה – בכל מוצאי שבת מברך היהודי על הגבולות: המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה.

החיים עצמם

ומה עם השמרנות שאיננה מבוססת על תפיסה דתית? ההבדל איננו גדול. גם הימין השמרני החילוני מתבסס על אמונה בגבולות והפרדות ומחסומים וטבואים. השמרן יעדיף את הזהות הלאומית על זכויות המהגרים והזרים, את הביטחון הלאומי על זכויות הפרט, את שימור החיים על זכויות הנשים על גופן (בהקשר להפלות) ובאופן כללי עניי עירו יהיו תמיד קודמים לעניי עיר אחרת. הוא יזדהה עם הדגל וההמנון והסמל והמצעד, כגורמים מלכדים ברמה הלאומית, וידרוש מממשלתו לנהל מדיניות חוץ תקיפה כדי לשמור על האינטרסים הלאומיים.

אך כשמתבוננים קצת יותר לעומק מגלים שההבחנה שתוארה כאן היא לבוש חיצוני לעניין אחר לגמרי. בואו נחזור לסוגיית המגדר שבה יתבהרו הדברים. תודעת הזהות השמרנית היא תודעה מהותנית: האדם יודע אם הוא גבר או אישה, יש לו שייכות ברורה למשפחה, לקהילה ולאומה. הממשות והגבולות של מעגלי הזהות שלו ברורים ונהירים. החשוב הוא שהמהותנות הזו איננה הפשטה פילוסופית אלא חווית חיים אינטואיטיבית ומוחשית.

הגוף הוא הראשון שיודע. אני יודע שאני גבר כי הגוף הגברי שלי משדר לי גבריות. אישה יודעת שהיא אישה כי הגוף שלה מספר לה שהיא אישה. ההבדל בין איברי הרבייה הגבריים המוחצנים לבין האיברים הנשיים המופנמים משרטטים את הפערים המנטליים בין המגדרים.

"האיש דרכו לכבוש" ו"לחזר אחרי אבדתו", אמרו חז"ל, ועלמה זהר שרה: "קופץ כמו מתאבד מחלון פתוח/ הולך לכבוש אותך כמו שכובשים מדינת אויב/ לרוץ בשדות מוקשים ובין אבני בזלת/ ולקרוע לך את הלב". למה? כי ככה בנויה המערכת הנוירופסיכולוגית הזכרית. הגבר צריך לעבור תהליך מאוד ארוך של התבגרות כדי לדחות את סיפוק הצרכים המידיים האגוצנטריים שלו, לקחת אחריות, להפוך את "לכבוש" מפעולת כיבוש אלימה לפעולה של סלילה (כמו "לכבוש דרך") שיש בה הובלה עם אמפתיה, יוזמה עם רכות. זה יקרה כשהוא יעבור את מה שהמקובלים כינו "התכללות", יגלה בתוכו את הצדדים הנשיים הרכים ויהפוך להיות דמות קצת יותר עגולה ומורכבת, ולא רק "גבר גבר". אבל גם כשזה יקרה, זהות הבסיס הגברית שלו תמיד תישאר.

האישה לעומתו לעולם לא תיצור חיים חדשים באקט סוער של דקות ספורות. ההיריון שלה תמיד יארך תשעה חודשים, והיא תהיה מחוברת מרצונה או בעל כורחה למחזור החודשי, למעגלי השנה, לגאות ולשפל, לפגימת הלבנה ולמילואה. למה? כי ככה הגוף שלה מלמד אותה. יעברו שנים עד שהיא תלמד לתת ביטוי גם לחלקים הגבריים שבתוכה, ולפתח את האסרטיביות, היוזמה והעצמאות. גם אז, יסודות הזהות הנשית לרוב יישארו שם כתודעה בסיסית דומיננטית.

כפי שאדם מזהה את המגדר שאליו הוא שייך דרך הגוף, כך הוא מזהה את עצמו עם מעגלי המשפחה, הקהילה והאומה. החיים עצמם מלמדים אותו עד כמה מעגלי הזהות הללו דומיננטיים ומשמעותיים. על החשיבות של המשפחה הוא לומד דרך הגדילה בתוכה ולפעמים דרך הטראומה של מי שלא גדל בתוכה או של מי שחווה את ההתפרקות שלה. גם על החשיבות של האומה אפשר ללמוד דרך התרבות הקולקטיבית שהיא יוצרת והערך העצום המושג באמצעות שיתוף הפעולה ההמוני, או לחלופין דרך הטראומה של המלחמות וצורכי ההישרדות.

זהות שלא נבנית באופן חיובי יכולה להיווצר באופן שלילי: האויבים החיצוניים, שתמיד היו ותמיד יהיו, מלכדים את האדם במעגלי הזהות שלו וכך הוא לומד להבחין בין "לנו" ובין "לצרינו". במילים אחרות, השמרנות היא גיבוש מושגי לחוויות חיים אינטואיטיביות: הגוף, התא המשפחתי, הקהילה והאומה.

אלטרואיזם מובהק

הליברל פועל בהיגיון אחר לגמרי. נקודת המוצא שלו מופשטת לחלוטין. הוא מתכחש אל הגוף ומעדיף תחתיו את הרצון החופשי. לא רק העובדה שנולדתי כיהודי איננה בהכרח מחייבת אותי לסולידריות עם היהודים, גם העובדה שנולדתי כגבר איננה אומרת דבר. הזהות היא תודעה א–גופנית מופשטת, חופשית לחלוטין. היא מודולרית, ניתן לכונן אותה או לפרק חלקים ממנה מבלי להותיר עקבות, ובמהותה היא נרטיב גמיש, סיפור אלסטי בהתאמה אישית.

הליברל משכנע את עצמו שלעובדה שאישה נולדה בגוף של אישה אין שום משמעות רגשית או פסיכולוגית, ובטח שלא משמעות חברתית. מנקודת המבט הזו ברור מדוע ההכרה בטרנסג'נדרים ובזוגות חד מיניים היא עניין מרכזי מאוד בפמיניזם ובליברליזם. זהו הביטוי הנוקב ביותר של אתוס ה"אנחנו ניצור את עצמנו בעצמנו".

יודגש, הטרנס והקווירים הם אמנם שתי תודעות מנוגדות, שכן בעוד הטרנס מבקשים לאשש את ההבניות החברתיות המגדריות בדיוק כפי שהן, הקווירים לא רוצים גבריות ונשיות בעולם כלל. אבל מבחינה פוליטית – כדי לזכות בהכרה בזהות שאינה קשורה לגוף הם חייבים לשתף פעולה.

וכשחושבים על זה לעומק, העמדה הליברלית השמאלנית מתאפיינת בהעדפה של תפיסה רוחנית, אוטופית כמעט, שכוללת מרכיבים אלטרואיסטיים מובהקים: היא תצדד בהענקת זכויות למהגרים, למרות האיום על השגשוג הכלכלי והסיכון בהעלאת שיעורי הפשיעה וירידת הביטחון האישי; היא תכיר בשלל צורות של תאים משפחתיים אלטרנטיביים, למרות הפגיעה הצפויה גם בשיעורי הילודה וגם בתהליכי ההתפתחות של הילדים שייוולדו במסגרות הללו; היא תתמוך בהגדלת ההוצאה הממשלתית ובהגדלת הסיוע והקצבאות, למרות הפגיעה הברורה בצמיחה ובתוצר; היא תבטיח את חופש הביטוי והתנועה גם במקומות שבהם החירויות הללו עלולות להגביר את הסיכון לחשיפה לטרור.

זהו אלטרואיזם צרוף: בשם ערכי השוויון, ההוגנות והצדק, הליברליזם מוכן לוותר על הגנות חיוניות. הוא מסכן את עצמו למען האחר, וגם כשהוא מתחבא מאחורי טיעונים פרגמטיים הוא נושא בעומק חזון משיחי שחותר לקידום גאולי של "וגר זאב עם כבש".

שכבות עמוקות בנפש

אבל מה שנתפס כנחיתות מוסרית של השמרנות הוא לאמיתו של דבר תנאי הכרחי ליצירת מוסריות בת קיימא, כי הסוד הגדול של השמרנות הוא ההבנה שמוסריות שאיננה מחוברת למציאות לא תוכל להחזיק מעמד. זה מתחיל ברמה הפרגמטית הפשוטה: פירוק מוסד המשפחה יגדיל את החירויות של אי אילו פרטים לבחור כאוות נפשם אבל יגבה מחיר כבד מנשוא מפרטים אחרים. בחברה שבה כל המבנים מפורקים ונתונים לבחירה, הילדים עלולים להיזרק לכאוס נפשי מגיל צעיר מאוד. במקום שהילד יניח שהוא יגדל, ישא אישה ויקים משפחה, הוא מתחיל לשאול את עצמו האם הוא צריך להתחתן בכלל. גם ביחס לשינוי מין, יש שני מקרים מתועדים של ילדים שדיברו מגיל רך על שינוי מין וההורים "זרמו איתם" וסיפקו להם הורמונים. השלב הבא, סביר להניח, יהיה ביטול הטבואים על גילוי עריות בהסכמה בין בגירים בתוך המשפחה, וגיל ההסכמה הרי נמצא כל הזמן במגמת ירידה.

וגם ברמה עמוקה יותר: הזהות המגדרית, ומעגלי השייכות המשפחתיים הקהילתיים והלאומיים, הם לא רק מנגנוני הגנה ושימור, אלא גם ביטוי של שכבות עמוקות בנפש. על משקל "ארץ ישראל איננה קניין חיצוני לאומה" של הרב קוק, השמרן יודע שגם הזהות המגדרית איננה חיצונית לאדם ושהגוף לא משקר; הזהות המשפחתית ששרדה אלפי שנים גם היא קשורה בקשר עמוק לטבע האנושי, ואחרי שיונג גילה את הלא מודע הקולקטיבי אפשר להחיל את התובנה הזו גם על הזהות הלאומית.

המחירים שמשלמים על אובדן הזיקה לשכבות עמוקות אלה מתבטאים בפגיעה בתא המשפחתי, בזוגיות – ביכולת ההתמסרות והאינטימיות – ובהגנה על הפרט ועל החברה. את התיאור היפה ביותר לדינמיקה הזו נתן הזוהר: "סיטרא אחרא שרי בחיבורא וסיים בפירודא, סיטרא דקדושה שרי בפירודא וסיים בחיבורא". בתרגום פרשני חופשי: הרע והקליפה מתחילים באשליה של חיבור והרמוניה אך מסיימים במשבר ובפיצול; הקדושה מתחילה בבירור ובהפרדה, אך מסיימת בחיבור ובשלום גדול.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב באייר תשע"ו, 20.5.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 במאי 2016, ב-גיליון בהר תשע"ו - 980 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. חזק ומדוייק. כן ירבו מאמרים כאלה!

  2. מאמר מביך עד כדי גיחוך. לכותב אין מושג ירוק מהו ליברליזם, את השמרנות הוא מציג בצורה מעוותת, ואת טיעוניו הוא בונה לפי המסקנה אליה הם אמורים להוביל.
    אז נעשה קצת סדר. הליברליזם איננו בשום אופן העדפה של "רצון חופשי והגדרה אוטונומית על פני ריסון, גבולות ושייכות ברורה למגדר, למשפחה ולאומה" אלא הכרה בזכות הזולת להחזיק בכל העדפה שיבחר, גם היא נראית מוזרה מאוד, ובלבד שמימוש ההעדפה הזאת לא יפגע באופן משמעותי בזולתו.
    בדומה, שמרנות איננה "האיפוק, השליטה, הבלימה והריסון של הרצון החופשי" אלא שאיפה לשליטה, בלימה וריסון הרצון החופשי של הזולת. השמרן לא מסתפק בהצבת גבולות לעצמו (יש ליברלים רבים מאוד שעושים את זה), אלא חותר להצבת גבולות לזולתו, גם כאשר תרומת הגבולות האלה להגנה עצמית שולית לחלוטין. השמרן לא יכול לסבול אנשים שעולמם שונה משלו, כי ערעור הללו על תמונת העולם הישנה והמוכרת שלו שומט את הבסיס לביטחונו העצמי וליכולתו לדבוק בערכיו שלו.
    קל להדגים את מופרכות הטיעונים של יפרח על ידי שיקופם. הנה דוגמה:
    וכשחושבים על זה לעומק, העמדה השמרנית הימנית מתאפיינת בהעדפה של תפיסה מעשית, טוטליטרית כמעט, שכוללת מרכיבים אגואיסטים מובהקים: היא תצדד בשלילת זכויות ממהגרים, מתוך חשש קלוש ובלתי מוכח שזכויות כאלה יהוו איום על השגשוג הכלכלי, יעלו את שיעורי הפשיעה ויורידו את הביטחון האישי של התושבים הוותיקים; היא תסרב להכיר בצורות של תאים משפחתיים אלטרנטיביים, בגלל הפגיעה הצפויה גם בשיעורי הילודה וגם בתהליכי התפתחות מתאימים של צאצאים הדרושים להגנה ולשרות הקבוצה השלטת; היא תתנגד להגדלת ההוצאה הממשלתית ולהגדלת הסיוע והקצבאות, בגלל הפגיעה הברורה בצמיחה ובתוצר שמהם תהנה הקבוצה השלטת; היא תגביל את חופש הביטוי והתנועה מחשש שהחירויות הללו עלולות להגביר את סיכון הקבוצה השלטת לחשיפה לטרור, גם במקומות שבהם החשש הזה קלוש מאוד והתחשבות בו פוגעת באופן בלתי פרופורציונאלי בעליל באנשים שחרותם נשללת.
    זהו אגואיזם צרוף: בשם הביטחון והרווחה האישיים המוחלטים השמרן מוכן לוותר על ערכי השוויון, ההוגנות והצדק. הוא איננו מוכן לשום וויתור למען האחר, וגם כשהוא מתחבא מאחורי טיעונים מוסריים הוא נושא בעומק חזון עוועים שחותר לקידום הרסני של "אדם לאדם זאב".

  1. פינגבק: הבנת הגוף והבנת הנפש- תגובה ליהודה הפרח | על כלל ופרט

  2. פינגבק: הבנת הגוף והבנת הנפש- תגובה ליהודה יפרח | על כלל ופרט

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: