עדות 
במקום שירה | בכל סרלואי

משוררים נוטים לראות את העולם מנקודת מבט אישית. סוצקבר, משורר גדול ובן אוהב לעיר וילנה, החליט להניח את כישרונו הספרותי בצד ולהתמקד בעובדות. תיעוד החורבן

עטיפה_-_גטו_וילנה(2)גטו וילנה

אברהם סוצקבר

מיידיש: ויקי שיפריס

עם עובד, 2016, 298 עמ'

קיץ 1944. בדירה קטנה במוסקבה יושב המשורר היידי הגדול אברהם סוצקבר ומעלה בקדחתנות את זיכרונותיו; בעיצומה של המלחמה הוא מנסה לנסח את מה שלימים ייקרא "עדות". הוא כותב כנגד סכנת נפשות אחת לאחר שנחלץ מאחרת: יהודי ברית המועצות, החברים ב"ועד האנטי פשיסטי", מנסים להביא לידיעת הציבור הסובייטי את ממדי השואה בספר שייקרא "הספר השחור". בכתיבה יש להיזהר מאוד: לרוסיה הקומוניסטית, המחרפת נפשה בלוחמה נגד גרמניה הנאצית, יש אינטרס לטשטש את השיטתיות של רצח העם היהודי כדי שלא לתת מקום לקבוצות דתיות; ואינטרס נוסף להציג את העמים הסלאביים  – הנתפסים בקרב הרוסים כבני עמם – כנכבשים אומללים ולא כמשתפי פעולה. סוצקבר, שרק עתה נמלט מהנאצים ועוזריהם, נתון בין הפטיש לסדן.

למעשהו של סוצקבר אין אח ורע. בשנות המלחמה, על אף ניסיונותיהם של מוסדות ויחידים לתעד את הזוועה השיטתית של השמדת העם היהודי, כמעט לא התאפשר מן הבחינה הטכנית לכתוב, וכתיבה על השואה נשאה בעיקר אופי יומני. סוצקבר היה מהראשונים שכתבו עליה ביידיש (הספר הראשון שנכתב עליה בעברית, "ספר עדות" מאת יעקב קורץ, יצא לאור בארץ ישראל באותה השנה), והיה בין הראשונים שהתמודדו עם השאלה האמנותית, המוסרית והאנושית הכבירה: כיצד ניתן לכתוב על מה שלא ניתן לתיאור במילים? איך ניתן לנסות לעבד את החוויות מלבו של הגיהנום, באופן שיתקבל על לבו של האדם הקורא אותן?

משוררים נוטים לראות את העולם מנקודת מבט אישית, כאשר כל היבט של החיים החיצוניים הוא סמל למתרחש בחייהם פנימה. בהקשר של מסירת עדות זו נטייה בעייתית. סוצקבר מחליט להניח את כישרונו הספרותי הגדול בצד ולהעמיד את העובדות במרכז. אלה שמכירים את שירתו המופלאה של סוצקבר עלולים להיות מופתעים מסגנונו הענייני, המקיף והעובדתי של הספר. על אף שכישרונו הספרותי העילאי של המשורר ניכר מכל שורה, סוצקבר כותב אותו כמסמך תיעודי ולא כיצירה ספרותית. התוצאה היא ספר שואה אינטנסיבי וקשה מאוד. המשורר רותם את כל כוחות החיים והמילים שלו כדי לתאר את חורבנה של עירו בתוך מסכת חורבנו של עם.

רוח‭ ‬היצירה‭ ‬פיעמה‭ ‬בגטו‭. ‬גטו‭ ‬וילנה‭ ‬בזמן‭ ‬המלחמה צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

רוח‭ ‬היצירה‭ ‬פיעמה‭ ‬בגטו‭. ‬גטו‭ ‬וילנה‭ ‬בזמן‭ ‬המלחמה
צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

חיים שפויים בצל הסכנה

יום למחרת כיבוש ליטא ביוני 1941 החלו הגרמנים, תוך שיתוף פעולה נלהב של האוכלוסייה הליטאית, בסימון, כינוס ורדיפה שיטתית של יהודי וילנה. לאחר תקופה של ציד יהודים ברחובות הואשמו היהודים ב"תוקפנות" ואז החלו ה"פרובוקציות" – פעולות התגמול. היהודים גורשו וכונסו לשני גטאות, מהלך שאִפשר לנאצים להפריד בין היהודים, להחלישם ולזרוע בהם אימה וספק. את היהודים שניצודו שלחו לעבודות כפייה אך רובם נשלחו ליערות פונאר היפהפיים, שמהם לא יצא אדם חי. כדי להעלים את הראיות לטבח של רבבות, העסיקו הגרמנים פועלי כפייה יהודים שעבדו במיון הגופות, בהפשטתן, בשרפתן לאפר ובערבובו באדמת היער; הרוצחים הקפידו שבבוא היום לא תימצא יותר מעדות מזערית לפשעיהם.

גם תחת הכיבוש הנאצי וחיי הזוועה בגטו החלו היהודים בהתארגנות כדי לאפשר לעצמם חיים שפויים ככל האפשר. במצב שבו אין אדם יודע מה ילד יום, תוך שהם נתונים בסכנת חיים מתמדת ונאלצים להסתתר לתקופות ארוכות ב"מָלינות" – מקומות מחבוא זעירים – פעלו בגטו ארגוני סיוע, בתי יתומים, בתי תמחוי וחיי תרבות עשירים.

חיי התרבות בגטו וילנה החלו באותו היום שנכנסו אל הגטו. פעם היה נדמה לי שלנידון למוות או לאדם שהושלך אל אי בודד אין שום טעם ליצור אמנות. החיים הוכיחו לי שאין זה כך. בין שהאדם היוצר גר במלון מודרני ובין שהוא נמצא במדבר וסביבו רק תנים וחול, בין שהוא מתפעל מיפי שקיעת השמש לחופו של ים ובין שהוא עומד על פי בור מוות שחפר במו ידיורוח היצירה לא סרה ממנו.

רוח היצירה פיעמה בגטו: מחזות הועלו, יצירות מוזיקליות בוצעו ושירים נכתבו. בשעה שבכל רחבי העיר עונו ונרצחו יהודים בדרכים שאין הדעת סובלת, עמדו יהודי גטו וילנה במבחן הגדול ביותר: הם התארגנו כדי לשמור על צלם האנוש שלהם וכדי לחזק אותו בקרב חבריהם ובני עמם. אך לא רק בקרב בני עמם – סוצקבר מתאר כיצד התארגנה המחתרת היהודית בגטו כדי לסייע לשבויי מלחמה ואזרחים רוסים ששוכנו לא הרחק מהם, ועמדו בסכנת מוות מרעב ומקור. היהודים שחרב מונחת על צווארם דאגו להם למזון, ביגוד ושמיכות, ואלה כתבו להם בתודה: "אנחנו זוכרים, ויבוא יום שנספר למולדתנו כי בווילנה, בשנת 1942, לא איבדו היהודים המשועבדים והמעונים בגטו את רגשות האנוש שלהם. בימים שציפה בהם עונש מוות ליהודי שמדבר עם לא יהודי, הם סיכנו את חייהם והצילו מכפור ומרעב אנשים אחרים, שגם הם היו קרבנותיו של אותו משטר".

שיר הלל לגדלות האדם

בדצמבר 1941, כאשר החלו להיוודע ממדי הטבח השיטתי ביהודים, קרא אבא קובנר לנקם: "אל נלך כצאן לטבח". ארגוני היהודים השונים התאחדו והקימו את ארגון הפרטיזנים המאוחד שעסק בהתארגנות, בצבירת נשק ובביצוע פעולות חבלה. בקיץ 1943 הועמדו לוחמי הגטו בפני דילמה איומה: הנאצים איימו שירצחו את כל יהודי הגטו אם לא יסגירו לידיהם את מפקדם, יצחק ויטנברג. כדי להציל את עשרים אלף היהודים שנותרו בגטו הוא החליט להסגיר את עצמו.

כעבור כמה שבועות החלו הגרמנים בחיסול הגטו, וסוצקבר, יחד עם שאר הפרטיזנים, ברח כדי ללחום בנאצים מן היערות. הפואמה של סוצקבר "כל נדרי" הגיעה לרוסיה, ובלחץ יהודי ברית המועצות הורה סטאלין באופן אישי על חילוצם של המשורר ורעייתו פריידקה. שחרורו הפיזי של המשורר הדגול אפשר לו להעלות על הכתב זוועות שאין הנייר סובל, והעולם נותר באדישותו.

למרות היותו מחויב לעדות פורמלית, כתיבתו של סוצקבר היא ספרות אדירה. עדותו על מעשי הטבח היא לא רק קינה נוראה על הזוועות שחולל המין האנושי, אלא בעיקר שיר הלל לגדלות רוחו של האדם, שתחת המציאות האנושית הקיצונית ביותר שמר על צלם אנוש, על מוסריותו ורוחניותו.

הספר קשה מאוד לקריאה. הזוועות שבו מתוארות בפשטות, בלהט ומתוך מחויבות מלאה לעובדות ותיעודן. בסופו של הספר חוזר המשורר לווילנה המשוחררת, שם על גדות הנהר הוא רואה חייל עטור בצלב קרס המוטל מתחת למים, "ומנגד, על שפת הוויליה, עומד על המשמר פרטיזן יהודי חמוש". בסופו של דבר, ספר העדות של סוצקבר הוא חלק מהמכלול האדיר של שירתו והחוק המוסרי של חייו: ניצחון הרוח הגדולה על הרשע והמוות.

——————

קראתי הצילו! וענו: לא!

המשורר הנזכר בספר התחנן על חייו במכתב לבן דודו בארץ ישראל

"שבת הגדול" עם סבא וסבתא. סבתא מספרת לי לראשונה על בן משפחתנו, המשורר היידי הירש גוטגשטאלט, שכתב לאביה – סבא רבא שלי שהיה עם משפחתו בארץ ישראל –  מכתב קורע לב מתוך התופת. הוא מבקש שינסה להציל אותם למרות פערי האידיאולוגיה ביניהם: אבי סבתי, רבי דוד הדרי (גוטגשטלט), היה ציוני נלהב; בן הדוד שלו הירש היה בונדיסט אדוק. אנו קוראים את המכתב. דקות ספורות לאחר מכן, להפתעת כולנו ובתזמון מצמרר, סבא מגלה בספר "גטו וילנה", שאותו קראתי באותה השבת, כי סוצקבר מזכיר בו את הירש.

הירש גוטגשטאלט נולד בוורשה בשנת 1899 והצטרף בנעוריו לבונד. בהיותו בן שלושים וארבע התפרסם ספר שיריו הראשון: "מענטש און לאנדשאפט" (אדם ונוף). בגטו וילנה היה פעיל בחיי התרבות וב"ועד העזרה הציבורי", שהוקם ב–1941 כארגון על–מפלגתי שהעניק עזרה לעניים על בסיס התנדבותי. בזמן חיסול הגטו גורש למחנה קלוגה באסטוניה ושם נרצח ב–19 בספטמבר 1944, יום לפני השחרור.

בפברואר 1940 כתב הירש, מתחנן על נפשו, מכתב לבן הדוד שלו, סבא רבא שלי – ר' דוד הדרי – הנמצא בארץ ישראל. הנה כמה קטעים מתוכו:

דוד יקירי!

איני יודע מדוע, אבל אני חושב עליך הרבה בזמן האחרון, ובטוח אני שבעת צרה שאני נמצא בה יחד עם אלפי יהודים היית עוזר לי לו יכולת

תאר לעצמך; הייתי חבר המועצה בוורשה, בקהילה, במועצת העיר, והייתה לי פרנסה בשפעהלוואי על כל היהודים כךנסעתי לעתים קרובות לחוץ לארץ, מוציא לאור עיתונים, הוצאתי לאור ספריםובבת אחת: מבולכמו כולם, כולם רצים בבהלה עירומים, אומללים, בלי סיכוי, לפחות להציל את החיים. להשאיר מיליון, שני מיליון יהודים שגוססים, גוססים בפועל ממש, מתים מרעב ומחלות ונורים תחת עיני השמש ואין מי שידרוש דין ומשפט, ואין מי שיחריד את העולם כולו מהזוועות האלה. אנו נעשים הפקר שכל צרוע וזב יורק לנו בפנים.

בכתבי את הדברים האלה קופא הדם בעורקיי, ממה שאנו "יהודי פולין" עברנו. כמו הניצולים, אני הרי ברחתי (רצתי), וכי מה הייתי צריך לעשות? להיות קורבן עולה, כדי שהרוצחים ייהנו מכך שיהודי נוסף פשוט נספה? אני ברחתי כדי להציל את הנפש ולחיות, ובכדי שכשתבוא השעהוהיא תבוא (והיא תבוא והיא תבוא!) להתחיל מחדש לחיות למען עצמי ולמען העולם.

אני ומשפחתי היינו רוצים לצאת מכאן. פה אין שום עתיד, מלבד שאנו נתונים לסכנות שונות שחלילה יכולות לבוא כך או אחרת. לכן אני כותב אליך, הגם שאני יודע בוודאות שאינך יכול לעזור, רק להשיח מעט מהלב. שערי כל הארצות נעולים; אמריקה, ברזיל, אנגליהאבוי, דפקתי בקריאתי "הצילו" וענו: "לא"! רק פלסטינה נשארת, חריץ קטן.

בוודאי, במהרה בימינו, אפרסם עבודה יותר גדולה. כשאצליח להוציאו לאוראשלח, הגם שאני יודע מראש, שתהיה לך נחת ממנו אך מעט כי זה לא עלינו "שירה".

שלך,

הרשל.

הרשל, בנו ואשתו, נרצחו כולם בליטא. ספרו נספה עמם.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' ניסן תשע"ו, 28.4.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 במאי 2016, ב-ביוגרפיה, גיליון אחרי מות תשע"ו - 977 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: