ראש ישיבת "מקור חיים", הרב דוב זינגר, שכמה מתלמידיו נרצחו בשנים האחרונות ("אני מורה שכול"), רואה בייסורים את האפשרות לקבלת פרספקטיבה על החיים. את עיקר מרצו הוא משקיע בהקמת חבורות תפילה ועבודת ה', רואה בהתבודדות הברסלבית עצה המשנה חיים וחושב שהיכולת להיות חלש ונזקק חסרה כיום בשיח הישראלי

כשהיה תלמיד צעיר בישיבת הכותל חש הרב דוב זינגר צימאון רוחני שהישיבה, לדבריו, לא הצליחה לספק. ראש הישיבה, הרב ישעיהו הדרי, הפנה אותו לירכתי בית המדרש, שם ישב אברך אחד, שקט. "כמעט אף אחד בישיבה לא הכיר אותו", מספר הרב זינגר. היה זה הרב שג"ר.

"יש תיאור של הפעם הראשונה שבה הרב הנזיר פגש את הרב קוק, והרגיש שהוא מצא לו רב", הוא אומר. "כך הרגשתי כשפגשתי את הרב שג"ר. זכיתי לכך שמיד כשלמדנו בפעם הראשונה, זה היה ברור לי. קשה להסביר מה היה שם. זה היה סוג של עומק. אולי כמו עמידה מול נוף: כשאתה ניצב מול תהום, אתה נחשף לתהומות עמוקים בעצמך, וכשאתה עומד על הר גבוה אתה חווה עלייה לגבהים. העמידה מול הרב שג"ר הייתה עמידה מול עומק, מול תהום. המפגש איתו קבע את המיקום שלי כבר אז בתוך חיפוש של קיומיות, של רלוונטיות ומשמעות בעולם הדתי".

המפגש עם הרב שג"ר היה לנקודת המפנה בחייו של הרב זינגר, ראש ישיבת מקור חיים. עוד לפני המפגש הזה היו רגליו נטועות בעולם התורה – הוא למד אז לדיינות ותכנן להמשיך במסלול כדיין – אך הלימוד המשותף עם הרב שג"ר בחברותא במשך שנים ארוכות השפיע עליו עמוקות.

הרב זינגר, תושב תקוע, אב לעשרה וסב לשבט גדול של נכדים, נולד ב–1957 וגדל בגבעתיים. הוריו הצליחו לברוח מאירופה לפני השואה, וכך ניצלה משפחתם. בתיכון למד בישיבת נתיב מאיר, ואחריה המשיך לישיבת הכותל. כשהחל להתקרב לרב שג"ר, ולאחר מכן גם לרב מנחם פרומן ולרב עדין שטיינזלץ, החליט לעסוק בחינוך. ב–1985 קרא לו הרב שטיינזלץ לעמוד בראש ישיבה תיכונית חדשה, "מקור חיים" שמה. בישיבה מנסה הרב זינגר לתרגם את תפיסותיו הדתיות של רבי נחמן מברסלב לשיטה חינוכית: הדגש הוא על עבודה פנימית, על התבודדות ועל דיבור אמיתי וכן בין החברים.

צילום: הדס פרוש, פלאש 90

אין אפשרות לנוח

הקשר עם רבי נחמן מברסלב החל גם הוא מתוך הלימוד עם הרב שג"ר, אף שבהתחלה למדו השניים דווקא את כתבי הרב קוק. לאט לאט, מספר הרב זינגר, כתבי רבי נחמן מברסלב תפסו מקום יותר ויותר מרכזי. "יש לרבי נחמן כמה עקרונות שאפשר למשוך אותם לתוך המציאות ולתרגם אותם לשפה חינוכית", הוא אומר, "בראש ובראשונה, ההבנה ששאלות הן דבר חיובי ולא שלילי, שהמציאות היא ברובה לא מובנת ולא יכולה להיות מובנת עד תום. העמידה של האדם מול המציאות היא עמידה שיש בה פלא, שאלה. האדם נפגש עם הקב"ה דרך השאלה 'איה מקום כבודו'. בזוהר כתוב שהמילה 'א–להים' מורכבת מ'מי' ו'אלה'. אם אתה מוציא את ה'מי', את השאלה, נשארת עם 'אלה אלהיך ישראל', שזה חטא העגל.

"ההצבעה, הניסיון להגיד 'אלה', 'הנה זה', 'תפסתי', מחטיאה. הקב"ה הוא תמיד א–ל מסתתר, בתוך ענן. מכאן שהאופן הנכון של הקרבה לאלוהים הוא דרך החיפוש שלו, דרך השאלה. הא–ל אף פעם לא נראה אלינו, וההתייצבות מולו מביאה אותך לשאלות הקיומיות הבסיסיות ביותר: מי אתה, מה קורה פה בכלל בעולם. זו העמדה הבסיסית של האדם מול האלוהים".

תמיד יהיה מסע של חיפוש? אין מנוחה בתוך העולם הדתי?

"לא. גם כשאתה כביכול מגיע לתשובה חדשה, נפתח חיפוש חדש, נשאלת שאלה חדשה. אין אפשרות לנוח, להגיד 'תפסתי'. בניגוד לתמונה שמציגה את החיים הדתיים כמקור האושר והחיים הטובים, רבי נחמן יגיד שהחיים הדתיים לא גורמים נחת. הם אולי חיים טובים, אך הם אינם חיים של נחת. היהודיות תמיד נמצאת בתהליך חיפוש. הקב"ה לא נמצא אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה: המציאות עצמה היא הסתרה. אי אפשר לחשוף את הא–ל המסתתר, וגם האדם, שנברא בצלם אלוהים, מצוי בתוך הסתרות, בעולם מוסתר, ולכן הוא תמיד בחיפוש".

איך תהליך החיפוש הזה מתיישב עם עולם של שמירת מצוות? אתה שואף שתלמידיך ישמרו מצוות, אבל מצד שני אתה מעודד את החיפוש, את השאלה. האם המערכת ההלכתית היא לא סוג מסוים של אמירת "זה", של תפיסת הדבר?

"אני לא רואה את זה כך. בעיניי, ההלכה היא הדרך שבאמצעותה מחפשים. התורה והמצוות הן האופן שבו מחפשים את אלוהים. כשם שמי שלומד גמרא ולא יודע ארמית לא יכול ללמוד, כך מישהו שמחפש את אלוהים לא יכול לעשות זאת בלי הדרך, שהיא התורה והמצוות. אדם שבוחר לחיות מול אלוהיו בוחר בחירה של חיפוש, והחיפוש נעשה באמצעות התורה והמצוות. ככל שאדם זוכה לשמור יותר תורה ומצוות, כך הוא נמצא עמוק יותר בתוך החיפוש. אם הוא מרשה לעצמו להרפות, הוא מרפה מן הדרך.

"החיפוש אחרי אלוהים איננו חיפוש פתוח. זהו חיפוש מונחה, באופן שבו יהודים מחפשים את הקב"ה. המצוות אמורות להדריך אותנו למפגש. ויחד עם זאת, התהליך כולו רווי שאלות. אם אדם חושב שהשאלות שלו באמונה הן בעיה, הוא נמצא בריחוק, מכיוון שהוא חושב שמצבו לא טוב. אבל אם הוא יודע שהקושי שיש לו – העובדה שהוא לא פוגש את הקב"ה בתפילה, שיש לו מקומות של הסתרה בתוכו – הוא החומר שממנו עשוי העולם הדתי, אז החיפוש אחרי הא–ל הוא אופן של קרבה, והוא מתחזק".

מנצלים לרעה את הפתיחות

האם הדרך שאתה מתאר מתאימה, בעיניך, לרבים? אולי רוב בני האדם זקוקים לדרך ודאית יותר, לדתיות של מנוחה ולא של ספקות וחיפוש?

"אם מישהו יכול לתת לאדם ודאות, שייתן לו. אולי זה מה שהוא צריך, אבל זה לא השדה שאני נמצא בו. אני מנסה לגרום לאדם לעבוד, לא לנוח. גם אם הוודאות גורמת לאדם מנוחה, זה לא אומר שהוא נמצא בשדה הנכון. הנוכחות של הקב"ה בחייו של אדם נועדה לגרום לו לעבוד, לא מנוחה ורוגע. יש אנשים שרוצים שחייהם יהיו על מי מנוחות, אבל במובן מסוים הם מסתתרים, הם מגיבים לקב"ה במחבוא. המפגש של אדם עם אלוהיו הוא בשאלה 'אייכה'. ככל שאדם מתקרב, הוא נשאל עוד ועוד שאלות. זו המשמעות של חוסר ודאות. חשוב לי להדגיש שלא מדובר בכאוס, בתחושה שאני לא יודע שום דבר. אני יודע, אבל יש לי שאלות, ודרכן אני מתקרב. יש קושי בעצם המפגש של האינסופי עם הסופי. המפגש תמיד יוליד מתח; הוא לא יכול להוליד מנוחה. בסופי יש מנוחה – הוא מתחיל ונגמר, אבל האינסופי תמיד מושך אותנו, מוליד בנו חיפוש תמידי".

אתה לא חושש שהחיפוש הרוחני, הדגש על הפרט ועל ההתפתחות הרוחנית שלו, יוביל בסופו של דבר להתמקדות של האדם רק בעצמו, ולשכחת החברה, האחריות של הפרט כלפיה?

"יש כאן מחלוקת בסיסית בשאלה איך צריך לבנות אמונה, מאיפה מתחילים – האם מתחילים מהפרט ועוברים אל הכלל, או ההפך. בעיניי, כדי שאדם יוכל באמת לדבר עם חברו ועם החברה בצורה עמוקה, הוא צריך להתחיל בבניין האישי. החברה בנויה מפרטים, ונכון שיש סכנה מסוימת שאדם ייתקע בפרטיות שלו. זו הסכנה בלימוד חסידות, שהוא יהפוך לעיסוק של האדם בעצמו. אבל זו רק הקליפה. לכל תנועה יש קליפה, תופעות לוואי שליליות. אדם שלא לומד את הדברים לעומקם ומתלהב מהצד החיצוני שבהם, אכן עלול לעסוק רק בעצמו. אך אדם שחודר מעבר לקליפה מבין שהעיסוק בעצמו הוא עיסוק לא רק בעצמו, אלא בחלק א–לוה ממעל שלו. במובן הזה הוא נפתח בצורה עמוקה יותר לסביבתו, לעם שלו.

"בראש ובראשונה, אתה צריך להיות אתה. יש כאן תהליך, ואם מישהו שנה ופירש, והלימוד הפך אותו ליותר מרוכז בעצמו, זה צער גדול. אבל גם אדם שעוסק רק בכלל יכול להיות אדם שרק מדקלם סיסמאות, או אדם ששוכח את המשפחה שלו ואת עצמו ועוסק רק בחברה. לכל תהליך יש קליפות, אך הן לא מובְנות בתוך התהליך.

"יש סכנות בחיפוש, אבל בעצם העובדה שאנחנו חיים יש סיכון. בעצם זה שאנו חיים בעולם מודרני, שהסביבה שלנו לצערנו היא סביבה חילונית, שלא מנכיחה את המציאות האלוהית בתוכה, יש סכנה. השאלה היא כמובן איך אנחנו מחנכים, איך מחסנים מפני הדבר הזה. רבי נחמן אומר שלא צריך לתלות את הצרות שלנו במצוות שלנו, אלא בעברות שעשינו. הבעיה של החילון לא תלויה בהדרכה דתית כזו או אחרת. היא נמצאת בעולם, באוויר. אדם נוטה לחפש את הנוח, את קיצור הדרך, הוא מעדיף מזון מהיר על פני אוכל בריא ומזין, אבל לא תאשים את התזונאי שמלמד אדם לאכול בריא אם אחר כך אותו אדם מרד ואכל מזון מהיר. לא נכון לתלות את זה באופן של החיים הדתיים.

"בעיניי, כשם שכל הורה רוצה בסופו של דבר שהבן שלו יעשה את מה שהוא, ההורה, רוצה, רק מתוך בחירתו החופשית, כך הקב"ה רוצה שנעשה את מה שהוא דורש מאיתנו, אך מתוך בחירה חופשית. לשמחתנו או לצערנו, הקב"ה בחר – באופן מפתיע – בעיקרון של הבחירה החופשית. הבחירה החופשית הייתה חשובה לו יותר מן העיקרון שנעשה את מה שהוא רוצה. לפעמים, בשיחות אישיות עם הקב"ה, אני אומר לו לשקול את זה שוב. שאולי המצב לא כמו שהיה פעם, שאנשים מנצלים לרעה את הפתיחות שלו, את הכנות שלו, את האופן שבו הוא מקרין עלינו".

אני מתפתה לשאול מה הקב"ה עונה לך.

"אנחנו רואים שבינתיים הוא ממשיך להעדיף את הבחירה החופשית. כנראה שרק כך זה ילך".

המקום החלש

בשנים האחרונות עוסק הרב זינגר בחינוך לתפילה. בעיניו, הקושי להתפלל נעוץ לאו דווקא בסביבה הטכנולוגית שאופפת את האדם, אלא בדבר מה בסיסי הרבה יותר – הקושי להיות חלש, להימצא בעמדה של בקשה. "העולם עומד על שלושה עמודים, התורה, גמילות החסדים והעבודה", הוא אומר, "יש סכנה בהעמדה של התורה בלי העבודה, עבודת ה'. אדם שמתקדם בתוך ישיבה או במסלול של לימוד תורה לאט לאט מעצים את עצמו, וצריך איזון מקביל – לעמוד מול אלוהים בעמדה של עבודה, של תפילה, של תחנונים, של חולשה. השילוב של תורה ועבודה הוא שילוב של יותר ופחות יחד.

"קשה לאנשים להתפלל משום שהתפילה דורשת מהם להביא את המקום החלש שלהם, את המקום שבו הם מבקשים. זה קשור לחספוס הצברי, לעמדה של אדם שחושב שהוא יודע הכול, הוא לא צריך לשאול אף אחד, הוא לא נזקק. אולי היה צורך בחספוס הזה במעבר מהגלות לארץ ישראל וסביב הקמת המדינה, אבל כיום צריך להחזיר את האיזון לצד השני, שבו אנו מרימים ידיים כלפי מעלה, עומדים בעמדה של כניעה.

"אני חושב שלצד הטכנולוגיה שהתפתחה, יש בעולם רוח של תפילה. לאנשים יש מקום גם למיסטיות, לחיפוש אחר המופלא. בעיניי, יש יחס ישיר בין סוג השיח של בין אדם לחברו ובין סוג השיח של אדם עם אלוהיו. אחת הבעיות העיקריות בתפילה היא שאדם לא חווה בחייו הקשבה אמיתית. לא הקשיבו לו והוא לא הקשיב לאחרים. אם אדם זכה להיות קשוב, יש לו אופן לעמוד מול המקשיב האולטימטיבי. הוא יודע שהמילים שלו נשמעות. הבעיה של התקשורת היא לא חוסר הריכוז, אלא חוסר האמון במילים. המילים חדלו מלהיות מילים שיוצאות מן הלב ונכנסות אליו. הן לא נושאות על גבן את הרגש, את מה שהן אמורות לשאת. צריך לגאול את הדיבור, לחזור להאמין במילים. שכאשר אני אומר לך 'בוקר טוב', המילים אכן תישאנה את הברכה, והן לא יהיו ביטוי חלול. כשאדם לומד לדבר, להקשיב, לפנות, הוא מפתח יכולת לעמוד מול אלוהים ולחוש את היכולת שלו להיות אדם שמקשיבים לו".

היכולת להיות חלש ונזקק, טוען הרב זינגר, חסרה לא רק בשיח הדתי, אלא גם בשיח הישראלי הכללי. "תאר לך שראש ממשלה לא היה מציג את עצמו כמי שיודע כל דבר", הוא אומר, "תאר לך שהיה חוק שקובע שעל חלק מהדברים הוא צריך לומר: 'אני לא יודע, אני אתייעץ; בואו נחשוב, זה דורש את כולנו'. דמיין מצב שבו ישיבת מטכ"ל הייתה נפתחת בעצה של רבי נחמן לראות טוב בכל אחד, לראות שבכל אחד יש נקודה שבה הוא צדיק, ואין אדם שאי אפשר ללמוד ממנו. זה יכול להיות סבב שלא לוקח יותר מעשר דקות. כל אלוף אומר לחברו – 'שלום, אלוף פלוני, תמיד כשאני רואה אותך אני יודע שאני יכול לקבל ממך סברה טובה', או משהו מעין זה. זה היה יוצר שיתוף פעולה אמיתי, והופך את 'ואהבת לרעך כמוך' ליותר מסתם סיסמה. הייתי מבין שכל אדם הוא מורה שלי ואני יכול ללמוד ממנו, וזה היה מוריד במשהו את ההתנשאות, הגאווה, הציניות והניכור.

"ככל שאדם נמצא בעמדה בכירה יותר, בין אם הוא רב חשוב ובין אם הוא ראש ממשלה, כך הוא חייב לפתח את הענווה, לא כעבודת המידות אלא כעמדה בסיסית של קיום בעולם. העמדה הבסיסית של האדם בעולמו היא עמדה של ענווה. אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר, אנחנו לא יודעים מה נכון עד הסוף, ולכן גם אם יש לי עמדה, אם נוספים לה גם סימני שאלה, אם אני אומר לך שאני צריך אותך גם, שאני לא יודע לבד – הדבר מביא לאינטימיות, לקרבה, לחמלה.

"בסופו של דבר, אנחנו בני אדם. אנחנו חלשים. מי שיודע הכול לא צריך אף אחד. אני חושב שאם היינו מאפשרים לענווה להופיע, המציאות הפוליטית והחברתית הייתה מתמלאת בערכים בסיסיים של אנושיות. ככל שאדם עומד מול אלוהיו הוא נהיה יותר אנושי. אם אני, כמורה, אחשוב שכל הידע נמצא אצלי ואני מעביר אותו הלאה לצעירים, הם אולי יעבירו את הידע לדור הבא, במקרה הטוב. אבל אם אני מבין שהעמידה שלי מול תלמיד היא עמידה של לימוד, שככל שיהודי הוא יותר תלמיד חכם כך הוא יותר לומד, זה יוצר משהו אחר לגמרי. ככל שאדם למד יותר שנים הוא נהיה יותר תלמיד, הוא יודע פחות. העמדה הנפשית הזו מצמיחה ערכים הומניסטיים של כבוד וחמלה אנושית, שנובעים מערך דתי של עמידה מול אלוהים. זה חסר לנו.

"לא מדובר במצב של חולשה, של 'אני לא יודע מה לעשות'. אדם יכול להיות ראש ממשלה, אבל הוא עדיין מצוי במקום של ענווה – הוא מתייעץ באופן כן ואמיתי עם חברי הממשלה, הוא משאיר סימני שאלה. בעיניי, זה לא מוביל לרפיסות, אלא לחמלה. זה משנה את האוויר שאנו חיים בתוכו".

‭"‬מותר‭ ‬לבכות‭, ‬מותר‭ ‬להיות‭ ‬חלש‭". ‬תלמידי‭ ‬ישיבת‭ ‬מקור‭ ‬חיים‭ ‬באירוע‭ ‬תפילה‭ ‬להשבת‭ ‬הנערים‭ ‬החטופים‭, ‬2014
צילום‭: ‬גרשון‭ ‬אלינסון‭, ‬פלאש‭ ‬90

הרוטינה דווקא מסייעת

אם נחזור לתפילה, אתה מדבר על היכולת לפתח הקשבה ולהיות חלש, אך בסופו של דבר האדם הדתי חוזר לתפילה המסורתית, הממוסדת, לרוטינה שחוזרת על עצמה.

"אני חושב שהרוטינה דווקא מסייעת לנו. יש בחזרתיות הזו כוח. היא מתפקדת כמין תמיכה טקסית של התפילה, כדלת כניסה אל תוך העולם הזה, ומשם והלאה – השמים הם הגבול. התפילה היא כמו תפריט – לא בכל יום אתה אוכל הכול. יש לך מסגרת של מנה ראשונה, מנה עיקרית ומנה אחרונה. יש כל כך הרבה מילים בתפילה, ואם אתה קשוב למצב שלך, אתה נמצא בכל יום במקום אחר. ואז, יום אחד ברכת 'שובר אויבים ומכניע זדים' תהיה ברכה חזקה עבורך, ויום אחר תתחבר דווקא לברכת הפרנסה. מהבחינה הזו, העצה האולטימטיבית של ר' נחמן היא התבודדות. זו מתנה שמאפשרת לכל אדם באשר הוא, בלי תנאי פתיחה או ידע מוקדם, לחזק את השיח שלו עם אלוהיו. זה משנה חיים".

אבל האם ההתבודדות שר' נחמן ממליץ עליה איננה למעשה מה שהתפילה הייתה אמורה להיות? למה להמשיך בתפילה המסורתית ולא לדבוק רק בהתבודדות?

"זה נכון שהתפילה התחילה כמין התבודדות, אבל עבור רובנו זו משימה קשה מדי. אנשי כנסת הגדולה עזרו לנו ויצרו את התפילה הממוסדת. לא כל אחד יכול להיות משורר, ולכן אנחנו קוראים גם שירים של אחרים. אנחנו קוראים מילים נשגבות שכתבו אנשים שהנוכחות האלוהית הייתה דומיננטית בחיים שלהם, והן אמורות לבטא את מצבו של האדם. מדי פעם יש לאדם התעוררות לכתוב שירה משלו. לא תמיד השירה שלו תהפוך לשירה פופולרית וציבורית כמו זו של דוד המלך, אבל גם השירה של האדם היא דרך לבטא את עצמו. כך אני מבין את ההתבודדות".

בעיית המוסדות

הרב זינגר פוגש לא פעם את תלמידיו שסיימו את לימודיהם בישיבה התיכונית והמשיכו בחייהם. פעמים רבות הם מתארים באוזניו את הקושי לחיות חיים רוחניים אינטנסיביים במסגרת של עבודה, משפחה וחיי מעשה. הקושי הזה, כך הוא אומר, קשור באופן ישיר לחינוך הדתי–לאומי שנטוע במסגרת של מוסדות לימוד. "אחת הבעיות הגדולות של הציבור שלנו היא שהוא בנוי ממוסדות", הוא אומר, "אדם לומד עד גיל 23, במקרה הטוב, במסגרות חינוכיות, ואז הוא נזרק לחלל ללא הקשר. זו בעיה מרכזית מאוד.

"חשוב מאוד ליצור רצף בין מה שהוא לומד במסגרת החינוכית לבין האופן שבו הוא יראה את העולם בשנותיו הבוגרות. הדברים שדיברנו עליהם נוטעים את הגרעין הפנימי, כך שאדם בגיל 30 יזכור שהדברים שהוא למד בישיבה התיכונית רלוונטיים לגביו. הרבה בוגרים שלנו מדווחים לי שהיום הם מבינים יותר טוב דברים שהם למדו בישיבה בצעירותם – ההבנה באיזה עולם אנחנו חיים, שהעולם הוא לא מוסד חינוכי, שיום יבוא ולא יהיה מישהו שיגיד להם מה לעשות, והם ייאלצו להתמודד עם האתגרים שלהם בכוחות עצמם. המטרה היא לטעת אצל האדם תקווה כבר בגיל מוקדם, אחרת – מה שהוא למד בישיבה התיכונית יהיה לא רלוונטי מבחינתו. הוא ירגיש שהוא נמצא כעת בעולם מורכב יותר, שלא הבינו אותו בתיכון, שכל השנים בישיבה היו מלאות סיסמאות מחוברת של מחשבת ישראל".

או שהוא מרגיש שבישיבה התיכונית היה לו זמן לעסוק בהתבודדות, בהקשבה ובתפילה, ואילו כעת, כשהוא מבוגר, הוא מצוי במרוץ של עבודה, פרנסה וילדים.

"אבל יש לו, לכל הפחות, למה להתגעגע. הוא יודע שיש דבר שאם הוא יתפנה אליו, הוא יהיה ממשי. הוא יודע שהדברים שהוא עסק בהם רלוונטיים, לא עבר זמנם, אלה דברים אמיתיים. בשנים האחרונות אני עסוק הרבה בהקמת חבורות, קבוצות אנשים ברחבי הארץ שנפגשות אחת לשבוע למשך שעתיים או שלוש. יש מספר כללים פשוטים לדיון, וכשבני החבורה נפגשים הם מדברים לא רק על כדורגל ופוליטיקה, אלא על החיים שלהם, על עבודת ה' שלהם. הם לומדים תורה יחד ומתרגמים אותה לעבודה. בלשון של רבי נחמן, הם הופכים את התורות לעצות ולתפילות. ההידברות הזו נותנת מענה לרצון של אדם לדבר על הדברים הכי חשובים לו בחיים, והנה יש לו מסגרת לעשות את זה גם כשהוא עורך דין. המפגש החברתי הוא המתנה הכי גדולה שאני יכול לתת לתלמידיי. הם רוכשים שפה לדבר על דברים, על החיים שלהם".

חלק מזה הוא ה"בלי"ץ" המוכר שנהוג בישיבת מקור חיים – דיבור "בלי ציניות".

"כן. בלי"ץ – בלי ליצנות או בלי ציניות – הוא כלי שלקוח ממעשה מחכם ותם של רבי נחמן, והוא קובע כלל בסיסי בשיחה – הדיבור צריך להיות אישי, ישיר, ממני אליך, בלי המעטפת של הליצנות או הציניות ובלי התחמקויות. זהו כלי שמחזק את האמון במילים. אם אנשים צעירים לומדים לתת אמון במילים שלהם ובחברות שלהם, נוצרות חברויות שמלוות אותם לכל החיים. יש חבורות של בוגרים שממשיכות להיפגש כבר חמש עשרה שנים, ועושות שבתות ביחד. אתמול פגש אותי בחור וסיפר לי שלכבוד יום הולדת שלושים, הוא וכל בני החבורה שלו יוצאים לשלושה ימים למדבר. זה משמח אותי, זה עושה לי נחת. זה אומר שמשהו ממשיך לפעום שם. הם עדיין ביחד, הם מאמינים בביחד שלהם, בחיים, בקב"ה, וככה הם חוגגים את יום ההולדת שלהם. במקום לנסוע לחוץ לארץ לטיול סקי, הם בוחרים לצאת יחד למדבר לשלושה ימים. עבודת ה' שלהם ממשיכה להיות רלוונטית. בימים אלו אני שוקד על הקמת מרכז בירושלים, שייקרא 'שער' ויהיה בית להתוועדות, ליצירה, לחבורות, מקום שיעסוק בעבודת ה' ויהיה פתוח לקהל הרחב. אני חושב שהחבורות הן אחת הדרכים להביא את הנוכחות הזו בעולם שאחרי הישיבה".

ישיבת מקור חיים עמדה בעין הסערה לפני כשנתיים, כאשר שניים מתלמידי הישיבה – נפתלי פרנקל וגיל–עד שער – נחטפו, יחד עם אייל יפרח, בדרכם הביתה מן הישיבה, ונרצחו. שלושת השבועות מורטי העצבים שבהם התנהלו החיפושים אחרי הנערים היו מן השבועות העמוסים והמתוחים בחייו של הרב דוב זינגר, שליווה את המשפחות מקרוב ובמקביל התמודד עם רגשותיהם של תלמידיו, שחבריהם לספסל הלימודים נחטפו.

"במובן מסוים, אני מורה שכול", הוא אומר. "אני בן קרוב לשישים, ואיבדתי כמה וכמה תלמידים בחיי. היום, מפרספקטיבה של שנתיים, אני מרגיש עוד יותר כיצד זה הופך את הלב ללב נשבר, לב רך יותר. הייסורים, כמו מלח, מרככים את הלב. הם מאפשרים סוג של פרספקטיבה, הבחנה בין עיקר וטפל, ותחושה ברורה של כמה באמת אנו אוהבים את התלמידים שלנו, כמה זה כואב כשאנו מפסידים אותם, כמה יקר לנו לזכות ולהיות בקשר איתם. הישיבה כולה עברה סוג של ביחד חזק מאוד. האירועים הללו הביאו לידי ביטוי את כישורי השיח ואת יכולת הביטוי הרגשית. אני חושב שהבריאות הנפשית של התלמידים במהלך האירוע קשורה לכך שהכלים האלה היו זמינים לנו. מותר לבכות, מותר להיות חלש, מותר גם לא לדעת".

אתה מדבר על הגיבוש של הישיבה כמשפחה, אבל מה בנוגע לגיבוש של החברה הישראלית? האם האחדות שהתגלתה באותם ימים פינתה את מקומה מהר מדי?

"מטבע הדברים, אי אפשר לחיות ביום–יום באותה אינטנסיביות של אירועים גדולים. נפתח כאן משהו, הוא קיים, אך בוודאי שאנחנו לא יכולים לשמר את העוצמות שהתגלו בזמן האירועים עצמם. אני חושב שמה שנפתח לא נעלם, אלא חשף את האמת – את העובדה שהאחדות הזו אפשרית, ומדי פעם היא מגיחה. את התקווה הזו שנמצאת בלב האנשים. זה קיים".

            פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ד ניסן תשע"ו, 22.4.2016