רמב"ם כפי שהוא | יוחאי מקבילי

הטענה שעלתה לאחרונה בתקשורת על התאסלמותו של הרמב"ם היא מיתוס המנסה לסדוק את דמותו של הנשר הגדול. בחינת עולמו של הרמב"ם מלמדת שאין לטענה מוסלמית זו כל בסיס

ריבוי תחומי פעילותו של הרמב"ם מעורר מדי פעם דעות התולות בו דברים של הבל. כך הוא בסיפור על אודות התאסלמותו של הרמב"ם. סיפור זה עולה מעת לעת ולאחרונה אף עלה ביומן הצהריים של "קול ישראל". בריאיון של יואב קרקובסקי עם ארנון סגל, טען סגל שהרמב"ם עלה להר הבית, וקרקובסקי טען כנגדו (כנראה כדי לציין כי אין מכאן ראיה שמותר ליהודים לעלות להר הבית) שידוע שהרמב"ם התאסלם, ושלח את סגל ללמוד היסטוריה.

בעיני המבקשים לקעקע את דמותו של הרמב"ם זו חדשה מרעישה, אך למעשה אין בטיעון זה מן החדש, שכן הוא הועלה כבר בעבר מספר פעמים ונדחה. להלן אבקש לנטרל את העוקץ שבו ולהראות שבחינה אמיתית של הדברים מוציאה את האוויר מן הבלון הפורח הזה. נבחן את הדברים בקצרה משלושה היבטים: מקור המסורת, חייו של הרמב"ם והגותו.

דחה‭ ‬יסודות‭ ‬רבים‭ ‬באסלאם‭. ‬פסל‭ ‬הרמב‭"‬ם‭ ‬בקורדובה‭, ‬ספרד צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

דחה‭ ‬יסודות‭ ‬רבים‭ ‬באסלאם‭. ‬פסל‭ ‬הרמב‭"‬ם‭ ‬בקורדובה‭, ‬ספרד
צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

קידוש החיים

מבחינת מקור הסיפור, המקורות בדבר התאסלמותו של הרמב"ם הם חיבורים מוסלמיים שיצאו מתחת ידי בני דורו של הרמב"ם או מעט אחריו, ובייחוד של ההיסטוריון המוסלמי אבן אלקפטי (1248-1172). הטענה העיקרית שלהם היא כי הרמב"ם התאסלם בהיותו בספרד או במגרב (במערב צפון אפריקה). מוסלמים בני דורנו אינם מזכירים את הדבר כלל, ייתכן מפני שתוקפה של הטענה כבר אבד. מכל מקום, בשלוש מאות השנים האחרונות הדיונים בעניין זה נעשים בעיקר על ידי יהודים. חוקרים רציניים בני זמננו, כמו הרברט א' דוידסון, כבר פקפקו במהימנותו של מקור המסורת.

מבחינת דברי הרמב"ם, כדי לנתח לעומק את הטענה יש להכיר את תהליך ההתאסלמות בימי הרמב"ם ואת רקעו. אל–מֻוַואחִידוּן, בני כת אסלאמית קיצונית (בדומה לדאעש של ימינו), ניסו ליצור במקומות התפשטות הכת בספרד ובמגרב מרחב מוסלמי טהור שאין בו לא יהודים ולא נוצרים. בני הכת דרשו מכל תושב לדקלם את ה"שהאדה" (= העדות) בדבר בלעדיות הא–ל ושליחותו של מוחמד.

הרמב"ם עצמו מתאר את הדבר ב"איגרת השמד", שנועדה להגן על האנוסים שאמרו את ה"שהאדה" רק כלפי חוץ והמשיכו להיות יהודים בסתר. האיגרת נכתבה כתגובה לדברי אחד מחכמי היהודים שדרש מאחיו היהודים למות על קידוש השם ולסרב לומר אותה. בניגוד לזה, הוכיח הרמב"ם שאין באמירתה משום ייהרג ואל יעבור, שהרי האסלאם אינו בגדר עבודה זרה, והאמירה עצמה ריקה מתוכן, שהרי אינה דורשת ממי שאומר אותה לעשות מעשה וגם הדורשים לומר אותה "יודעים היטב שאין אנו מאמינים באותו הדיבור, ואינו בפי אומרו אלא כדי להינצל מן המלך כדי להפיס דעתו בדבור פשוט" (הר"י קאפח, עמ' קיח; הר"י שילת, עמ' נד).

לדעת הרמב"ם, לא זו בלבד שמותר לומר את ה"שהאדה" בשעת הסכנה, אלא יש חובה לאמרה, שהרי כתב שמי שמוסר את נפשו במקום שאינו מחויב לעשות כן "הוא חוטא ומורד במעשיו, דמו בראשו, והוא מתחייב בנפשו". דווקא השמירה על החיים במקרה זה הם הם קידוש השם שנאמר: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ולא שימות בהם". וכן הוא פוסק גם בספר "משנה תורה": "כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ 'יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג', וְנֶהֱרַג וְלֹא עָבַר – הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ" (יסודי התורה, ה, ד); "הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין מִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה נְקָמָה בָּעוֹלָם אֶלָּא רַחֲמִים וְחֶסֶד וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם" (שבת ב, ג).

אחת המבוכות בהקשר זה היא ששורות אחדות לאחר שכתב ב"איגרת השמד" שמי שנהרג ולא עבר כשאינו חייב הוא חוטא, הרמב"ם כותב ש"כל מי שנהרג כדי שלא יודה בשליחות אותו האיש [=מוחמד], לא ייאמר עליו אלא שעשה מצווה, ויש לו שכר גדול לפני ה' יתעלה, לפי שמסר נפשו על קדושת השם". ונשאלת השאלה איך אפשר ליישב את הסתירה הפנימית שיש לכאורה באיגרת השמד. נראה לי שהרמב"ם רק נמנע מלהוציא לעז על מי שכבר הקריב את חייו על קידוש השם לפי הנחייתו של אותו חכם שכתב הרמב"ם נגדו (למעשה זו הייתה עמדתם של חכמי אשכנז וכך נהוג היה שם למעשה, ראה למשל תוספות עבודה זרה כז, ב).

מכל מקום, הרמב"ם מציע לומר את ה"שהאדה" ולהסתלק מיד למקום שאפשר לחיות בו כיהודי. מנוסח מסוים באיגרת עולה האפשרות שאולי דברי הרמב"ם יסודם בחוויה אישית שחווה, שהרי הוא אומר: "והעצה שאני יועץ לעצמי, והדעה שאני רוצה בה לי ולידידי ולכל מבקש ממני עצה, שיצא מאלה המקומות". גם אם כך הם פני הדברים, והרמב"ם נאלץ להציל את עצמו באמצעות התאסלמות למראית עין, הרי שניטלה חריפותה של הטענה בדבר "התאסלמותו" של הרמב"ם. הידיעה המרעישה מתפוגגת בקול ענות חלושה, ואין צורך "להגן" על הרמב"ם. באופן פרדוקסלי, דווקא הסיפור על ההתאסלמות המדומה – היא היא המופת בקידוש השם לפי הרמב"ם, בשמירת התורה, זו תפיסתו הייחודית בשמירת החיים. אותה יש לנצור בחיי היום יום.

דחייה גלויה

מבחינת סדר חייו של הרמב"ם, אין להתאסלמות זו כל ביטוי. להפך. דווקא בעטיו של האסלאם הרמב"ם ומשפחתו הפכו פליטים, והוא הקדיש את כל חייו בדבקות יתרה לעמו, להצלת התורה שבעל פה ולהצלת יהודים כדי שישמרו על דתם מפני האסלאם, כפי שעולה מכתביו ותשובותיו. ב"איגרת תימן", שנכתבה בערבית באותיות עבריות, דוחה הרמב"ם את יסודות הדת המוסלמית. הוא מודע לסיכון הגדול שבכתיבתה, ומבקש להיזהר "תכלית הזהירות" שלא תופץ בין הגויים, "ואז יארע מה שיצילהו ה' ממנו, וכתבתיו ואני ירא מאוד, אלא שראיתי שהצדקת הרבים ראוי לסבול עליה את הסכנה".

זאת ועוד, הרמב"ם חיבר את ספר "משנה תורה" מתוך חזון גדול לעמו, כדי שהספר ישמש כעין חוקה ברורה למדינה שבדרך, שבה משוקעת "כל התורה כולה", ממנה ראוי לפסוק, ואותה ידע כל חכם בסנהדרין. בנוסף לכך הוא הרחיק את לימוד התורה מן המוסלמים ולא מן הנוצרים (שו"ת הרמב"ם, סימן קמט). אפשר להביא עוד ועוד דוגמאות לכך, אך נסתפק באמירה שאין אפילו מעשה אחד בחייו שהוא מעשה מוסלמי מובהק. אם כן, באיזה מובן הוא התאסלם?!

כדאי להבחין בעובדה נוספת חשובה לא פחות. מעשיו של הרמב"ם עוררו עליו לא מעט אויבים מקרב היהודים, ואלו לא חסכו מאמצים לפגוע בו, אך ככל הידוע לנו איש מהם לא הטיל ברמב"ם רפש זה. אילו היה בערעור על משפחתו של הרמב"ם ממש הוא היה מספק נשק רב למתנגדיו, וקשה היה לנאמניו להסתיר את הדבר.

מבחינת הגותו של הרמב"ם, הרמב"ם דחה יסודות רבים באסלאם אם בדרך סמויה או בגלוי. הדברים באים במפורש בתפיסתו ההיסטוריוסופית, שבה האסלאם הוא שלב בהתפתחות העולם הלא יהודי לעבר יהדותו, "לְיַשֵּׁר דֶּרֶךְ לַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ וּלְתַקֵּן הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לַעֲבֹד אֶת ה' בְּיַחַד" (הלכות מלכים יא, ד). מיגור עבודת האלילים התגשמה באסלאם במלואה, אף על פי שנתלוו לה תופעות בלתי רצויות, "ולא מפני שהם משקרים עלינו ומכזבים… כך נכזב אנחנו עליהן ונאמר שהם עובדי עבודה זרה" (איגרת לר' עובדיה הגר; שו"ת, סימן תמח). יבוא היום שהם ידעו "שֶׁשֶּׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵיהֶם וְשֶׁנְּבִיאֵיהֶם וַאֲבוֹתֵיהֶם הִטְעוּם".

הייעוד של אמונת האסלאם בגן עדן חומרי נוצץ ושטוף זימה (שיתעדנו בו עם "בנאת אלחור", הבנות הלבנות) הוא אווילות ולעג למהות האדם (הלכות תשובה ח, ג). לפי המסורת המוסלמית מוחמד היה אנאלפאבית, ובעיניהם דווקא עובדה זו מגדילה את כוחו של הא–ל. הרמב"ם דוחה במובלע את מעמד הנבואה של מוחמד: "אך לא ייתכן לדעתנו שיְנַבֵּא את אחד הבורים מקרב המוני העם, אלא במידה שאפשר שהוא יְנַבֵּא חמור או צפרדע" (מורה נבוכים ב, לב). תפיסתו בעניין זה עקבית מראשית כתביו ועד אחריתם.

סיכומם של דברים: יחסו של הרמב"ם לאסלאם היה אובייקטיבי עד מאוד: לחלקו החיובי היה אוהד, ולחלקו השלילי הוא בז בלא קנאות ובלא שנאה: "ראוי לו למי שרוצה לדון דין צדק שלא יהיה עוין כלפי מי שחולק עליו, אלא יהיה נוח וינהג ביושר, ויכיר בנכונות טענותיהם התקֵפות כפי שהוא מכיר בנכונות טענות עצמו" (מורה נבוכים ב, טו). הוא למד מהם מתמטיקה ואסטרונומיה ורפואה. הוא דחה בנימוקים דעתניים את יסודות אמונתם הדתית. מצד שני, הוא העריך חלק מן הפילוסופים שלהם, כמו אל–פאראבי ועוד.

גדול בריאליה

טענת התאסלמותו של הרמב"ם היא חלק ממגמה של שבירת מיתוסים, הרווחת בימינו, אבל דווקא הכרת הרמב"ם כפי שהוא מעידה שהוא מלכתחילה חף מכל מיתוס. זוהי תפיסתו ביחס למציאות. בעיני הרמב"ם, בימות המשיח "עולם כמנהגו נוהג", והתיאור המקראי בדבר "וגר זאב עם כבש" אינו אלא משל. מדוע מרחיק הרמב"ם את האוטופיה הנפלאה הזו? מפני שבמקום שבו מאמינים בפנטזיות, אין מכירים את המציאות היפה, הבנאלית, הפשוטה, ובמקומה ממתינים לדמיון כוזב.

בעיני הרמב"ם, "שאיפתנו ושאיפת כל אנשי החכמה מיחידי סגולה הפך שאיפת ההמון. כי המוני בעלי התורות יותר חביב עליהם ועָרֵב לסכלותם לעשות את התורה והשכל שני קצוות הסותרים זה את זה, ומבארים כל דבר נגד המושכל, וטוענים בו שהוא נס, ומתרחקים מכך שיהא דבר על דרך הטבע… ואנחנו שואפים לאחד בין התורה והמושכל, ונתאר כל הדברים כפי סדר טבעי אפשרי בכל אלה, זולתי מה שנאמר בו בפירוש שהוא נס, ואין שום אפשרות לבארו כלל, רק אז נאלץ לומר שהוא נס" (מאמר תחיית המתים, עמ' פז–פח).

תפיסתו של הרמב"ם את המציאות היא ריאלית. יש בה חזון המחלץ את המחשבה מן התבניות ההמוניות הלוכדות אותה, ומקדם את העולם אל יעדו. מיתוסים אינם מקרבים את החזון, אלא רק מרחיקים אותנו מן האמת ומן המעשה הנדרש. הטענה שהרמב"ם התאסלם והכוונה לגזור מכך מסקנות – היא עצמה מיתוס שמבקשים אנשים שונים ליצור סביבו, במטרה לפרק את דמותו. כפי שראינו, הרמב"ם עצמו, מכלל ההיבטים, רחוק מכך. גדולתו ותרומתו לעם היהודי הן דבר שבלתי ניתן לערעור, וזה איננו מיתוס שיש לשברו. זוהי המציאות. זהו הרמב"ם.

יוחאי מקבילי הוא העורך הראשי של "מפעל משנה תורה" ואיש הייטק

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ח ניסן תשע"ו, 6.5.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 במאי 2016, ב-גיליון קדושים תשע"ו - 978 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. ההקשר של הטענה יותר מביך מהטענה עצמה

    יותר מדי אנשים חופרים בשאלת האמת ההסטורית שיש או אין בקשקוש של יואב קרקובסקי ביחס לרמב"ם

    הבעיה שמעבר לשאלה הזו חשוב לשים לב להקשר שבו היא נאמרה. קרקובסקי ראיין באריכות את דוב הלברטל שכמובן טען שמדובר על איסור הלכתי מוחלט (מלבד ה"משיחיות" שבדבר וכו'). לאחר מכן עלה ארנון סגל וטען לחזוק עמדתו שאפילו הרמב"ם עלה להר הבית וכאן באה הטענה העלובה מצד המראיין.

    עכשיו בוא נחשוב שהלברטל היה נשאר בשידור בזמן הטענה הזו, מה הוא היה אומר על כך? הרי הויכוח בין כל מי שטוען לשמירה על ההלכה היא מה דעת הרמב"ם והאם הלכה כמותו או שלא. הטיעון בדבר התאסלמות כביכול הוא פשוט טענה שאינה ממין העניין וחוטאת לכל הדיון.

    וזו הבעיה האמיתית בטענה הזו שהיא פשוט לא קשורה לדיון וכל מטרתה היא להסיט אותו ולסתום ת'פה למרואיין שלא בא לך טוב.

  2. "גם אם כך הם פני הדברים, והרמב"ם נאלץ להציל את עצמו באמצעות התאסלמות למראית עין, הרי שניטלה חריפותה של הטענה בדבר "התאסלמותו" של הרמב"ם. הידיעה המרעישה מתפוגגת בקול ענות חלושה, ואין צורך "להגן" על הרמב"ם. באופן פרדוקסלי, דווקא הסיפור על ההתאסלמות המדומה – היא היא המופת בקידוש השם לפי הרמב"ם, בשמירת התורה, זו תפיסתו הייחודית בשמירת החיים. אותה יש לנצור בחיי היום יום.".

    איני יודע איך אפשר להגיש שזה מיתוס כשאתה מוכן לקבל זאת שהוא התאסלם לפחות למראית עין. נשמע לי שיש כאן בעיה לכל הפחות בהמשגה במאמר ואוילי גם מבחינה אנליטית.

    • בס"ד ג' באייר ע"ו

      הטענה על התאסלמותו למראית-עין של הרמב"ם הועלתה ע"י בכיר בממשל המצרי בשם ג'מאל אלדין אלקיפטי, בספרו 'כתאב אל חכמאא' ['ספר הרופאים'], שהוגדר ע"י החוקר הצרפתי ר' בלאסר: כ'אוסף מזוייף שמחברו הצטיין בבערותו, ועל כן יש להתייחס אליו בזהירות'.

      האשמה כזאת במדינה מוסלמית היתה כרוכה בעונש מוות על המתאסלם ששב ליהדותו, וברור שהיא הופצה ע"י אנשים ששנאו את הרמב"ם שנאת מוות, אם מקנאה בהצלחתו או משנאה לדתו ולהשקפותיו. מובן שאין כאן 'עדות אובייקטיבית'

      הידיעה זכתה לניתוח היסטורי וספרותי נרחב של חוקרים שהוכיחו את ביטולה, ובהם:
      ש"ז הבלין, 'משה בן מימון', האנציקלופדיה העברית, כד, עמ' 538; ה"א דוידסון, Moses Maimonides: The Man and His Works, אוקספורד 2005, עמ' 17-28; י' קראמר, Maimonides, The life and world of one of the civilizations greatest minds, ניו-יורק 2008, עמ' 116-124.

      המידע שכאן מבוסס על מאמרו של המזרחן פרופ' נסים דנה, 'האם התאסלם רמב"ם למראית עין?', שנתון 'שאנן', יז (תשע"ב), עמ' 111-114 (ניתן לצפיה באתר 'מכללת 'שאנן').

      בברכה, ש.צ. לוינגר, ספרן 'יד הרב נסים'

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: