מי זאת "היא"?

 פרוייקט פסח

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּשֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּאֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּוְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם

מי זאת ה"היא" שעמדה לאבותינו ולנו?

המובן הפשוט הוא אותה הבטחת ברית בין הבתרים שהובטחה לאברהם אבינו. מובן אחר היא האמונה הבלתי מוסברת שלנו, אמונת ה"אף–על–פי–כן", זו שעמדה בכל דור לכליה ובכל דרך החזקנו והתחדשנו בה.

ומעבר לאותה הבטחה עוד מובנים רבים לאותה "היא". היא זו אותה הכוס שאנו אוחזים בשעת אמירה זו שעזרה לנו להחזיק מעמד בכל הגלויות ושהפרידה בינינו לבין כל האומות בתוכן חיינו ותמיד סירבנו להיטמע בהן.

היא זו התורה והתפילה והיא היא גם המשפחתיות והאינטימיות, היחד היהודי הפנימי, קריצת ההבנה הסודית הזאת העוברת מדור לדור, היוצאת עמנו מאדמת הגלות ובאה עמנו אל הארץ המובטחת.

כאן ביקשנו משש כותבות וכותבים שחייהם עברו בסמוך לכילוי ולסוף, והנה הם איתנו, שיספרו לנו מעט ביציאתם ממצרים.

חג שמח.

אלחנן ניר

 

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

 ————–

D727-099פתח של תקווה  >> דורון אלמוג

עם ישראל ומדינת ישראל חווים כל ימיהם איומים. "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". אולם גם בתוך האיומים הקיומיים הללו אסור לנו לשכוח את האנשים החלשים ביותר בחברה, הצריכים ונזקקים לנו הכי הרבה. אסור לנו לשכוח את אלו שאינם יודעים לשאול.

אבל מה אם בנך הוא זה שאינו יודע לשאול. או אולי כמו ערן בננו שנולד עם פיגור קשה ומעולם לא דיבר ולו מילה אחת כל 23 שנותיו? הוא, שכל חייו נתון בבית עבדים בלי קמצוץ של עצמאות. גוף שבור שאינו מאפשר לו מאומה. בלי יכולת לאכול לבד, להתלבש לבד, להתרחץ לבד. הוא וחבריו שבמשך שנים היו מודרים ומוקפים בחומות גבוהות של בושה ודעות קדומות.

דורון אלמוג יחד עם בנו ערן, 2006 צילום: באדיבות עמותת "עלה"

דורון אלמוג יחד עם בנו ערן, 2006 צילום: באדיבות עמותת "עלה"

תשובת ההגדה – את פתח לו. לא נאמר "את התבייש בו", או "את בודד אותו" או "את הרחק אותו". נהפוך הוא. הוא יושב איתנו בליל הסדר, חלק מאיתנו. חולק איתנו מצה ומרור. מוקפד בבגדים הדורים. מקשיב בדרכו לכל המתרחש. חלק בלתי נפרד מהיופי שבסיפור יציאת מצרים. ואולי אפילו הכוח הסמוי המגולם בעם ישראל. כי הרי הוא זה, יותר מכל הבנים האחרים, שמטיל עלינו את האחריות הקולקטיבית לשלב את החלש ביותר, הפגוע ביותר, בעולמנו. לפתוח לו פתח של תקווה. והרי פתח התקווה שלו הוא פתח התקווה של כולנו.

ארבעת הבנים שעליהם דיברה תורה – החכם, הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול – הם ביטוי מטפורי לעם כולו, מזקן ועד טף, החל מהחכם שהוא בעל יכולות אישיות גבוהות, עובר לרשע שתמיד קורא תיגר על דרך הישר, עובר לתם שהוא הנאיבי הניתן לטפלול וגומר בזה שאינו יודע לשאול שכל כולו בתלות מוחלטת בחסדינו. זה שאינו יודע לשאול מבטא יותר מכולם את חוסר העצמאות שבו הוא מצוי, את התלות בחסדי אחרים.

"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" מופיע בתנ"ך שוב ושוב. חיוב הזיכרון ככלי מרכזי לעיצוב המורשת ובצמוד אליו מצב העבדות שהוא העדר עצמאות. מכאן שנוכחותו ותפקידו של זה שאינו יודע לשאול הם להיות עמוד הענן המצפוני שלנו. זה המעניק לנו פרופורציות בחיים. זה המזכיר לנו בכל רגע מחיינו כמה יקרה העצמאות שהוא לא התברך בה. הוא זה שאומר לנו בדממה צועקת "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". הוא זה שהכי קל להתעמר בו, להפלות אותו, לקפח אותו. הוא זה שכל נוכחותו עשויה להביא אותנו למדרגת הגבורה הגבוהה ביותר, גבורת כיבוש היצר. כי הרי הוא לא מסוגל למאומה וכל נוכחותו היא מבחן לאנושיותנו ולערבותנו זה לזה.

הוא זה המבטא יותר מכול את מצב העבדות ולכן ככל שנעשה יותר עבורו – כך נהיה יותר ראויים לעצמאות. ככל שנעשה יותר עבורו יהיו בנו יותר כוחות נפש לערוב זה לזה. ככל שנעשה יותר עבורו תהיה בנו יותר אהבת אדם שהיא הכוח הגדול ביותר כדי להבטיח את עצמאותנו.

האלוף (במיל') דורון אלמוג הוא יו"ר הכפר השיקומי "עלה נגבנחלת ערן" וחתן פרס ישראל לשנת תשע"ו על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה

———

KNESSET CHAIRMAN YULI EDELSTEIN

צילום: מגי אוחיון, לע"מ;

האביב היהודי >> יולי יואל אדלשטיין

בניגוד לרבים הניגשים לקריאת ההגדה של פסח מתוך עמדה מרוחקת, שלא לומר מעט מנוכרת – עבורי, תיאורי השעבוד והגאולה הם ממשוּת חיה שחוויתי על בשרי, עם כל ההבדלים המתבקשים כמובן, בימים האלה ובזמן הזה. כשאני מגיע מדי שנה לקריאת מילות הפיוט "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", אני רואה לנגד עיניי את החוט החורז בין היציאה משעבוד הנוגשֹים במצרים לבין היציאה הגדולה בת–זמננו מעול המשעבדים בני המאה העשרים, המשטר הנאצי והמשטר הקומוניסטי; עִם האחרון היה לי הכבוד המפוקפק לערוך היכרות קרובה, קרובה מדי.

אדלשטיין לאחר שחרורו, בפגישה עם ראש הממשלה יצחק שמיר, 1987                צילומים: מגי אוחיון, לע"מ; אבי אוחיון, לע"מ

אדלשטיין לאחר שחרורו, בפגישה עם ראש הממשלה יצחק שמיר, 1987                צילום: אבי אוחיון, לע"מ

בִּמציאות חיינו המבורכת, חירות מדינית היא עוּבדה קיימת וכמעט מובנת מאליה. גם חירות הפרט היא ערך מכוֹנֵן בעל מעמד גבוה ומעֵין חוקתי, המקרין כמעט לכל תחום ומכתיב, למִצער במקומותינו, את סדרי העדיפויות. במצב דברים זה קשה לצפות מהאדם הממוצע להיכנס כל כולו אל ליל הסדר מתוך חוויה של הזדהות עם העם המשועבד וממילא גם לא מתוך תחושת הרווחה הגדולה וההודאה שבצידה, נוכח זיכרון היציאה מ"בית העבדים" המצרי בואכה קבלת התורה והכניסה לארץ. לרובנו, דתיים כחילונים, כל זה נחווה כמאורע מן ההיסטוריה הרחוקה ותו לא, תחנה בזמן שנעים ונחמד להיזכר בה בשירה סביב שולחן גדוש במטעמים, בעיקר משום שהיום כל זה כה רחוק מאיתנו, לא רק כרונולוגית אלא בעיקר נפשית.

אך עבורי, כאמור, אין הדבר כך. אני נמנה על אותו מיעוט שלצערו מבין אל נכון באופן המוחשי והאישי ביותר את טעמה של חירות ואת ערכה, את טיבן של כמיהה לציוֹן ממרחקים ושל קריאה מן המצר לשוב אל מולדתך, אל עמך ואל ערכיך שלך. חירות היא לא רק חופש במובנו הטהור והפשוט, אלא גם היכולת להיות נאמן לערכיך העצמיים – הלאומיים, הדתיים והאישיים.

בקוראִי את הפיוט "והיא שעמדה", אני נזכר גם בהוריי שנמלטו מציפורני הנאצים; בָּרדיפה, בנישול ובהרחקה שלי ושל חבריי מסורבי העלייה ממקומות העבודה והלימודים; ובאופן מאוד בהיר וממוקד ברגעים ההם ששינו את חיי, עת נכנסו אנשי הקג"ב לביתי, ושתלו בחפציי חומר עלוּם כדי לתלות בי האשמה דמיונית ולשגר אותי לשנות מאסר במחנה עבודה.

אבל "הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". בשעה שישבנו בכלא בעוון נאמנות לעצמיותנו ולעמנו, העולם היהודי והמערבי רגש ורעש ולא הרפה, עד שהדפיקות הממושכות מוטטו את חומות מסך הברזל האטום והמנוכר. אותו מאבק קדום לחירות ממשעבדים התגלגל והדהד עד אלינו, היה הבריח התיכון במאבק אסירי ציון ולמעשה הפך גם נחלת האנושות. במאי 1994 נשא נלסון מנדלה את נאומו הראשון כנשיאה של דרום אפריקה. "זהו אחד הרגעים החשובים ביותר בחיי ארצנו", הכריז, "אני עומד כאן לפניכם מלא גאווה ושמחה… על שאנחנו יכולים לקרוא בקול גדול – בני חורין סוף סוף!".

לא קשה לאתר את מקורות ההשראה של מאבקים אלו. כשלושת אלפי שנים קודם לכן התייצב משה, מנהיגם של בני ישראל המשועבדים שעוד טרם התגבשו לכדי "עם" – תואר שלמרבה האירוניה, דווקא פרעה היה הראשון להעניק להם אותו באומרו "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, הבה נתחכמה לו" – ותבע במפגיע משַליטה הבלתי מעורער של מצרים, בשם ה': "שלח את עמי ויעבדוני!".

אכן, התממשו לנגד עינינו דבריו של הראי"ה קוק ב"מגד ירחים", כי "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של כל העולם כולו"; אבל לפני הכול, זה היה ויישאר כמובן האביב שלנו, אביב חירותו של העם היהודי.

ח"כ יולי יואל אדלשטיין הוא יושב ראש הכנסת

———-

אדלר

צילום: Kenyh Cevarom

ליל הסדר במאוטהאוזן >> הרב סיני אדלר

כשאני אומר כל שנה את "והיא שעמדה לאבותינו ולנו" אני נזכר מיד במחנה הריכוז מאוטהאוזן.

למרות שלא היה מחנה השמדה כאושוויץ, תנאי החיים שהיו שם היו גרועים מאלו שבאושוויץ וללא הרף עמדו עלינו לכלותנו בו. האוכל ניתן שם רק פעם אחת ביום, והוא הכיל פרוסת לחם בלבד עם קצת מים דלוחים שקראו להם מרק. מקום הלינה גם הוא היה "מיוחד" במינו. "חדר שינה" ללא דרגשים, ולכן השינה בו הייתה שכיבה על רצפה חשופה. מדי ערב הוכנסנו לתוך צריף בשורות שורות, צמודים איש לרעהו בצורה עורפית, וכל שורה מרוחקת מחברתה כמידת גובהו של אדם בינוני. אחר כך ניתנה פקודה ליפול בבת אחת. מי שהתמהמה, ולו רק לרגע, כבר לא מצא מקום לשכב. בצורה כזאת שכבנו צפופים במידה מרבית ביותר.

באותם הימים הגיע חג הפסח. למרות שהיינו מנותקים מכל העולם, ידענו את תאריכי החגים. בלילה הראשון של החג, בטרם כניסתנו ל"חדר השינה", ניתנה לנו כרגיל רשות להסתובב ברחבה שלפניו. בהזדמנות זו אמרתי לאחד מחבריי שהערב הוא ליל הסדר. מבחינה מעשית לא היינו יכולים לקיים שום מצווה באותו לילה, כי היינו ללא מצה וללא יין, ללא חרוסת וללא כרפס. "מרור" היה לנו ב"שיעור" גדול, אולם על מרור כזה אי אפשר היה לברך. הדבר היחיד שיכולנו לעשות הוא לספר את ההגדה בעל פה, שהרי גם הגדות לא היו לנו, ולכן אמרנו מה שזכרנו. סדר מיוחד במינו, סדר בהליכה במחנה הריכוז מאוטהאוזן.

גם הקטע שאנחנו אומרים בהגדה הפותח במילים "והיא שעמדה" וכו' קיבל באותו ליל סדר משמעות חיה ממש. חשנו בבשרנו "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו", פשוטו כמשמעו. עם זאת, קיווינו שיתקיים בנו גם סיומו: "והקב"ה מצילנו מידם".  סיימנו אז את הסדר המיוחד הזה ואמרנו – "לשנה הבאה בירושלים".

לא אטעה אם אומר שירושלים הייתה נראית בעינינו במרחק של שנות אור. המחשבה שבשנה הבאה נהיה בירושלים הייתה כחלום שאין לו שום אחיזה במציאות, ובכל זאת אמרנו וגם קווינו. הפנינו את לבותינו כלפי שמים ובאותן מילים באה לידי ביטוי המשאלה – אבינו שבשמים, רחם עלינו ותוציא אותנו מהתופת הזאת. הרי אבינו אתה, ולכן אנחנו מרשים לעצמנו להתחנן לפניך, תזכה אותנו שבשנה הבאה נהיה בירושלים. ואנו מבקשים דווקא ירושלים, כי זאת עירך אשר בחרת להשכין שכינתך בתוכה ועל ידי זה גם להשכין שכינתך בתוכנו. זכור נא שלמרות שאנחנו בתוך השאול הזה ששמו מאוטהאוזן, איננו שוכחים אותך וגם את ירושלים אנו זוכרים. לכן, ריבונו של עולם, תזכור גם אתה – לשנה הבאה בירושלים.

האמנו באמונה שלמה שהכול יכול יכול לעשות הכול, ולכן הוא יכול להיענות גם לתפילתנו זו. ואמנם הוא נענה. בשנה הבאה ישבתי עם אחי מתתיהו ז"ל בליל הסדר בירושלים.

הרב סיני אדלר נולד בפראג ונלקח לגטו טרזיינשטט, לאושוויץ ולמחנות הריכוז מאוטהאוזן וגונסקירכן. עלה לארץ, כיהן כרבה של אשדוד ומלמד בכולל מרץ במבשרת ציון

צילה-2016כוס התקווה והשכחה >> צילה חיון

כשאנו מגיעים לכוס של "והיא שעמדה" משתרר שקט ליד שולחן הסדר ההומה. כמו ניתן אות, בני המשפחה מרצינים. איש איש מתכנס לעצמו. ברעדה אנו ממלאים את הכוס, מגביהים אותה ומסתכלים ביין הכהה והארגמני המתנודד בדפנותיה. אחד מאיתנו יאמץ קולו ויגיד "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו", וכשהוא יגיע למילים "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" יישמע רעד קל בקולו.

הוא מתחזק ומגביה עוד את הכוס ואנו כולנו מגביהים כוסותינו ומשיקים אותן עם אהובינו הישובים לצדנו. בדממה מניחים לזכוכית להקיש בזכוכית, בחיוך, בדמעה, בשקיעה קלה של הבטן התחתונה. כך אנו מקרבים כוס לכוס כמקרבים ראשינו אחד אל השני, כמצטופפים להשמעת סיסמה משותפת וסודית של אלה היודעים; אלה שעברו שם בקופה של מחט, בחרך של המאפלייה, וראו את האור.

בלילה ההוא, ליל הפיגוע, עת שבנו שלווים ורוויי חופש הביתה, קרובים, במעלה הדרך אל ביתנו, חיכו לנו  אויבינו. השניים, רובים מכוונים בידם. מרססים בצרורות ירי את דלתות המכונית. בלילה ההוא, ייקחנו האופל, בלילה שבו עמדו נשמותינו שלנו בתור. להיות בחזית ה"בכל דור ודור", נבחרות, ראשונות בתור, קצה החנית, החוד המורעל של החץ; עומדות במעגל ההיסטורי הזה של כליה והצלה, והקדוש ברוך הוא הצילנו מידם.

והאחרים הסובבים את השולחן,  הורינו ואחינו וחברינו, משתתקים גם הם. ומרימים את כוסם והיין האדום מתנודד בה, מיטלטל לרגע בבהלה ושוקע בחזרה. והם זוכרים את הבהלה ואיך ששקעה בם ולעולם לא חלפה. רק נותרה כמשקע אבן דק על דפנות נפשם.

והיד שלרגע רעדה מתעשתת ומתייצבת ונשלחת  קדימה, יד חזקה, נטויה.

צילה חיון עם בתה חמוטל, חודשים ספורים לאחר הפיגוע, 2004 צילומים: באדיבות המשפחה, 
יוסי זמיר

צילה חיון עם בתה חמוטל, חודשים ספורים לאחר הפיגוע, 2004
צילומים: באדיבות המשפחה, 
יוסי זמיר

אנו מודים לא–ל שקיים הבטחתו והצילנו מידם ויודעים בלבנו מי היא שעומדת לנו. התקווה ואיתה השכחה. השכחה שמניחה צעיפי מזור על הפצעים השותתים, שבלעדיה לא נוכל לשוב ולבנות את חיינו. ודווקא בערב הזה, ערב הזכירה של זיכרון יציאת מצרים, אנו מברכים על השכחה שאותה למדנו מסיפור יציאת מצרים עצמו.

שהרי בבואך לקרוא את סיפור העבדות הארוכה ההיא שנמשכה מאות שנים, לא תמצא כמעט אף פרט או תיאור מוחשי של הסבל, האובדנים והכאב שוודאי היו נחלת אבותינו במצרים. איש לא יוכל לכתוב את "אוהל הדוד תום" העברי המקורי וגם לא תסריט עברי אותנטי ל"שתים עשרה שנים של עבדות". התורה בחרה להניח לפרטים אלה לצנוח אל תהום הנשייה. את הזיכרון היא שומרת לנו לשם הסקת המסקנות המוסריות העולות מתוך ניסיוננו הלאומי. לזכור את הגר, את היתום והאלמנה. ה"ידוע תדע כי עבד היית" אינו בא כדי לחזק ולאשש את רגשות הכעס והנקם, אלא כדי לשכלל בך את הרגישות המוסרית והחברתית, את היכולת להזדהות עם סבלו של  האחר.

ההבטחה האלוהית היא שמאפשרת לנו בכל דור ודור את התקווה. השכחה היא שעומדת לנו ומניחה לנו לחיות את חיינו, לבנות אותם מחדש גם אחרי הפצע, השבר והכאב, הפרטי והלאומי. להניח לזיכרון הכאב. לא לתת לו למלא את רוחנו בסבל. השכחה מעניקה לנו את החיים המתחדשים, את אביב הדור הבא.

צילה חיון היא מייסדת ומנהלת חברת "חותם". ספרה "מהתחלה" ראה אור לאחרונה בהוצאת אפיק. הספר מספר את סיפורה של משפחת חיון שנפגעה בפיגוע ירי באוגוסט 2003. בפיגוע נפצעה חמוטל בת התשע באורח בינוני וצילה, אם המשפחה, נפגעה פגיעה אנושה

וברמה התכלית של החיים? >> רן ובר

כששומעים את המילה "עבד" מדמיינים אדם שחי בתנאים קשים, בדוחק ובמצוקה כלכלית. קשה להאמין שבחור צעיר בן 27 שחי את החלום הישראלי בארה"ב ירגיש עבדות כשהוא שואף לקרבו אוויר צלול מול בריכת שחייה טרופית מוקפת בעצי דקלים באחד הכנסים היוקרתיים של תעשיית ההיי–טק האמריקנית. אחת הסיבות לכך שמצב כזה נשמע מופרך היא שאנו רגילים לחשוב על עבדות במושגים של מניעת חירות חיצונית.

אני זוכר את ימי הסטארט–אפ שלי, טיסות שבועיות ברחבי העולם לפגישות עם משקיעים. למתבונן מהצד זה נראה כדבר הטוב ביותר שניתן לדמיין, אך החלל הפנימי הלך והעמיק. העבדות הייתה עבדות של חוסר תקווה וחוסר משמעות. כשאדם מרגיש ריקנות וחוסר משמעות – אין כל משמעות לשאלה עד כמה החיים שלו טובים מבחינה חיצונית. עודף הפאר והיוקרה הופך למגוחך ורק מעצים את תחושת הפער בין מה שנראה מבחוץ למה שמרגישים עמוק פנימה.

הרמח"ל מסביר במסילת ישרים כי פרעה הכביד עלינו את העבודה במצרים כדי שלא נשעה בדברי הבל. זהו היצר הרע שמסמא את עיני האנשים בעודף ריצה, עודף עבודה ומתח, עד לנקודה שהם מסונוורים לרגע ולא שמים לב לזעקת הנשמה.

רן ובר, מימין, בטיול בהודו, 1999

רן ובר, מימין, בטיול בהודו, 1999

בשלב מסוים במרוץ הסטארט–אפ שלי גרתי בארצות הברית. שם היו לי פגישות רבות אבל גם זמן לחשוב. ואז שמתי לב לכלוב הזהב שהלך וסגר עליי. מעט אחרי גיל 20 הרווחתי משכורות שכנראה בחיים לא ארוויח. מעל 150 עובדים, שווי השוק של החברה מוערך ב–400 מיליון דולר, ולמרות זאת חשתי חוסר תכלית וחוסר משמעות. הרגשתי שהמציאות שבה אני שבוי מכלה אותי.

לא היה לי מושג לאן אני הולך ומה אעשה אבל ידעתי שאני חייב להקשיב לצו הלב שלי. חיפשתי את עצמי, חיפשתי להרגיש שלם. ארה"ב היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אין בה אנטישמיות ואין אויבים שקמו עליי לכלותי. האויב שלי היה המרוץ אחר הכסף, שבמקום לגרום לי אושר גרם לי לחוש אבוד ועבד. בסופו של החיפוש שהחל בארה"ב, המשיך בהודו והסתיים בישראל, חשתי כיצד הקב"ה כיוון את צעדיי חזרה אל חיק היהדות.

החירות האמיתית היא החירות הפנימית – התחושה שאנו עושים את מה שאנחנו מאמינים בו או לפחות פוסעים בכיוון, מתקרבים לתכלית שלנו. חירות היא היכולת לבחור. זה לא אומר שיש משהו רע בהיי–טק או משהו חשוב יותר בלכתוב ספרים ולעבוד עם אנשים – מה שאני זוכה לעשות כיום. כל אחד צריך לבחור לעשות את מה שקרוב ללבו, מה שמבטא את כישרונותיו ורצונותיו. אחד המדדים הוא כמה אתה קם עם רצון, עם שמחה פשוטה בעשייה שלך, עם תחושה של משמעות – משמעות שאתה או את נותנים ויוצקים לתוך החיים.

היציאה מעבדות לחירות פנימית לא מחייבת שינוי חיצוני. גם באופן לאומי, החירות היא לא רק העובדה שיש לנו מדינה. מי שמונע את החירות הם לא האויבים החיצוניים שלנו – מדד החירות היא התחושה שאנחנו זוכים להודות ולייקר את עצם קיומנו  בארצנו והמשמעות העמוקה של כך.

החירות האמיתית היא לעצור לרגע ולשאול את עצמנו – האם אנחנו בכיוון הנכון? מהי התכלית של החיים שלנו? עצם העובדה שאני מוצא תכלית עמוקה ומשמעותית, גם אם עדיין לא עשיתי אפילו צעד אחד – היא תחילת היציאה לחירות.

רן ובר היה ממקימי הכפר הרוחניאקולוגי פאצ'ה מאמא, ממקימי ונטורה תקשורת ומראשוני בעלי חברותהסטארטאפ של האינטרנט בישראל. בשנים האחרונות מלמד את תורת רבי נחמן מברסלב. ספרו "אני והאין רוכבים על אופנים" ראה אור לאחרונה בהוצאת אלומות

—-

בלה-2016האדמה במאלין עדיין זזה >> בלה שייר

באחד הימים שבהם חשבתי על "והיא שעמדה", טיילתי עם אחותי בפארק ברמת–גן. הלכנו בין ערוגות של אמנון ותמר, פטוניות, סלסלי–כסף ושיחי היביסקוס.

"תגידי", אמרתי, "במאלין היה פארק מאוד יפה, נכון?"

מאלין היא עיר באוקראינה שבה עבד אבי כשאחותי הייתה בת שבע, לפני שנולדתי. עיר שעליה שמעתי מסיפורי הוריי. אמי ואחותי הגיעו לביקור וגרו שם חודשיים בדירת שני חדרים שחלקו עם זוג ובנם הקטן.

"נכון", אמרה אחותי. "פארק, חורשה, ובקצה החורשה – מכתש".

ואז היא חייכה חיוך מר.

"מה?.." שאלתי.

 "את לא יודעת על המכתש?", שאלה.

"לא".

"אז ככה", אמרה, וסיפרה.

היא הייתה אכלנית גרועה. והנה, אוויר החורשה הצח היה מעורר בה תיאבון, ושם הייתה מסכימה לאכול תות שדה בשמנת שאמא הביאה בצנצנת. אמא הייתה מאושרת. יום אחד, כשחזרו מהטיול, התיישבו אמי ושותפתה לדירה לנוח. הילדים הושכבו למנוחת צהריים בחדר השני. שכנה מבנות המקום נכנסה לבקר. השיחה התנהלה בשקט וביידיש, אבל אחותי שמעה, והבינה. השנה הייתה 1956, והשכנה סיפרה מה קרה במאלין במלחמת העולם השנייה. יהודי העיר רוכזו בחורשה, הועמדו על שפת המכתש, נורו, ונקברו בו. הגרמנים לא וידאו הריגה. אוקראינים שגרו בסמוך סיפרו שימים אחדים לאחר מכן האדמה שכיסתה את המכתש עדיין זזה.

למחרת, המשיכה אחותי, כשהלכה עם אמא לפארק, פחדה להיכנס לחורשה. כשנשאלה למה, אמרה: "כי אחריה יש מכתש", והסבירה לאמא מה יש במכתש.

"לא חשבת שהיא יכולה לשמוע?", שאל אותה אחר כך אבא.

"הייתי בטוחה שהיא ישנה".

"אנחנו ניגש כולנו אל המכתש", אמרו ההורים לאחותי, "וכל אחד ישים שם אבן קטנה לזכר האנשים". אחרי שכל אחד הניח אבן, הסכימה אחותי להמשיך לבוא לחורשה. לאכול שם לא רצתה עוד.

בלה שייר (הילדה בחזית התמונה) 
עם אחותה והוריה, בפארק בצ'רנוביץ

בלה שייר (הילדה בחזית התמונה) 
עם אחותה והוריה, בפארק בצ'רנוביץ

*

הקשבתי לה. בּאבּי יאר הוא ידוע; על מאלין לא היה לי מושג. קיבלתי דוגמה מזעזעת ל"קמים עלינו לכלותנו".

אבל חשבתי גם על "והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". "מצילנו", מה?…

לאחר מכן הבנתי – מבחינת ההגדה, זה נחשב ל"מצילנו". הפסוק הזה עוסק בעם, לא בפרט. הוא נכון ברמת העם אשר שרד ושורד. ההבטחה להצלה עומדת בתנאי שתשתייך: במובן מסוים אי אפשר לכַלותך כי אי אפשר לכַלות את העם.

האם זה מספק נחמה? עניין של טעם והשקפה.

כך או אחרת, ההכוונה לאחדות נעשית במחיר של הנגדה לעמים אחרים. "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו": נתק ואיוּם קבוע, דטרמיניסטי, מתואר כאן בתחושה של נרדפוּת, בהעדר מבט מורכב על עמים אחרים, ובוויתור מוחלט על אמונה בשינוי. אולי היו לכך סיבות מוצדקות. ובכל זאת, חבל.

*

נכנסנו לחורשת האקליפטוסים שבפארק. אחותי הוסיפה פרט מסיפורה של השכנה: תחמושת רבה שלא התפוצצה התגלגלה שם. מישהו מהאוקראינים נתקל בילד יהודי ששרד. "הי, ילד, תפוס צעצוע", הוא צעק וזרק לילד רימון.

"לא גרמני. אוקראיני…", מלמלתי.

"זוכרת את השכנים שלנו בדירה הישנה בצ'רנוביץ?", שאלה אחותי. "סבא פיליפּ וסבתא מיליָה?"

זכרתי זוג נחמד שדיבר אוקראינית.

"הבת שלהם הייתה מוכרת בשוּק. אנשים סיפרו שכשהעיר הייתה בידי הנאצים והיא הייתה מזהה יהודי שהגיע לקנות אוכל, הייתה אומרת למוכרים: 'זה יהודון, אל תמכרו לו'".

"ומה קרה אחרי המלחמה?"

"כלום. שכנים טובים. כשהייתי בת חמש, הארובה שלנו קרסה לתוך הדירה. הייתי לבד, אמא יצאה לקנות מצרכים, והדלת הייתה נעולה. סבא פיליפּ פירק את החלון ושלף אותי משם. עטף אותי בשמיכה ויחד חיכינו לאמא שתחזור מהשוּק".

בלה שייר היא סופרת. ספרה "מט ילדים" (הספריה החדשה, 2011) זכה בפרס רמתגן בתחום סיפורת ביכורים ובמועמדות לפרס ספיר

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ד ניסן תשע"ו, 22.4.2016

 

מודעות פרסומת

פורסם ב-1 במאי 2016,ב-גיליון פסח תשע"ו - 976. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: