מדד העוונות ודילמת המדרחוב | שלום רוזנברג

האם חומרתו של איסור ביהדות נקבעת על פי העונש שניתן לו? שלוש תחנות ברמב"ם ועוד אחת

לנושא שבו אדון לקמן נדחקתי בעקבות שתי אמירות ששמעתי בהזדמנויות שונות. האחת הושמעה לפני שנים במדרחוב בירושלים וקבעה שהעונש על חילול שבת (סקילה) חמור יותר מאשר העונש על רצח (הרג בסיף). רמז איום התווסף: ראו הוזהרתם! האמירה השנייה הושמעה ברדיו על ידי אדם שהחזיק בשה וטען שאי–הקרבת קרבן הפסח חמורה כביטול ברית מילה. בשני המקרים חייבים העוברים כרת ומכאן שהם שווים בחשיבותם, שהרי מחומרת העונשים לומדים אנו על חומרת המעשים!

שיקול חברתי

האומנם היסק זה תקף? הבה נחפש את המקורות לסוגיה זו, שבה הגות והלכה נושקות זו לזו. סוגיה זו מעניינת במיוחד, בהיותה לדעתי מקרה שבו התלבט הרמב"ם קשות. בעמדתו התרחש תהליך שבו ניתן להבחין בשלוש תחנות בספרי היסוד שלו. התחנה הראשונה מצויה בפירוש המשנה (אבות ב, א) על האמרה: "והוי זהיר במצוה קלה כמצווה חמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות". לכאורה נאמר כאן שאין סולם חומרה במצוות, ועבורנו יש לכולן אותו ערך. אלא שהרמב"ם מדייק. אמרה זו נכונה לגבי מצוות "עשה", כהדלקת הנר והנחת תפילין, מה שאין כן בלאווין, באיסורים (בתרגומו של ר"י קאפח). כאן ניתן לבנות סולם לחומרת המעשים על פי חומרת העונש.

עתה עלינו לעבור לתחנה השנייה. במשנה תורה, בהלכות תשובה (ג, ב), העונשים עדיין מהווים מדד מסוים לחומרת המעשים. אכן, יש עברות קלות וחמורות והן ממושקלות בהתאם לחומרתן כדי להגיע ל"סכום" הסופי של מעשי כל אדם. אך זה רק ממד אחד בהערכת מעשי האדם, שכן המעשים נמדדים גם  לפי משקל שונה לחלוטין: "ושיקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות… יש זכות שהיא כנגד כמה עונות… ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות… ואין שוקלין אלא בדעתו של א–ל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות". שיקול זה נתון באופן מוחלט בידי הקב"ה.

ועתה למורה נבוכים (ג, מא), שבו מפתח הרמב"ם תיאוריה משפטית הבאה להסביר את משמעות בחירת העונשים לחטאים השונים. העונשים הם פונקציה של ארבעה משתנים:

1. גודל החטא, הרוע שבמעשים ובפעולות (כפי שמקובל לחשוב).

2. "רוב הימצאו". ככל שהעברה נפוצה יותר, היא תימנע רק בעונש חמור יותר.

3. "רוב ההסתה בדבר", בעברות שהאדם נמשך אליהן יותר, "להיות התאווה מביאה אליו מאד" וכדומה. או אז זקוקים אנו לצעדי הרתעה קשים יותר.

4. "קלות עשות המעשה ההוא בהסתר ובהעלם". הדוגמה הקלאסית – פשעים בתוך המשפחה המחייבים עונש חמור יותר.

נבנתה כאן מערכת משפט מיוחדת כאשר חומרת הענישה על החטאים מקבלת פרספקטיבה חדשה. המטרה היא שינוי החברה לטובה ולכן חומרת העונשים אינה פרופורציונלית לחומרת העברות, אלא לסכנת השפעתן על החברה. כך נהרסה "חכמת המדרחוב" התמימה על מדרג חומרת העברות בהתאם לגודל העונש.

סיוע חסידי

אני מתאר לעצמי שהרבה מלומדים ותלמידי חכמים יגיבו: "נו, מה אפשר היה לצפות מאדם שהפילוסופיה הארורה הטעתה אותו". כנגד טענות אלו עלינו לחפש עד נוסף, ואותו נביא מקצה אחר של הספרות ההגותית היהודית, זהו "ספר חסידים" (במהדורת מקיצי נרדמים, ברלין פרנקפורט 1891). לפנינו ספר נפלא שהוסיף קביעה נוראה, "שכל מי שיכול להבין אף על פי שלא נצטווה נענש עליה, שלא שם על לב" – על האדם מוטלת האחריות להבין דבר מתוך דבר, שלא יצטרך לאחר מכן להודות "חטאתי שלא שמתי על לב לדעת, שלא פשפשתי וחקרתי באיזה עון הוא… הואיל ומענישים אותו על שאינו יודע… שהרי לפני השליט לא תוכל לומר כי שגגה היא".

בענייננו קובע ספר חסידים: "דע לך כי לא לפי חומר הפורענות תוכל לידע מצות עונשן ושכרן". בעל ספר חסידים מצא בוחן אחר נכון יותר: אם נעמוד בפני דילמה שבה מתנגשים שני איסורים, מאיזה מהם אמנע? הצלת חיים או שמירת שבת? העובדה שפיקוח נפש דוחה שבת היא הוכחה ברורה ביותר שלמרות חומרת חילול השבת, גרימת המוות שלילית יותר. והוא מביא את מסקנתו: "אין להשוות המצוות לפי העונש שלהם".

אך נחזור אל הרמב"ם ונשאל אותו במפורש על הדילמה שהועלתה במדרחוב. הוא ענה לנו על כך ביד החזקה, הלכות רוצח ושמירת נפש (פרק ד, ט). שם מתלבט הוא באפשרות להוציא להורג רוצח, כאשר לא התקיימו כל התנאים המשפטיים המחמירים. והוא עונה שבמקרה של רוצח הדבר אפשרי, אך לא כך בעברות אחרות. כך הוא כותב:

צא ולמד מאחאב עובד עבודה זרה, שהרי נאמר בו (מלכים א' כא, כה): "רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב [אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה']" וכשנסדרו עונותיו וזכיותיו לפני אלוהי הרוחות לא נמצא עון שחייבו כליה ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות שנאמר (יח, כ) "וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה'" ונאמר לה "תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל".

והרמב"ם פוסק: "שאף על פי שיש עונות חמורין משפיכות דמים אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים", ובכך היא הופכת לעברה החמורה ביותר. כי "אפילו עבודה זרה, ואין צריך לומר עריות או חילול שבת, אינן כשפיכות דמים. שֶאֵלו העונות הן מעבֵרות שבין אדם להקב"ה אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חברו, וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור, ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה ולא יצילו אותו מן הדין".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ח ניסן תשע"ו, 6.5.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-7 במאי 2016,ב-גיליון קדושים תשע"ו - 978, מילה לסיום / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: