אל מול ערכים יהודיים וכלליים שעליהם הוקמה המדינה, מתעצמת תודעת עליונות הגוררת שנאה ואלימות. סדרה בינלאומית על הוגים יהודים עכשוויים הקדישה כרך לחוקר הרמב"ם ותפיסת האוניברסליזם היהודי שלו

:Menachem Kellner


Jewish Universalism

(Library of Contemporary Jewish Philosophers)
 edited by Hava Tirosh
Samuelson and Aaron
 W. Hughes, Brill, 2015

מאז ומתמיד סבלה הציונות מסכיזופרניה קלה. מצד אחד, שאפו היהודים להקים מדינה משלהם ולהימלט מרדיפות תחת שלטון הנוכרים. מצד שני, חלומו של תיאודור הרצל היה להעתיק את וינה אל חופי הים התיכון, כדי שהיהודים יוכלו לחיות כשאר העמים (האירופיים). דו–ערכיות זו מוסיפה לפעפע במדינה היהודית גם היום. האם על מדינת ישראל לחדד את השונות היהודית ולבודד את עצמה או שמא היא שואפת לנורמליזציה ולהכרה בקרב משפחות העמים?

השאלה לא החלה עם הציונות. המקרא מציג את כל האנושות כצאצאי האדם הראשון שנברא בצלם אלוהים. בה בעת, עם ישראל נבחר להיות עם סגולה והוא נדרש לייחד עצמו כ"עם קדוש". מצופה מישראל להיות "ממלכת כהנים" שממנה תתברך כל העמים, ובה בעת התורה מזהירה אותו מהליכה בדרכיהם, המושחתות בטומאת אלילים וזנות.

גם המסורת התלמודית שותפה למסר הדו–ערכי בנוגע ליחסם של ישראל לאומות. וכך, בעוד משנת סנהדרין (ד, ה) מדגישה שהאדם נברא יחידי וכולנו צאצאיו, "שלא יאמר אדם לחבירו 'אבא גדול מאביך'", קובע ר' שמעון בר יוחאי כי "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם", קביעה שיחד עם האמירה "עשו שונא ליעקב" התפרשה כמייצגת מציאות קבועה של יחסי טינה מובנים בין ישראל לגויים. לדברי התלמוד, זוהמת הנחש שהוטלה בחווה פסקה מישראל שעמדו על הר סיני, אך עובדי הכוכבים נותרו מזוהמים.

במהלך ימי הביניים התעצמה תמונת העולם הפרטיקולרית, שלפיה ההבדל בין יהודים לנוכרים נגזר מניגוד מהותי. ואין מדובר כמובן בהבדל סתמי בין סוגי בריאה שונים, אלא בעליונותם של היהודים שבקרבם מצויה "נפש אלוהית", לעומת זו הבהמית של הגויים – מונחים המוכרים בספרות הקבלה בעקבות הזוהר. אכן, לא מקרה הוא ש"עשו שונא ליעקב" הפך ל"הלכה ידועה" בעולמם של יהודי ימי הביניים, כמצב הכרחי וכחוק טבע בלתי מעורער.

התגברות‭ ‬המגמה‭ ‬העוינת‭ ‬את‭ ‬הגויים‭. ‬כתובת‭ ‬
‭"‬תג‭ ‬מחיר‭" ‬על‭ ‬קיר‭ ‬מנזר‭ ‬הנשים‭ ‬בבית‭ ‬ג‭'‬מאל‭ ‬ליד‭ ‬בית‭ ‬שמש‭, ‬2013‎
צילום‭: ‬פלאש‭ ‬90

החומרה זהה

כאן נכנס לתמונה מנחם קלנר, מטיף עכשווי לאוניברסליזם יהודי. קלנר, חוקר ותיק ומנוסה בתחום מחשבת ישראל, יליד ארצות הברית, שהקדיש את חייו המקצועיים לא רק למחקר והוראה של תורת הרמב"ם אלא ליישומה של תורתו בשיח היהודי העכשווי במדינת ישראל. עם פרישתו מאוניברסיטת חיפה היה שותף להקמת המרכז האקדמי שלם בירושלים. הוא נמנע מהסתגרות במגדל השן האקדמי: כתביו קשובים למתרחש בתרבות היהודית העכשווית, והוא מסור לערכו של האוניברסליזם הרמב"מי עבור היהדות היום. עדות נאמנה לכך מצויה בכרך שיצא לאחרונה בסדרה של הוצאת בריל על הוגים יהודים עכשוויים המוקדשת לתורתו: "מנחם קלנר: אוניברסליזם יהודי".

ההתמקדות החד–צדדית בכתבים של קלנר העוסקים באוניברסליזם ורציונליות מעלימה את תפקידה המכריע של התודעה הפרטיקולרית בשימור הקיום היהודי בתקופות אפלות. יחד עם זאת, הספר הוא הישג נדיר, המשלב יושרה מחקרית וסיפור ביוגרפי, רעיונות חדשניים ותודעת דחיפות המתובלים בהומור ומשולבים בסגנון קריא להפליא. בכוחו לקלוע הן לטעמו של הקורא המלומד והן לצורכי הקהל הרחב.

במאמרים שבלב הספר קלנר מנתח מקורות נבחרים מתוך כתביו של הרמב"ם, שמצביעים ללא עוררין על היקפה ועומקה של תפיסתו האוניברסלית. לשיטתו יהודים אינם שונים במאום, לא בטבעם ולא ברוחם, משאר האנושות. אם קיימים הבדלים בין הקבוצות, הם נעוצים אך ורק בכוח השפעתה של התורה על אלו העוסקים בה. ניתן לומר כי מערכת ההפעלה פועלת את פעולתה הייחודית על היהודים, אך החומרה זהה.

אין עוררין על מעמדו הקאנוני של הרמב"ם במורשת התרבותית וההלכתית, ועל השפעתו חסרת התקדים על כל שבאו אחריו. צפוי היה אפוא שזו תהיה משימה פשוטה לשכנע את כל היהודים הדתיים לקבל את רעיונותיו של הרמב"ם בנושאים אלו. אך לא כן היא.

מתוך הכחשה מוחלטת של האפשרות שהרמב"ם אכן דגל בעמדה אוניברסלית בלתי מסורתית בעליל, ניגשו קוראיו להפיק מתוך כתביו עמדות התואמות את תפיסתם. בחתימת "משנה תורה" מתאר הרמב"ם את החזון המשיחי ובו "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד ולפיכך יהיו חכמים גדולים… ישיגו דעת בוראם כפי כח האדם". אך מאן דהו, שנרתע מן האפשרות שגויים אכן יוכלו להשיג דעת בוראם, תחב את המילה "ישראל" לתוך לשונו של הרמב"ם, ויצר את הנוסח הנפוץ בדפוסים "ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים".

קלנר גם מצביע על כך שלדעת הרמב"ם, "כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה'… הרי זה נתקדש קודש קודשים" (הל' שמיטה ויובל יג יג).  יחד עם זאת, הוא מעיד שעורך דין מפולפל מקהילתו מתעקש שהרמב"ם בוודאי כלל רק את היהודים בכלל "באי עולם". לא לחינם העניק קלנר לאחד ממאמריו את הכותרת "Farteitcht un Farbessert – על תיקונים מגמתיים בכתבי הרמב"ם".

מיסטיקה לאומנית

אך מה לדיונים בתולדות הנוסח של כתבים מימי הביניים ולמאבקים האידיאולוגיים והתרבותיים המעסיקים אותנו היום? נראה שהרבה מנהיגי הציונות וראשי המדינה בראשיתה שאפו לכונן מדינה דמוקרטית המיוסדת על ערכים יהודים ואוניברסליים כאחד. אך משנות השבעים ואילך, רבים המזוהים כציונים ניצלו את משאביה וכוחה של המדינה לפגיעה ולהשחרת דמותם של הגויים באשר הם. עד שנות התשעים התבססה השאיפה בקרב קבוצות מסוימות לטהר את המדינה היהודית מכל הנוכרים.

אנו עדים היום להתגברותה של מגמה זו, העוינת את הגויים ומושרשת בתודעת עליונות, והיא מהווה בית גידול למעגלים הולכים וגדלים. בכלל אלו מצויים חיבורים של רבנים המצדיקים הריגה של גויים חפים מפשע ופסיקות האוסרות מכירה של קרקע יהודית בארץ ישראל. המגמה המשיכה עם פגיעה בחיי ערבים חפים מפשע ועם ביטויי שנאה והזדהות מלאה עם מעשי השטנה. ביטויי השנאה אינם מכוונים רק כלפי מוסלמים ופלשתינים. כנסיית הלחם והדגים נשרפה בידי מי שראו במקום זה בית עבודה זרה, ובירושלים ביטויי שנאה כלפי אנשי דת נוצריים ופגיעות בכנסיות הם מעשים שבכל יום.

חוסר הסובלנות כלפי הגויים אינו נחלתם של הקנאים פורעי החוק בלבד. אלו אינם היוצאים מן הכלל. להיפך, אמונתם היסודית של רבים המזדהים עם תפיסות מיסטיות, לאומניות באופיין, היא שיהודים וגויים אינם שותפים לאותה אנושיות. עבור מאמינים אלו, היהודים נמצאים לבד בעולם. סוף סוף זהו רצון הא–ל, שכך ברא אותם. זהו סלע קיומם ויסוד צידוקם, והוא מצדיק את ההתבדלות, האפליה והאלימות.

מנגד, עבור הרמב"ם ותלמידו מנחם קלנר, יהודים הם שותפים מלאים ושווים לצד שאר האנושות. רק יהדות שהושחתה לבלתי הכר תביא את האדם להאמין בעליונותם המהותית של יהודים. רק בורות ובגידה בערכים יהודיים יעודדו את היהודים לנהוג כאילו הם באמת עליונים. קשה לחשוב על מסר יותר חשוב ליהדות בעת כזו.

הרב ד"ר יצחק דב (יוג'ין) קורן הוא הראש האקדמי של המרכז להבנה ושותפות יהודית נוצרית, וחוקר בכיר במכון להלכה וחברה בבית מורשה        

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ח ניסן תשע"ו, 6.5.2016